הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 במרץ, 2010 6 תגובות

השרב הלא אופייני שנפל עלינו ביום שני האחרון היווה רקע מתאים לדיון לא אופייני אשר התקיים בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. בזמן שרוחות מדבריות נשבו בחוץ אירח האולם הממוזג של בית המשפט את אחד העימותים המרתקים והמכריעים שמעמד העובדים הישראלי ידע בשנים האחרונות. לא מעט גופים או זרועותיהם התנקזו אל בית הדין: כוח לעובדים, עובדי אקרשטיין ירוחם, עובדי אקרשטיין אשדוד, ההסתדרות, הנהלת מפעל אקרשטיין ולשכת המסחר והתיאום. כאשר החרבות נשלפו, ניתן היה במהרה להבחין ביחסי הכוחות: כוח לעובדים ועובדי אקרשטיין ירוחם בפינה אחת; ההסתדרות, הנהלת אקרשטיין ונציג לשכת התיאום בפינה השנייה, מאוחדים באופן נינוח ומחליא.

הדיון בבית המשפט עסק בערעורה של הנהלת אקרשטיין על החלטת בית הדין האזורי להכיר במפעל בירוחם כיחידת מיקוח עצמאית, כאשר הודעת ההסתדרות על כך שאיגדה שליש מכלל יחידת המיקוח טורפת את הקלפים ומבטלת לכאורה את הצורך המיוחד בפיצול יחידת המיקוח. הכאוטיות של הסיטואציה גרמה לא פעם לגיחוכים בקהל. ההיפוכים והסתירות שנדרשו מההסתדרות ומהנהלת אקרשטיין להוכחת טענתם נדמו לא פעם כמופרכים, אך בו בזמן חשפו את המציאות הנוכחית שבה כח לעובדים מהווה איום בלתי מתפשר. מדובר בלא פחות מדיון היסטורי, אשר חשף בפומבי את המתחים המבעבעים מתחת לפני השטח, ואת העימות המתחולל בין כוח לעובדים ובין ההסתדרות, ובין כוח לעובדים להון בישראל. לא מדובר רק במתחים בין שני הארגונים, אלא בסיר הלחץ המעמדי בארץ אשר החל לרתוח שוב כתוצאה מהתעוררות הדרגתית של מעמד העובדים בישראל. לא בכל יום ניתנת לנו ההזדמנות לשבת כצופים ולבחון באופן ישיר את הקרב על העבודה המאורגנת בישראל. ולכן, בחינה לעומק של הדיון בבית הדין הארצי תאפשר לנו הבנה עמוקה יותר של עמדות הנצים ושל הבריתות המקיימות אותו.


בין כבודו לגבירתי


הדיון בעתירה, אשר החל באיחור ניכר, כלל הרכב מיוחד של שבעה שופטים ואת עורכי הדין של הנהלת אקרשטיין, נציגי לשכת התיאום והמסחר, כוח לעובדים וההסתדרות. כזכור, לפני שבועיים פסקה השופטת יהודית גלטנר-הופמן, שמפעל אקרשטיין בירוחם יוכר כיחידת מיקוח נפרדת. את החלטתה הזאת היא נימקה בשלושה טיעונים מרכזיים: המרחק הגיאוגרפי בין המפעלים השונים, שינויי העיתים, כלומר התקופה שבה אנו נמצאים, הידרדרות מצב העבודה המאורגנת בארץ והעובדה שההתארגנות היא התארגנות פורצת דרך  וראשונית. לא במפתיע ההנהלה באקרשטיין נחרדה מפסיקת בית הדין והחליטה לערער. אבל בלי לתת להסתדרות להיכנס ולאגד את שני המפעלים קשה לראות עד כמה היה לה סיכוי לזכות בערעור. שינוי הנסיבות היווה מוקד הדיון בבית הדין, למרות הניסיון של עורכי הדין של אקרשטיין לתקוף את החלטת בית הדין האזורי ושלושת נימוקיו לגבי פיצול יחידת המיקוח.


ראשונה דיברה עורכת הדין של הנהלת אקרשטיין, שלומית גוטרמן-כספי, המייצגת את הצד המערער, וניתן לה להציג את טיעוניה. טיעוניה שיקפו את החרדה של בעלי ההון מהתארגנויות חדשות במקומות העבודה, חרדה שהביטוי הנרחב שלה ניכר בתגובה האלימה המופעלת כלפי התארגנויות מסוג זה ואף בשימוש חוזר בטקטיקה של פיטורי מובילי התארגנויות. שלושת הנימוקים של בית הדין האזורי בעד פיצול יחידת המיקוח נענו בשלל תגובות שמהן עלתה תמה מרכזית – אל תגמישו תנאים עבור התארגנויות ראשוניות. כדי לחזק את נימוקיה הנהלת אקרשטיין לא בחלה בדמגוגיה שקופה ועלובה. היא טענה שהיא הקימה את המפעל בירוחם מטעמי ציונות, ניסתה לצייר את עצמה כקוזק נגזל והתחננה שלא יהפכו אותה לשפן ניסיונות. זאת ועוד:  הנהלת אקרשטיין לא פסחה על המשך הבליץ על כח לעובדים וטענה שהוא ארגון המחפש פרובוקציות וקיצורי דרך, ושלמרות שניתנה לו גישה למפעלים באשדוד ובראש פינה, לאחר פסיקת בית הדין האזורי, הוא לא הצליח להעביר את העובדים לצד שלו. העותרת סיכמה את דבריה בחיבוק ההסתדרות וטענה שעכשיו,  כאשר יש ארגון עובדים המייצג שליש מעובדי החברה, אפשר לדון את הפולמוס הקודם כלא רלוונטי ולהתחיל במשא ומתן קיבוצי מול ההסתדרות. משא ומתן כזה סירבה החברה עד כה לנהל עם כח לעובדים. מתוך דבריה של גוטרמן-כספי אפשר היה לחוש בפאניקה הלא ברורה של ההנהלה מהתנהלות עתידית מול כח לעובדים, ואת הנכונות המטרידה לעשות יד אחת עם ההסתדרות. את הבלוף של ההנהלה פוצצה עד מהרה שופטת בית הדין נילי ארד בשעה ששאלה את השאלה הברורה, איזה אינטרס יש למעביד שכל המפעלים שלו יהיו תחת איגוד מקצועי אחד? הרי הדבר יתן לו הרבה יותר כח. שאלה זו, שנענתה בגמגום, היא השאלה הרודפת את הברית בין המעסיקים לבין ההסתדרות.


לאחר ההשתפכות של הנהלת אקרשטיין קם לדבר איתי סבירסקי, עורך הדין של כוח לעובדים, והציג באופן רהוט ומושכל את הבניין הרעוע של טיעוני ההנהלה וההסתדרות. הוא טען בתקיפות שלא היה שינוי נסיבות,  וכי לפי הצהרות ההסתדרות עצמה כבר בזמן הדיון בבית הדין האזורי הייתה לה נציגות במפעלים באשדוד ובראש פינה. הוא ציין, שפיצול יחידת המיקוח לא יפגע בעובדים כל עוד יתקיים שיתוף פעולה בין שני ארגוני העובדים. כמו כן, הוא התייחס באופן כמעט מהפכני לכך שאיגוד עובדים אינו פרוצדורה בירוקרטית מלמעלה ושעליה לנבוע מלמטה, מהשטח. ההתארגנות בירוחם צמחה כך ולא נכון יהיה לכפות התארגנות כזאת  במקומות אחרים אם התנאים שם אינם בשלים לכך.


תגובות בית המשפט לטענות כח לעובדים היו ציניות למדי. אחד השופטים בחר לצטט, לא פחות ולא יותר,  את מרקס וטען שהאינטרסים של העובדים, גם אם הם לא מכירים זה את זה, זהים. כוח לעובדים הותקף על כך שהוא מנסה להחליש את כוחם של העובדים על ידי פיצול יחידת המיקוח, כי כך כוח המיקוח שלהם ייחלש. לדוגמא, המפעל יכול להחליט להעביר את הייצור לשני המפעלים האחרים ולכח לעובדים לא תהיה יכולת להשבית את החברה. אי אפשר שלא לשפשף את העיניים מול טענה זו. האם ההסתדרות תתן לחברת אקרשטיין להעביר את הייצור לשני המפעלים האחרים ואף לסגור את המפעל, רק כדי לא לשתף פעולה עם כוח לעובדים? העובדה שהשופט הצליח להעלות מצב היפותטי כזה ושהוא יישמע קביל, מדגים עד כמה הנהגת ההסתדרות מיצבה את עצמה כאיגוד מקצועי חסר כל עמוד שדרה. ההסתדרות המשיכה בקו הנשען על החוק היבש ודרשה לדבוק בחוק המציין שהארגון היציג הוא זה שימנה שליש מהעובדים. אם יש יותר מארגון אחד הארגון היציג יהיה זה שמספר חבריו הוא הגדול יותר. אין צורך בהתפלפלויות ובחריגים, טענה ההסתדרות, החוק ברור ויש לפעול לפיו.


הגיון פטרנליסטי, סימני שאלה רבים


אז מה היה לנו? עמדת הנהלה מלאה בסתירות אשר מצד אחד תוקפת את זכות העובדים להתארגן ומצד אחר מחזיקה את ידי ההסתדרות. עמדת ההסתדרות שהיא כולה סתירה אחת גדולה, או במילותיו של איתי סבירסקי, 60 אחוז מהמשק אינו מאורגן, מדוע ההסתדרות בחרה לארגן את העובדים דווקא במקום שבו אנו ארגנו? ועמדת כח לעובדים, הגובלת בדון קישוטיות, שלמרות שכל הצדק וההיגיון עמה צריכה להילחם במלחמה כמעט חסרת סיכוי מול ארגון עובדים הגדול ממנה פי מאתיים, ומשתף פעולה עם המכונה המשומנת של ההון. העובדה שכוח לעובדים צריך להיגרר לבית המשפט כדי להגן על פועלו מעידה במידה רבה על המצוקה שבה הוא נמצא. במקום שבו כוחם של העובדים מספיק חזק אין שום צורך להגיע למערכת המשפט,  וזהו האלף בית של איגודים מקצועיים. תפקידן המובהק של מערכות החוק והמשפט הוא להחזיר את השקט והסדר החברתי והמעמדי, גם אם לעיתים יש צורך להקריב אינטרסים של המעמד השליט, כל עוד הדבר נעשה במידה סבירה. האם למישהו יש אשליות בבית הדין של סטיב אדלר, שלא היסס רק לפני שנתיים להחזיר את איגוד המורים משביתה על סמך חוקי חירום מתקופת המנדט?


למרות זאת, יש מקום לסייג את דבריי. החלטת בית הדין עדיין לא התקבלה ויהיה פזיז לנבא מה היא תהיה. אף כי כוח לעובדים צריך להתגונן מול ההסתדרות ומול הנהלת אקרשטיין, המגובה על ידי כלל בעלי ההון (נוכחותו ודבריו של נציג לשכת התיאום והמסחר המחישו זאת), ועל אף שהוא מחכה להכרעה של מערכת  שמרנית מיסודה, לא חסרים חורים בטענותיהם של ההסתדרות ושל הנהלת אקרשטיין. מכיוון שלא התקיים הליך הוכחות עובדתי, לא ברור על סמך מה בית המשפט אמור לקבל את טענת ההסתדרות ליציגות, מבלי שהוצגו שום טפסים ושום תוקף לנתונים. אך גם אם פתרון סוגיה זו יידחה, הניחוח שעלה מתוך שאלות השופטים הוא זה של קבלה א-פריורית של הרעיון שפיצול כח המיקוח של העובדים הוא, בהכרח, דבר רע. בחינה זו של המציאות מבטאת את הניתוק ממנה, ובמקרה זה מהעובדים ומהאיגודים אשר אמורים לייצג אותם. יש לזכור שבמדינות רבות באירופה כל קבוצת עובדים, בלי קשר לשאלה מה גודלה ומה חלקה מכלל עובדי המעסיק, זכאית, במידה ותתארגן בארגון עובדים נפרד שאין לו הסכם קיבוצי עם המעסיק, לשבות ולתבוע הסכם קיבוצי חדש. מציאות שבה מעביד נלחם על כך שאיגוד מקצועי אחד יאגד את עובדיו, ולא איגוד אחר, חייב להדליק נורות אזהרה אצל בית המשפט. אך האם בית המשפט טרח לשמוע או ניסה להבין את רצון עובדי אקרשטיין ירוחם? האם הוא בכלל מסוגל להבין את התעקשותה של ההסתדרות לאגד את עובדי החברה על חשבון כוח לעובדים, ואת ההתנגדות הנובעת מהתנהלות זו? החשש המוצדק שבית הדין יפסוק בעד ההנהלה בעתירה זו נובע מגישה והתנהלות פטרנליסטית ומנותקת המכתיבה היצמדות לחוקים שיש להם קשר קלוש בלבד למציאות עצמה.


ניצחון חלקי ולקחים


החשש מפסק דין אשר יקבור את ההתארגנות של עובדי אקרשטיין ירוחם בכוח לעובדים מעיד על הדאגה הכנה לעתידם של העובדים במפעל תחת איגוד מקצועי שאינו מהסס להתרברב בשותפות שלו עם מעבידים. עם זאת, גם בתבוסה אפשרית זו אי אפשר שלא למנות מספר נצחונות משמעותיים. נראה שבית הדין יפסוק הכרעה עקרונית בנוגע ליחידת המיקוח בהתארגנויות ראשוניות, דבר אשר יקל על רבים העוסקים במלאכה זו. ולעניין העובדים עצמם, אין ספק שמצבם כיום טוב באין שיעור מאשר היה לפני ההתארגנות. הסכם קיבוצי ייחתם במפעלי אקרשטיין, וכנראה שיהיה זה הסכם אשר ישפר את תנאי העובדים בלא מעט, אלא אם כן ההסתדרות מתכוונת לבצע התאבדות פוליטית. קשה לראות כיצד דווקא כאן תקריב את העובדים ולא תדאג להסכם המשפר באופן משמעותי את תנאיהם. עובדים רבים נושאים את עיניהם למאבק הזה, ואין ספק שהעמדה הבלתי מתפשרת של כח לעובדים תעניק לו תמיכה ותוביל להצטרפות של אלפי עובדים לשורותיו בטווח הזמן הבינוני. האם ההסתדרות תמשיך לרדוף אחרי כח לעובדים? נראה שכן. אך אין לשכוח שעובדי אקרשטיין שיצטרפו להסתדרות יהוו את חוד החנית במאבק נגד הבירוקרטיזציה והמחסור בדמוקרטיה בהסתדרות. עובדי אקרשטיין אינם לבד, ולצידם תעמודנה קבוצות אופוזיציה נוספות, אם גלויות כמו "עתידנו", או סמויות אשר ככח טבע קמות ואף יקומו בעתיד. אופוזיציה נחושה בתוך ההסתדרות תחליש את יכולתה לתקוף את כוח לעובדים, וצמיחה נוספת של כוח לעובדים תגדיל את יכולתו להתנגד להסתדרות.


הסכם קיבוצי ייחתם במפעלי אקרשטיין. זוהי השורה התחתונה אשר צריכה לצאת בסופו של דבר מתוך סאגה זו. במהלך המשפט העירה השופטת שכח לעובדים פתח את הדלת וההסתדרות היא זו שנכנסה. לא מן הנמנע שדינמיקה זו תחזור על עצמה בעתיד. אך ההסתדרות אינה כל-יכולה, וככל שכוח לעובדים יתחזק הוא יוכל לדאוג לכך שהוא זה שיעבור דרך אותה דלת מטאפורית. למרות ההתנהלות הביזיונית של הנהגת ההסתדרות ושל הבירוקרטיה שלה חשוב לזכור, שההסתדרות היא עדיין השותף הפוטנציאלי הגדול ביותר של כוח לעובדים, ושמאות אלפי העובדים החברים בה צמאים לדמוקרטיה, לאוטונומיה ולגישה הבלתי מתפשרת שכוח לעובדים מייצגת. פסיקה חיובית או פסיקה שלילית תתווה בעיקרה מסלול שונה, אך היעד נותר זהה וכמעט בלתי נמנע – תחייתה של העבודה המאורגנת בישראל.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. עמי וטורי הגיב:

    דורי מאמר כתוב היטב אבל יש לי כמה הערות וסלח לי אם אני נשמע קטנוני.
    בכוח לעובדים יש כ 4,000 חברים והוא ארגון עובדים יציג עבור כ 6,000 – 7,000 עובדים (תלוי איך סופרים).זאת שעה שבהסתדרות יש כ 450,000 חברים והיא גובה דמי טיפול מ כ 250,000 עובדים נוספים. מה שאומר שהיחס בין כוח לעובדים להסתדרות הוא בערך אחד ל 100. כמו כן כפי שצינתה כוח לעובדים לא פנה לבית הדין הארצי אלא הגיע לשם עקב ערעור של הנהלת אקרשטיין.
    נקודה נוספת שחשוב להדגיש היא שבעיני כוח לעובדים הסכם קיבוצי אינו ערך לכשעצמו. חשוב לשפר את תנאי השכר והעבודה של מעמד העובדים בישראל והסכמים קיבוציים הם אחת הדרכים לעשות זאת. אבל גם הסכמות המבוססות על לחץ או כוח פוטנציאלי גם בלא נייר חתום כפי שהשגנו למשל בתוספת השכר השנתית של כ 13 מליון השקלים לשנה למטפלות משפחתוני הת.מ.ת וכפי שקורה למעשה בכל מקום עבודה שכוח לעובדים ניכנס איליו בין באמצעות הסכם קיבוצי והן כתוצאה בשטח הן דרך לשיפור. מה שהכי חשוב לטווח הארוך הוא עצם העברת הכוח להחליט לידי העובדים ונציגיהם הישירים. זו המהות וממנה נגזרות העיקשות, הנכונות להיאבק וגם הגידול המהיר והבלתי פוסק במספר חברי כוח לעובדים. כמו כן קרוב לוודאי שעובדי מפעל אקרשטיין בירוחם השובתים כרגע כבר יום שלישי ברציפות ימשיכו להיות חברי כוח לעובדים ולההאבק באמצעותו בלא קשר לתוצאת הפסיקה בבית הדין הארצי ובלי קשר לבריתות כאלו או אחרות כנגד כוח לעובדים ולכן שום פסיקה אינה בגדר ניצחון או תבוסה. מקסימום כלי שיעזור למאבק או יפריע לו.

  2. רומנטיציזם שקרי: כן לקומוניזם לא לאקונומיזם הגיב:

    די לפטישיזם הרומנטי והשקרי לפיו איגודי העובדים הם כלי מהפכני. מה שהוכח אין ספור פעמים וגם במקרה של מאבק איגוד עובדי "אקרשטיין" הוא שהבוסים וממסדו של המעמד השליט מבינים רק כוח וכוח בלבד!
    יהיה נכון שעובדי אקרשטיין בירוחם יחזרו לכבוש/לשחרר את המפעל.כפי שבפעם שעברה הבוס ניסה להוציא מכונות וציוד מהמפעל. ועל כוח לעובדים לארגן סולידריות רחבה למהלך שכזה.האדון גיל אמר:.."למרות ההתנהלות הביזיונית של הנהגת ההסתדרות ושל הבירוקרטיה שלה חשוב לזכור, שההסתדרות היא עדיין השותף הפוטנציאלי הגדול ביותר של כוח לעובדים, ושמאות אלפי העובדים החברים בה צמאים לדמוקרטיה,."
    היכן אי פעם ההסתדרות עמדה למען מעמד העובדים ולאינטרסו המעמדי? כסייעה לנשל את העובד הפלסטיני מלפני קום המדינה ואחריה? כהיא עצמה הייתה מעסיק קפיטליסטי? כשסייעה לקדם כל מהלך קפיטליסטי בשירות ההון המקומי והזר?
    הפליטה הפרוידיאנית משהו של האדון גיל מראה שיש גורמים בהנהגת כוח לעובדים כמו הכוח הפוליטי עליו הוא נמנה שחותרים לשלום בית מעמדי ולהסתגלות לקפיטליזם.

  3. דרור בל"ד הגיב:

    לפני כעשור הזהיר לב גרינברג מפני הסכנה הגדולה הטמונה בסוס הטרויאני הידוע כיום בכינוי הרווח "פושע המלחמה אהוד ברק".

    לפני כשנה הזהיר אותו לב גרינברג מפני עופר עיני. ראו: "בין עיני לפרץ" (העוקץ)
    — קישור —

  4. מה תעשה הגיב:

    דיווח על דיון משפטי ראוי שיעשה בצורה שקולה ככל האפשר ביחוד כשהדיון לא הסתיים ותוצאותיו לא ידועות. במקום שנבין מה היו טענות הצדדים קיבלנו שפע של מילות תאר שבאות להראות כמה שטענות של הצד שכנגד מטופשות ולא ראויות וכמה טענות כח לעובדים חכמות יפות ונאורות. ואם אחרי כל זה ההחלטה תהיה לטובת אקרשטיין וההסתדרות, מי יצא אז אידיוט שלא מבין מה הוא שח? סליחה, אז בית המשפט יהיה בודאי עושה דברו הנרצע של הקפיטליזם הדורסני והמכוער שהיטה את הדין והצדק כדי לשרת את אדוניו ושאר ממבו ג’מבו מסוג זה. לא יותר פשוט לדווח אחרי החלטה ובצורה ענינית? ממילא אף אחד לא יעלה על הבריקדות כדי להביא את החופש למעמד העמלים המדוכא.

  5. לדרור הגיב:

    מה שם המשפחה שלך?

  6. גאון של אמא הגיב:

    בית המשפט פסק נגד כח לעובדים בדיוק כמו שחששתי שיהיה. מה יש לך להגיד עכשיו?

הגיבו לרומנטיציזם שקרי: כן לקומוניזם לא לאקונומיזם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים