הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 באפריל, 2010 6 תגובות

גבר כבן 70 קרא בשמי כשהלכתי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב והביע את השתתפותו בצערי על מות אמי. הוא דיבר עברית ירושלמית, שיבץ כמעט בכל משפט סלנג משנות החמישים, אבל מבטאו הסגיר גם שמץ של השפעה זרה, ואחרי דקות מעטות זיהיתי את הניב הלונדוני בכמה מלים שפלט באנגלית. הוא נראה לי זר לגמרי אבל אמר שהוא מכיר אותי היטב. המידע שלו עלי היה קצת מיושן. הוא שאל אותי על חבר טוב שכבר נפטר, וכאשר נעניתי להזמנתו להצטרף לשולחנו בבית הקפה הקצת מהוה שבו ישב, דיבר בלהיטות על משחקי הדרבי הירושלמי של שנות החמישים. בהדרגה נזכרתי שהוא עבד כמחלק תה באחד ממוסדות ההסתדרות, ושיחק סטנגה בכיכר המיואשים בשכונת הבוכרים. הוא נעלם מעירנו בתחילת שנת 1960, וקשה לי לומר בכנות שהיעדרותו הטרידה אותי במיוחד.

כאשר פגשתי אותו במסעדה ישראלית קטנה בצפון-מערב לונדון מקץ שלוש שנים, הוא נראה מלא ביטחון עצמי, בקיא ורגיל בכל הִלכות לונדון, ומיד הציע לי כרטיס "בחצי מחיר" למשחק גמר הגביע האנגלי בכדורגל באיצטדיון וומבלי. הוא התאכזב לשמוע שכבר רכשתי כרטיס מהספסר האירי חסר השיניים המכונה ג’וֹק, והתנהג כאילו פלשתי איכשהו לטריטוריה שלו. הוריו קראו לו גרשון, אבל בלונדון הפך לג’רי. הוא היה שותף סמוי במסעדה, ורק כעבור זמן נודע לי שיש לו גם מאורה להימורים בלתי חוקיים במרתף. ג’רי הממולח הצליח להשיג אשרת שהייה חוקית באנגליה כמומחה למאכלים מזרחיים מיוחדים, כלומר להכנת פלאפל. השילוב המוצלח בין מעמדו החוקי לעיסוקיו הפליליים למחצה הקנה לו מעמד מיוחד בעיני הפליטים מישראל שהתלקטו במסעדה וגילו סלחנות עצומה כלפי האוכל הנורא שהוגש להם. ג’רי דאג להנחות גדולות במחיר לכמה מהעלובים שישבו שם שעות ארוכות ובהו במכוניות שחלפו בכביש הרטוב. בתמורה הם עבדו למענו בשליחויות עלומות, וראיתי אותם רצים הלוך ושוב, בהולים ומגירי זיעה. רק אחרי כשנה קלטתי שהם מפיצים סמים ללקוחות קבועים בצפון-מערב העיר. הייתי די תמים, בוגר תנועת נוער שהתייחסה לביקורים התכופים שלי בקפה "נאווה" ברחוב יפו כאל פריעת מוסר בלתי נסבלת.


בני הצעיר, שהוא כיום בן 12, היה מבין את המתרחש במסעדת "השרון" בווסט המפסטיד בתוך שנייה. אבל בשבילי לונדון הייתה עיר של סרטים, מוזיקה, אוכל הודי וכדורגל, והסמים לא משכו אותי. ג’רי מעולם לא שקל את האפשרות להציע לי סם כלשהו. הוא היה בן עירי, הכיר את משפחתי והתייחס לנאיביות שלי בהומור, אבל גם בהתנשאות. "אתה ברעם," אמר לי פעם, "למה לך להסתובב בין הפושעים כאן במסעדה?" במונח "פושעים" הוא לא כלל את עצמו. "אני ביזנסמן," אמר לי פעם, וחשף את שיניו בחיוך קצת מעושה, בניסיון לחקות את אלילו ג’יימס קגני, גנגסטר הבית של קולנוע "אדיסון". לא הסברתי לו את הסיבה האמיתית לנוכחות הקבועה שלי במסעדה: בבית הספר לאנגלית הסמוך למסעדה למדה קבוצה גדולה של נערות מדנמרק, והחיים בלונדון כבר לימדו אותי שלא רק אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.


בתחילת שנת 1965 נטשתי את צפון-מערב לונדון ומצאתי דירה בבית מידות יפה בבייזווטר, ממש ליד הייד פארק. גרתי בחדר גדול ומרווח, עם חלון צרפתי ענק שנשקף לרחוב, שהפך ברבות הימים למוקד של בתי מלון ופעילות תיירותית. באזור הזה לא גרו אז ישראלים והרחוב הראשי שלו, קווינזוויי, היה מלא מסעדות וחנויות מכולת הודיות, שמכרו אוכל חריף וזול עד חצות. באחד הימים תקפו אותי געגועים לפלאפל, נסעתי ברכבת התחתית לפינשלי רוד, ובמסעדת "השרון" אמרו לי, שג’רי נידון לחמש שנות מאסר בגלל הברחה גדולה של הרואין מגרמניה. הוא חבר לעבריינים כבדים, כולם ישראלים, שניהלו רשת ענפה שהבריחה לבריטניה סמים וסחורות אסורות אחרות, כולל נשק. חברו גדליה, ששטף כלים במסעדה והתגאה בדרכון הבריטי שקיבל בזכות מוצאו מעדן, סיפר לי שמישהו הלשין על ג’רי. גדליה עצמו הסתפק בעישון חשיש זול, שאותו רכש בקביעות אצל ספק לבנוני בקילבורן. הוא דאג לג’רי, שעד אז לא נחבש בכלא. כאשר ביקר אותו בכלא ג’רי בכה, טען שאין שם אף יהודי ושאין לו עם מי לדבר. ג’רי כבר דיבר אנגלית סבירה, ואפילו אימץ לו שמץ של מבטא פרולטרי לונדוני במגרשי הכדורגל של ארסנל וטוטנהאם. אבל הוא לא קרא באנגלית וגדליה טען שהוא לא יודע אפילו את האותיות. "הוא ישתגע ממש בפסח," קונן גדליה, "זהו החג שג’רי הכי אוהב." גדליה כבר נגמל, בדרך הקשה, מהשימוש בשם גרשון שהיה שנוא, משום מה, על חברו. אבל הוא ידע שג’רי מתגעגע לאמו "המבוגרת", וגם שהחגים מעירים את הכמיהה שבלבו ביתר שאת.


גדליה, שהתנהג כלפי בסמכותיות תקיפה כשהייתי עוד חדש בלונדון, נראה לי פתאום די עלוב. בגדיו הדיפו ריח חזק וחמוץ של זיעה, ועיניו קצת התלחלחו מחמת הדיבורים המתוקים על בית אמא וחג הפסח הקרב. כמה דמעות מלוחות למראה התגלגלו באיטיות לאורך קלסתרו הלא מגולח ובצד החמלה חשתי גם מחנק מחליא, כאילו נכנסתי למלכודת ולא למזללת פלאפל כה מוכרת. עליתי לקומה השנייה באוטובוס האדום מספר 13 בדרך לסרט בפיקדילי, הדלקתי סיגריה וניסיתי לאצור בלבי את התחושה הפראית של חופש וחדווה. הייתי חופשי לבחור את יעדי וגם את גורלו המעורפל, אבל המבטיח, של הלילה הצעיר. אמרתי לעצמי שאת הרגע הזה, שבו התנסיתי בחירות מוחלטת לעשות כאוות נפשי לא רק באורח מעשי, אלא גם בתוככי נשמתי, לא אשכח. האוטובוס חלף על פני ריג’נט פארק, בדיוק ליד האתר שבו בנו לימים את המסגד הגדול, עצר בבייקר סטריט של שרלוק הולמס, פנה שמאלה לאוקספורד סטריט ההומה, וכדרכי ירדתי כדי ללכת ברגל לפיקדילי. הלכתי בפעם הרביעית לסרט האנגלי האהוב עלי, "מורגאן, מקרה הולם לטיפול" בכיכובם של ונאסה רדגרייב ודיוויד וורנר, וסיפורו הטרגי של ג’רי, בהגשתו המלודרמטית של גדליה, כבר נכחד מתודעתי יחד עם ריחו החזק מדי של הפלאפל השרוף.


בבוקרו של ליל הסדר התעוררתי מאוחר. הייתי בחופש מהעבודה, וההשתחררות מהסביבה הלוחצת של צפון-מערב לונדון איפשרה לי להתחמק מההזמנה לסדר ולארגן לעצמי פגישה נעימה במסעדה הודית שכונתית. אבל לפני הצהריים הקישה השכנה היפה, לונה ג’ונס, על דלת חדרי וקראה לי לטלפון. "תמהר חיים," האיצה בי, "זוהי שיחת חוץ." קשה לתאר לקוראים במאה ה-21 את החגיגיות כבדת הראש של שיחת חוץ בטלפון בשנות השישים של המאה הקודמת. אצתי במורד המדרגות. רק טלפון אחד בקומת הקרקע שירת את כל הדיירים בעשרים החדרים בבית, ודי הופתעתי לשמוע את קולה של אישה זרה, במבטא ירושלמי מובהק שאותו הכרתי מנחלת אחים. "אתה חיים?" שאלה בהיסוס של מי שמדבר בטלפון לעתים נדירות מאוד, "זו אני, אמא של גרשון." רק מקץ כמה שניות קלטתי מי היא בת שיחי. היא התחילה לבכות, ומלמלה כמה הברות שמהן למדתי, שרק זה עתה נודע לה שבנה נמצא בכלא. "אני מכירה את הוריך," אמרה לי, "ואתה חייב לבקר אותו עוד היום בכלא ולהביא לו בקבוק יין כשר." המטלה הפתאומית הייתה אולי כבדה, אבל קולה, שהיה חלש וחנוק מחמת הייאוש המר, הבהיר לי שעלי לבצעה. היא בעצם הנחיתה עלי הוראה, ולא סתם בקשה. וכך הבטחתי לבקר את בנה עוד באותו היום. נסעתי לשכונה היהודית גולדרס גרין להשיג יין ישראלי כשר, ומשם המשכתי לדרום לונדון, לכלא וונדוורת’.


השומרים בכלא לא הרשו לי להיכנס, והתנגדו גם לבקשתי לשלוח לג’רי את היין. קצת התעקשתי, והם קראו לכומר של בית הסוהר הקשוח. הכומר, איש צבא הקבע בעברו, ידע על ליל הסדר. הוא הבטיח לי שיש עוד "שני יהודים מקומיים" בכלא שייסבו עם ג’רי לסעודת פסח מיוחדת, ולקח את היין.


עתה, בפגישתנו בתל-אביב, נודע לי לראשונה שהיין הגיע ליעדו. ג’רי נשכח אולי מלבי לשנים ארוכות אבל הוא זכר היטב את היין לפסח וסיפר לי שהכומר האיר לו פנים מאז, והשתדל להקל עליו. לא עלה כלל על דעתי לומר לג’רי את האמת הפשוטה, שאמו כפתה עלי לבצע את השליחות למענו, בשיחת החוץ העתיקה ההיא. נפרדתי ממנו, אולי לעוד 45 שנים, ורק באוטובוס 480 לירושלים נזכרתי, שהוא לא סיפר לי שום דבר על עצמו.  

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. איתן לרנר הגיב:

    חיים ,
    מתי תכתוב ספר?אני נחשף לסיפורייך רק לאחרונה ואוהב אותם אפילו יותר מהפובלציסטיקה הפוליטית. יופי של סיפור

    איתן

  2. יפתח הגיב:

    As long as there is a lower class, I am in it. As long as there is a criminal element, I am of it. As long as there is a soul in prison, I am not free

    Eugene Victor Debs, American Socialist leader 1855-1926

  3. אורי זקהם הגיב:

    חיים תהיה בריא.
    איזה יופי של סיפור.
    אני אוהב גם את הסיפורים וגם את הרשימות העיתונאיות.
    חג שמח.

  4. לחיים הגיב:

    חיים ברשותך וברשות העורך רציתי לשאול שאלה,אם ימונה להפועל ירושלים המקורית מאמן ערבי נניח סלמן עמר,האם תסכים לבוא למשחקים של הפועל?הרי אחד העקרונות החשובים של קטמון זה מלחמה בגזענות!

  5. מספר סיפורים בחסד הגיב:

    מה היה בירושלים של פעם שגרם לחיים ברעם ולאמנון דנקנר לספר סיפורים בכשרון שכזה?כן ירבו.

  6. דמוקרט הגיב:

    מקסים. תודה לך

הגיבו לאורי זקהם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים