הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-1 באפריל, 2010 אין תגובות

כרגע חזרתי מליל הסדר, למען האמת מדובר יותר בארוחה שנערכת באותו יום. היו כמה הגדות על השולחן, אז אמא שלי שרה כמה שירים ואנחנו הצטרפנו. אבא שלי הקריא כמה משלים של פונטן, ואז הגיע האוכל, היה טעים להפליא.


אבל עכשיו הגעתי הביתה. אני נשען בכיסא, מקשיב לפינק פלויד, קורא עיתון ומחשבה מתגנבת לראשי: כמה צבועים אנחנו החוגגים? מדובר בערב שעוסק בחירות ובזכויות אדם, אך כדי שהערב הזה יוכל להתממש, להיחגג כמו שצריך, נאמר לנו שחייבים לשלול את החופש ואת הזכויות הבסיסיות של יותר ממיליון אזרחים, כמובן שמדובר באזרחי "השטחים" שהלוא הם אינם חלק מישראל, רק נתינים משוללי זכויות, שבשבילם סגר הוא עניין שבשגרה.


מרגיז אותי לחשוב שבלילה הזה יושבים אלפי אנשים בכל מיני מקומות מסביב לעולם וחוגגים את חירותם, מדברים על כמה הם נעלים, חלק מהעם הנבחר! בזמן שכאן בארץ שאמורה לייצג אותם (מדינת היהודים, נכון?) שוללים בכזו קלות זכויות כה בסיסיות ומובנות מאליהן.


הלוואי ובזמן שהם ישובו הביתה, ישחררו קצת את החגורה, וישענו בנוחות על הכיסא יקפצו גם להם אותן המחשבות לראש.


הטקס, הפולחן לבדו ריק מתוכן, אלא אם כן לומדים ממנו ומשתמשים בו כדי לשפר את המציאות. אני מקווה שדווקא בלילה הזה יבחר חלק נכבד מעם ישראל לחוש את הכאב שהוא גורם לשכניו. אני רוצה שזה יכאב לכולם מספיק כדי שיחתרו בכל כוחם לשינוי, ושהערב הזה לא יהיה סתם עוד ערב, סתם עוד ארוחה, סתם עוד אגדה, אלא שיהיה משהו מכונן שיגרום לאנשים לרצות לשנות את המציאות המאוסה, לשבור את הסטאטוס-קוו. ערב שיגרום לאנשים להפסיק להיות אדישים, לראות איך חושיהם כהו ולנסות לכפר על החטאים שנעשו בשמם.


כנראה שאני אופטימי, כי הרי מחשבות ורגשות חולפים ורוב האנשים כבר מרוכזים במחר, במה הם יעשו עם הילדים, איזה ספר הם הולכים לקרוא, או שאולי מעייניהם נתונים כבר לארוחת השאריות המתוכננת ממטעמי הערב הזה, או אפילו למימונה הקרבה ובאה.


אני מקווה שבשנה הבאה אוכל לחגוג את החופש שלי, החירות שלי, עם שכנינו מרמאללה או משופא, מעזה או משכם, ושכולנו נהיה קצת פחות אדישים לכאב שיושב במרחק 20 דקות משולחן הסדר שלנו.


חג חירות שמח.

תגובות
נושאים: מאמרים

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים