הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 במרץ, 2010 9 תגובות

אחרי שקראתי את כל הדיווחים ואת כל הפרשנויות אודות המשבר ביחסים שלנו עם ושינגטון, אילפתי את עצמי לנקות מהם את קורי העכביש, את היללות, התחינות, תסביכי "הגאווה היהודית" מול "ההתרפסויות בפני הפָּריץ", את הרכילויות, את חוות הדעת הפסיכולוגיסטיות בדבר אופיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ונטייתו המפורסמת לשקרים. לצערי לא מצאתי אפילו משפט אחד שנועד להכין אותנו לקראת המשבר הבא.


נתניהו עצמו וצבא הפרשנים, כולל מבקריו החריפים בעיתונות (לא תמיד מהסיבות הנכונות) ניסו לשטוף לנו את המוח בנושא העיתוי. ההחלטות לבנות בעירנו דווקא בזמן ביקורו של סגן נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן אכן הביכו את האורח ואת המארח, וגרמו לשרת החוץ הילארי קלינטון לנזוף בנתניהו במשך "43 דקות ארוכות", שיש להן, כמדווח, משמעות מיוחדת בעגה הדיפלומטית. אבל ממשלות ישראל בונות בשטחים, ובעיקר במזרח ירושלים, מאז 1967 באין מַכלים, וממשיכות לקבל מוושינגטון סיוע כלכלי, פוליטי וביטחוני שבלעדיו אין למדינה סיכוי להחזיק מעמד בהקשר של סכסוך מתמשך באזור. כל הנוגעים בדבר, כולל הנשיא ברק אובמה, סגנו ומזכירת המדינה שלו, מודעים היטב לכל העובדות, ומוּזנים ללא הרף בידע מודיעיני בדוק ומעודכן. מובן שהעלמת העין במשך שנים כה רבות הייתה פועל יוצא מהצורה שבה פירשו בוושינגטון את האינטרסים האמריקאיים. 

המונח "אינטרס", בפרשנות יותר מורכבת ופחות פשטנית, איננו מבטא רק יעדים הגמוניים המשרתים את השליטה האמריקאית באזור ובעולם. בצד האינטרסים הכלכליים, הצבאיים או התרבותיים, הממשל בוושינגטון מתחשב גם בנכסים הפנים-אמריקאיים שיש לממסד הישראלי בתוך ארצות הברית. למעמד המיוחד של ישראל בקרב ציבורים מגוונים יש משקל, וכך גם לעוצמתה של יהדות ארצות הברית, לדרך המאורגנת שבה מנהיגים יהודים מפעילים לחץ על הקונגרס ועל הבית הלבן, ולכוחם של תומכי ישראל בתקשורת האמריקאית. עד לפני שנים אחדות הם הצליחו לסתום את פיותיהם של מתנגדי המדיניות של ההתפשטות הטריטוריאלית על חשבון הפלסטינים. אבל את גבולות ההצלחה הישראלית לשלוט במנגנוני לחץ וגיוס דעת הקהל ניתן היה ללמוד כבר מפרשת ג’ונתן פולארד, החבוש עד היום במאסר בתנאים קשים כיוון שעצם פעילותו התפרשה בוושינגטון כפגיעה באמון, כגילוי של כפיות טובה ואפילו של נכונות ישראלית לפגוע באינטרס האמריקאי כאשר היא מוצאת לנכון לעשות כן. אם הציבור בארצות הברית משתכנע, שיש ניגוד אינטרסים מהותי בין שתי המדינות, הוא מוכן בהחלט לתמוך בצעדים מסוימים נגד ישראל. כך קרה כאשר ג’ורג’ בוש האב ביטל את הערבויות הכספיות לישראל בשל עזות המצח של ראש הממשלה יצחק שמיר, וזה מתרחש עתה בעוצמות גבוהות ומתוקשרות הרבה יותר. 


הרגישות האמריקאית ל"בוגדנותו" הבוטה של נתניהו נובעת דווקא ממורשת הנשיא הימני והפרו-ישראלי ג’ורג’ בוש הבן. ההסתבכות הממאירה בעיראק (שכל ידידי ישראל בעמדות השפעה בוושינגטון עודדו אותה) והרדיפה אחרי צללים נמוגים בחול באפגניסטן לוו גם במשבר כלכלי ובהבנה עמוקה מצד אובמה, שמסע צלב דתי למחצה נגד העולם המוסלמי הוא לא רק נואל אלא גם מסוכן. האסכולה השפויה בזירה הפוליטית בארצות הברית דרשה כבר מזמן את הנמכת הלהבות. גם אובמה יהיה חייב להילחם בכל ניסיון לבצע פיגועים בתוך ארצו, אבל המאמץ הביטחוני שלו מלווה גם במאמצים למצוא ידידים בעולם המוסלמי. לכן הוא נערך למדיניות חדשה כלפי איראן, שבצד הסנקציות מחפשת גם דרכים להידברות ובעיקר מבקשת למנוע מתקפה צבאית, אמריקאית או ישראלית, על המתקנים להעשרת אורניום של המשטר האיסלמי שם. אם זה ייאלץ את ישראל לשאת ולתת עם סוריה במגמה לסגת בסופו של התהליך מהגולן, הבית הלבן נחוש בדעתו ללחוץ על ממשלת ישראל במהלך מדורג של לחצים. גם ההגנה על משטרו של חוסני מובארק במצרים ושל המלך עבדאללה בירדן כרוכה בשינוי המדיניות המתירנית כלפי ישראל. לכן יוצאים רוב הפרשנים המדיניים שלנו, כולל אנשי המרכז הלאומני שאינם מתלהבים מההתנחלויות, נגד הזרם הליברלי בארצות הברית.


שינוי היחס לאיסלם ולמוסלמים, שאולי יציל את העולם בכלל ואת אירופה בפרט משפיכות דמים ממושכת, יביא גם לחיסול הכיבוש. ממשלות ישראל (למעט רגע של הארה באוסלו) סירבו באורח עקבי לנצל את השטחים הכבושים בגדה וברצועה למימוש הישגים מדיניים כמו הכרה ערבית בישראל ודו-קיום כלשהו, ובסופו של דבר יזרקו אותנו מהשטחים עירומים מכל נכסים לטווח ארוך. הנסיגה מהשטחים ומרוב ההתנחלויות תהיה כרוכה בטראומה עצומה של מאות אלפי ישראלים, ואילו ההתעקשות להישאר בהם יכולה להביא לאסון בקנה מידה שטרם חווינו כאן. יהיה עלינו לבחור בין החלופות הקשות, ושום קשקושים על "עיתוי" לא יכולים להסוות את הדילמות האמיתיות שעומדות בפנינו.


לא לעתים תכופות דנים בעיתונות המסחרית בחילוקי הדעות בשמאל הציוני והרדיקלי בנושא ארצות הברית. חסידיו של אובמה מדברים בשבחו בהתלהבות של מאמינים; מבקריו סבורים שהוא משרת את האינטרסים של האימפריאליזם האמריקאי ושל בעלי ההון בארצו, שרוצים להמשיך ולשלוט ברוב משאבי העולם לסיפוק הצרכים האנוכיים שלהם. גם לדעתי אובמה הוא אכן נציג האינטרסים של מעצמה עולמית כוחנית ואנוכית. בצד תיקונים קוסמטיים ומשווקים היטב, אין בדעתו להציע חלוקה צודקת יותר של המשאבים, או להציל את העולם העני, והמתרושש עוד יותר מיום ליום, מן הבעיות הקיומיות המאיימות עליו. הרעב, המחלות, האלימות, השחיתות והפשע הורסים כל חלקה טובה במדינות המתפתחות, ואפילו המונח הזה איננו אלא לעג לרש. לכן אובמה ימשיך לתמוך בישראל חזקה מבחינה צבאית, אבל צייתנית מבחינה מדינית, שבה רואים שולחיו מעין נושאת מטוסים יבשתית. מי שמתנגד לרכושנות ותומך בהעדפת הסולידריות החברתית על פני מיקסום הרווחים בכל מחיר, רואה את עצמו כאיש אופוזיציה לא רק לבּוּש, אלא גם לאובמה.


אבל גם מבלי לטפח אשליות כלפי הממשל האמריקאי יעדיף כל איש שמאל עקבי את הליברליזם (הפוליטי) על השמרנות, את האיבה לגזענות על פני טיפוחה. ההגמוניה האמריקאית מזיקה לעולם, גורמת לזיהומה השיטתי של הסביבה, מטפחת משטרים אפלים ואלימים כלפי בני עמם בכל רחבי העולם ומאפשרת לידידיה (כולל הממסד בישראל) לדכא עמים אחרים. אבל בנושאי מדיניות החוץ, ולא רק בניסיונות החשובים של ממשל אובמה לשנות את המצב המחפיר במערכת הבריאות בארצות הברית, יש שיפור משמעותי לעומת ממשל בוש. ההבנה בוושינגטון שאין לראות בכל מוסלמי אויב היא התפתחות חיובית, והאינטרס האמריקאי להימנע ממלחמת נצח נגד יותר ממיליארד בני אדם חשוב לכל העולם, ולכן גם לנו.    


* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. פשוט לא אמת הגיב:

    שינוי היחס לאיסלם ולמוסלמים אולי יציל את העולם ואירופה משפיכות דמים. כך חשב גם צמברלין כשהקריב את צ’כוסלובקיה. האמת היתה כמובן אחרת כי לו היו בולמים את היטלר אז אולי ההיסטוריה היתה נראית אחרת אבל השמאל החום לא למד דבר לא מצכיה ולא מהסכם מולוטוב ריבנטרופ והוא מתעקש לחזור על השטויות שעשה שמש העמים. גם היום הדרך הנכונה לטפל באיסלם הרדיקלי ובמוסלמים הרדיקלים היא ביד קשה ובזרוע נטויה אחרת המלחמה תהיה קשה יותר ארוכה יותר ורבת הרוגים יותר.
    ממשלות ישראל סרבו לנצל את השטחים כדי להשיג הישגים מדינים. אם האמירה הקודמת היתה שטות גמורה הרי אמירה זו היא שקר מפורש. ראשית משום שאוסלו היתה הפעם השניה שבה ניסתה ישראל לנצל את השטחים כמנוף להשגת שלום והכרה מדינית. הפעם הראשונה היתה כזכור מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אז הציעה ישראל את כל השטחים תמורת שלום ונענתה בשלושת הלאוים של חרטום – לא שלום לא משא ומתן לא הכרה בישראל. אחרי אוסלו גם ברק וגם אולמרט הציעו לפלשתינים מדינה משלהם תמורת כמעט כל השטחים וחלק מירושלים ונענו בשלילה גמורה ובמסע טרור.
    הבעיה אינה ישראל. הבעיה היא שהפלשתינים בעידודו של השמאל החום עדין מטפחים את האשליה שיוכלו להקים מדינה פלשתינית במקום ישראל ולא לצד ישראל.

  2. מיכאל שרון הגיב:

    מאמר רחב יריעה, ניתוח מפוקח וחכם. כל אלה כמעט לא מצויים בעיתונות במקומתינו כיום.

    אגב, תמיכה משמעותית במדינות המתפתחות זה בור ללא תחתית. הסיוע נילקח כמעט כולו על ידי אנשי שילטון מושחתים וברוני פשע לשימושם הפרטי, ולא מגיע כמעט לשום פרוייקט שיפור ממלכתי.

    במציאות כזאת, העניין מושאר ברובו ל-NGO’S ותכופות מדובר בפארסה של ממש, כשאלה לעיתים חדורי צדקתנות עצמית, מאדירי אינטרסים עצמיים ונוהגים בפטרנליזם, אך ללא אפקטיביות של ממש.

  3. אמונתו הגיב:

    של מ.ש. רחוקה מלהיות אופיום.

  4. חדוה הגיב:

    האין זה נכון שהדת וגם הכדורגל משמשים את הבורגנות השלטת כ"אופיום של ההמונים"?

  5. אמנון לחדוה הגיב:

    ברור, השאלה למה את חותרת? האם אתר מתקדם כגון הגדה השמאלית צריך בגלל זה להחרים עיתונאי ופרשני ספורט עם אוריינטציה שמאלית? או רבנים משיחיים עם אוריינטציה שמאלית?

  6. מבט חפיף בתקשורת האמריקאית הגיב:

    מבט בנעשה בתקשורת האמריקאית, ובמיוחד באתרים שבהם ניתנת זכות התגובה לקוראים, מוכיח את הפער העצום בין "דעת" רוב כותבי המאמרים < -> לדעת הציבור שמובעת ברוב המכריע של התגובות.
    מסתבר שגם עוצמתה הכלכלית איפא"ק ושל מה שחיים ברעם מכנה "יהדות ארצות הברית המאורגנת" בידי ציונים שמפעילים לחץ על הקונגרס ועל הבית הלבן, לא יכולה לדעת הציבור. גם אם בינתיים תומכי הימין הישראלי בתקשורת האמריקאית נהנים משליטה כמעט בלתי מוגבלת במדיה, השפעתם יורדת מידי יום.
    מי שרוצה דוגמה לכך ייכנס לאתר הוושינגטון פוסט. לפני מספר ימים פירסם העורך, פרד הייאט, מאמר מערכת שהביע תמיכה בלתי מסויגת בישראל הרשמית. מיספר התגובות השליליות שקיבל עלה להערכתי על 90%. כך גם באתרים האחרים. ייתכן שהשמאל מגיב יותר מאשר הימין האמריקאי, ולכן אין בכך משום אינדיקציה מדויקת, אך ברור שלמרות שמספר הכתבלבים שגויסו להגנת הכיבוש כולל הרבה ציונים, אין הם נהנים מאהדת המגיבים.
    [בין תומכי הכיבוש אמנה את Krauthammer, Kagan, Kessler, Diehl ]

    הקישור למאמר
    — קישור —
    הקישור לתגובות
    — קישור —

  7. לחדוה השנייה הגיב:

    רק מגיבים ימניים נוהגים לשלוף ציטטות מהמאה ה-19 ולדרוש מאיתנו להתפלמס בעזרתם, כאילו היינו תלמידי ישיבה בתחום המושב.
    אני מציע לך לשאול מאות אלפי, בעצם מיליוני, דרום אמריקאים ואירופים, שלא לדבר על אפריקאים, איזה תפקיד ממלא הכדורגל בחייהם. עם זאת, הנושא עצמו הוא לגיטימי ואולי אידרש אליו בעתיד הקרוב.

  8. חדוה ישכר הגיב:

    נא רשמו לפניכם שהמגיב/ה בשם חדוה אינו/ה חדוה ישכר ממערכת "הגדה השמאלית".

  9. חדוה הגיב:

    נא רשמו לפניכם שהמגיב/ה בשם חדוה ישכר אינו/ה חדוה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים