הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 באפריל, 2010 2 תגובות

הארץ, לאחר שהובטחה לרבים כל כך, לעולם לא תדע למי להתמסר".


ז’וזה סאראמאגו


אהבת מולדת, ככל אהבה אחרת, יכולה להיות נעימה או כואבת, יפה או מכוערת, משמחת או מאכזבת. אבל שלא כאהבות אחרות, זוהי אהבה שהיא נצחית ולא בת חלוף. אני מוצא שידידי הפלסטינים בין אם נולדו בגלות ובין אם בארץ, חשים אהבה למולדתם, פלסטין, שהיא עזה וכואבת. ואהבה זו קושרת אותנו בקשר שקשה לתאר אותו במילים. עם השנים למדתי שאהבה עזה זו למולדת היא המכנה המשותף החזק ואולי אף המשמעותי ביותר שיש לי עם חברי הפלסטינים.


אהבת המולדת שהוקנתה לי היא טיפוסית לחברה קולוניאליסטית כישראל: אהבה אקסקלוסיבית שכוללת רק את מה שמשרת ומחזק את הנרטיב הלאומי. חברה קולוניאליסטית לא תראה את ערכה של אהבת הארץ במובן הרחב, הכוללני שלה, אלא כמשהו ייחודי שאין לכלול בו את האחר. במקרה שלנו, למרות שזו ארצם של הפלסטינים, ולמרות שאהבתו ודבקותו של העם הפלסטיני בארץ מהווה תרומה אדירה לשגשוגה של הארץ, דבקות זו נתפסת כאיום.

אהבתם של הפלסטינים את הארץ מוצגת בישראל או כבלוף או כאיום קיומי אבל אף פעם לא כמכנה משותף. אהבת מולדת ציונית אקסקלוסיבית אינה כוללת אהבה למגוון התרבויות, הדתות והשפות שקיים בארץ, אלא רואה גם בהם איום קיומי שיש לעקור אותו. למזלנו, יש עדיין בארץ סממנים של תרבויות ודתות שנותנים מגוון למוזאיקה שמהווה את ישראל-פלסטין. אבל כציונים אנו למדים לאהוב רק את מה שמאמת את הנרטיב הציוני השוביניסטי: סיפורים על דוד המלך, המכבים והקנאים של מצדה שהם אולי חשובים אך מייצגים מעט מאוד ממה שניתן לספר על ארץ.


2000 השנים שבהן התקיימו בארץ תרבויות אחרות אינן נחשבות כיוון שבשנים הללו לא שלטו בארץ יהודים. הנצרות והאיסלאם על גווניהם השונים הותירו בארץ אתרים בעלי חשיבות שעדיין מתקיימים בארץ, אך הם אויב, ועל כן הורסים או מתעלמים מהם. כך לדוגמא הרסו – ועדיין הורסים – מסגדים וכנסיות, כפרים וישובים שלמים. הדוגמא האחרונה לשוביניזם ולצרות האופקים הציונית היא התוכנית להקמת מוזיאון הסובלנות באתר של בית קברות מוסלמי מהמאה ה-12.


מפליא, שלמרות המאמצים לחסל את הסממנים הלא יהודיים של הארץ, עדיין קיים בה מגוון תרבותי כה עשיר. אך אין לקחת את חוסנה של המוזאיקה התרבותית שלנו כדבר שהוא מובן מאליו. דוגמא לשבריריותה של מוזאיקה זו היא היעלמותה הכמעט מוחלטת של הקהילה הנוצרית מישראל – פלסטין. קהילה ששמתוכה צמחו מנהיגים רוחניים ופוליטיים. זו קהילה אשר בנתה אתרים מרהיבים שמקשטים עד היום את חופי הכנרת, את נצרת, את חיפה וכמובן את בית-לחם וירושלים. את תרומתן של הקהילות הנוצריות ליופיה ולייחודה של הארץ לא ניתן למצות במאמר אחד.


יהיה מי שיראה בזה עוד ניצחון "לנו" – הציונים. אבל ברור, שכאשר חלק חשוב מהמרקם האנושי והתרבותי של הארץ הולך ונעלם זו טרגדיה, ומי שאוהב את הארץ ומעריך את מגוון התרבויות והדתות שלה, לא יכול שלא לראות בזה הפסד.


נטוע בראשינו הרעיון שלפיו הארץ צריכה להיות שייכת לעם אחד. מספיק להסתכל מעט מסביב כדי לראות שיש ארצות אחרות, גדולות כהודו או קטנות כבלגיה, כדי להבין שזהו רעיון שגוי. ישנה אפשרות שמספר רב של עמים יהיו שותפים במדינה אחת, שיהיו גאים בשייכותם למדינה זו ושיעשו הכל למען מדינה זו, אפילו שאין לאף אחד מהם חזקה בלעדית על מוסדות השלטון. סמלי המדינה יכולים להיות משותפים לעמים שמהוים את האוכלוסיה, ההיסטוריה והתרבות המשותפות יכולות להיות מקור לגאווה לכולם וההבדלים בין העמים יכולים לתרום תרומה אדירה להיתפתחותו של דור צעיר בעל השקפת עולם דמוקרטית, פתוחה ויצירתית. כל זה, כמובן, בתנאי שישנה שותפות מלאה לשני העמים בתהליך קבלת ההחלטות.


וכאן המקום לגעת בנושא הכואב והחשוב של זכות השיבה. מדינת ישראל מיבאת מאות אלפי עובדים מארצות זרות. מפועלים עד רופאים, אלו הם אנשים שאין להם שום קשר או זיקה לארץ, לא ישקיעו בה דבר ואשר מטרתם אינה אלא להוציא את כספם ולשלחו למשפחותיהם בארצות רחוקות. כמה שונה יהיה אם יורשה לפלסטינים לשוב לארצם, להשתקע ולהשקיע כפי שרק אנשים שנגועים באהבת מולדת מסוגלים. אין צורך בדמיון רב כדי לראות מה תהיה התוצאה. די לראות קהילות פלסטיניות בישראל ומחוצה לה: קהילות של אנשים משכילים ומצליחים, אנשים שומרי חוק, מעורים פוליטית שתורמים לסביבתם גם במישור הכלכלי וגם במישור החברתי-פוליטי. כמה חבל שהשוביניזם הציוני מעדיף לראות בתכונות חיוביות אלו איום והפלסטינים, שתרומתם תהיה אדירה מנועים מלשוב לארצם.


שתי מדינות כבר לא תיתכנה בארץ. הציונות הרדיקלית מנעה אפשרות זו, וניתן להניח שהיא עשתה זאת במכוון. אך משטר הדיכוי הציוני לא יוכל להמשיך ולהחזיק חמישה מיליון פלסטינים במכלאות לנצח. צריך, אם כן, למצוא גורמים שיעזרו לאיחוד הפוליטי הבלתי נמנע של שני העמים. אהבתם המשותפת של ישראלים ופלסטינים לארץ היא נקודת מוצא מצויינת. היא זו שתהווה זרז לאיחוד המדיני של שני העמים. שני עמים שגאים בארצם ובזהותם, שואפים לראות את ילדיהם גדלים, לומדים ומצליחים, שני עמים הרוצים לראות כלכלה משגשגת ואשר מעוניינים לשמר את שפתם, תרבותם ודתם. שיתוף אינטרסים זה מהווה גורם שיכול לאחד ולהביא לשגשוג של המדינה המשותפת שללא ספק תקום בארץ.


כדי ליצור שותפות, או אפילו לדון בשותפות, יש לאפשר לשני העמים לבחור נציגים לבית מחוקקים משותף, יש לתת להם שוויון אפשרויות ומעל הכל שותפות מלאה בקבלת ההחלטות. יש ליצור שוויון זכויות וחובות מלא שאינו מפלה על בסיס של לאום או דת. צריך להיות ברור גם שכל עוד צד אחד מחזיק בשלטון, בנשק, במקורות המים ובמקורות ההכנסה לא יהיה פתרון ולא תיתכן שותפות.


אפשר לראות באהבת המולדת וברצונם של הפליטים הפלסטינים לשוב לארצם גורם שמפריד בין ישראלים לפלסטינים או אפשר לראות בהם גורם מלכד. אפשר להתבצר בתוך פטריוטיזם שוביניסטי, או אפשר לראות בפלורליזם של הארץ פתח לתקווה ולעתיד משותף. בהתחשב בכך שמחצית אכלוסית הארץ יהודית-ישראלית ומחציתה פלסטינית, ושלמרות ההפרדה המלאכותית הכפויה על שני העמים הדמיון ביניהם רב מן השוני, אפשר ללכד את שני העמים ולחזק את המכנים המשותפים להם. העתיד המשותף איננו ניתן לבחירה. הוא נתון לטוב או לרע. כל שניתן לבחור הוא איך יראה עתיד זה.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. פלוני בן פלוני הגיב:

    אתה לא גר באמריקה, מולדת המהגרים?

  2. ג'מאל הגיב:

    יחס לא שוויני מוביל לתסכול
    תסכול מגביל את הפרודוקטיביות
    פרודוקטיביות מוגבלת מתורגמת להפסד כלכלי

הגיבו לג'מאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים