הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 באפריל, 2010 2 תגובות

לפני 34 שנים ישבתי ביציע המוזמנים במליאת הכנסת, בחברת עמיתיי בהנהגת המועצה הישראלית לשלום ישראלי פלסטיני. לצד יעקב ארנון, מתי פלד ואליהו אלישר שנפטרו במהלך הזמן, ישב גם אורי אבנרי, שבגילו (85) עדיין צועד בכל ההפגנות החשובות של מחנה השלום. עברתי חוויה אישית מיוחדת, ולא קלה. בדיון המתוח על הצעת החוק של חבר הכנסת אמנון לין (עוד מפא"יניק שהלך למקומו הטבעי בליכוד) לאסור על פגישות עם ראשי אש"ף גם לשם הידברות לשלום, היה שולחן הממשלה מלא.

אבי, שר העבודה משה ברעם, הגיע לדיון כדי לתמוך בעמדתו של חברו הקרוב, שר המשפטים חיים צדוק, להסיר את הצעת החוק מסדר יומה של הכנסת. אבי התנגד, כמובן, לשיחות הגישוש שניהלנו, אבל כמפא"יניק אמיתי האמין מאוד ב"שלח לחמך על פני המים" וחשב שאם הדיאלוג עם אנשי יאסר עראפת לא יועיל, גם נזק ממשי לא ייגרם. "לכל היותר תלמדו שוב, שהפלסטינים אינם רוצים שלום", אמר לי פעם. אבל חרף עמדתו המתונה יחסית בנושא הזה (רבים מאלה שרצו מקץ עשר שנים לכל פגישה עם מתוני אש"ף הוקיעו אותנו אז בשפה גסה וחצופה) היה לו קשה לראות אותי ביציע במחיצתם של אנשי אופוזיציה כל כך מובהקים. הוא חיבב מאוד את ארנון, איש ממסד מובהק שהיה מנכ"ל האוצר במשך 16 שנים, וגם את פלד, שהיה חניך שלו בהגנה, אבל את אבנרי, שחתר כל ימיו תחת שלטון מפא"י, היה לו קשה לעכל. הוא פשוט קם ויצא מאולם המליאה וחזר רק כדי להצביע ולהסיר את הצעתו הניאו-פשיסטית של לין.


נזכרתי בפרשה הזאת, ובהרבה אירועים אחרים בחיי כאיש שמאל טרי, כאשר קראתי את ספרם המרתק של יוסף גולדשטיין ואריה דיין, "קראו לו יאפ-יעקב ארנון" שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כאחד ממייסדי תנועת של"י והמועצה לשלום ישראלי פלסטיני הכרתי מקרוב את כל הפרטים, וגם את סיפוריו של ארנון על השואה בהולנד. הוא סיפר לי את רובם במהלך נסיעותינו מתל-אביב לירושלים אחרי ישיבות של הנהלת של"י. אבל סיפור חייו של המנהיג הציוני בהולנד, שהפך לאחד ממקימי אגף התקציבים באוצר ונחת לבסוף במחנה השלום הרדיקלי (יחסית לתקופה) היה ונשאר עוצר נשימה. תמיד התרשמתי מהסתירה כביכול בין אישיותו הנעימה ונימוסיו האירופיים של ארנון לבין העקשנות הגדולה שגילה בדרכו הפוליטית, דווקא בערוב ימיו. כיוון שגם אני הגעתי לשמאל ממרכז הממסד הוא תמיד היווה עבורי דוגמה ומופת.


הקריאה בספר הזכירה לי שהדילמה העיקרית של השמאל, שבּיעתה את של"י כבר בשנת 1977, עדיין קיימת והיא אף הוחרפה מאוד לאחרונה: תמיד רצינו לקדם הסכם שלום הגיוני עם הפלסטינים ושאר מדינות ערב (גם עם הסורים) ובעת ובעונה אחת לשכנע את הציבור הישראלי בצדקת דרכנו.


הכישלון היחסי בנושא הזה נבע מתהליכים עמוקים בחברה הישראלית וגם בשל עמדתו הנצית של הבית הלבן כלפי כל המדינות המתפתחות. ממשלות המרכז הלאומני הכשילו בסופו של דבר גם את הסכמי אוסלו, שהיו מקובלים על הציבור והצטיירו כהצלחה רבה של ההסברה היונית בתוך המדינה. לא עמד בהם הכוח להתמודד עם "העובדות בשטח", שהמתנחלים יצרו בעזרתם הפעילה. גם אקדחו של יגאל עמיר הטיל פחד ואימה על יורשו של יצחק רבין, שמעון פרס, ומנע את ניצול המומנטום לשלום ואת הלגיטימציה של ערפאת בישראל ושל ישראל בעולם הערבי. מאז שהימין הקיצוני הצליח לשכנע את המרכז הלאומני שיש לו עוצמה פוליטית שתוכל למנוע הסכם רציני, הכרוך בעצם הגדרתו בנסיגות עמוקות ובפירוק הפלישה ההתנחלותית לשטחים הכבושים, הפכו גם הסכמי אוסלו למשל ולשנינה ושמה של בירת נורבגיה הפך כמעט לכינוי גנאי.    


המגעים עם הפלסטינים באמצע שנות השבעים ועד לשנת 1984, היו מבוססים על ההנחה שהישראלים מהשמאל יצליחו לשכנע את הנהגת אש"ף למתן את עמדותיה, ושערפאת וחבריו יניעו את תושבי השטחים להסכים להכרה בישראל. ההיסטוריה של הסכסוך מלמדת אותנו, שדווקא המנהיגים של "ארגון הטרור" הצליחו במשימתם, וניצחו בבחירות הדמוקרטיות הראשונות לרשות על בסיס מצע שקרא להכרה בישראל. מחנה השלום, לעומת זאת, לא הצליח במשימתו. לא רק הימין העקבי אלא גם הנהגת המרכז הלאומני, ברשות אהוד ברק, חיבלו בכל התקדמות להסכם, חיזקו בשיטתיות את ההתנחלויות, חיסלו פוליטית ואולי גם פיזית את ערפאת, ובעקיפין סייעו לחמאס להשתלט על רצועת עזה. לאורך כל הדרך האיומה הזאת המשיך הציבור לתמוך בוויתורים, אבל גם ביד חזקה כלפי הפלסטינים ולא יצא בהמוניו נגד הימין הקיצוני, גם אחרי רצח רבין. בכל השנים הארוכות שישבתי בדיונים בתוך של"י וגם במועצה לשלום ישראל-פלסטין לא פסקו הדיונים על הרלבנטיות של המאמצים הדיפלומטיים של מחנה השלום העקבי. האם עלינו לוותר על מטרות חשובות, וגם על צו המצפון שלנו להתנגד לכיבוש בכל הכוח, כדי שעוד כמה אנשים בקיבוץ הארצי ינטשו את דרכו של יעקב חזן ויתמכו בנו?


רבים וטובים בשמאל הרדיקלי מקווים עתה, שהנשיא ברק אובמה יכריח את ישראל ליישם מדיניות אמינה של "שטחים תמורת שלום", שתכלול גם פשרה היסטורית במזרח ירושלים. לכן המונח "רדיקלי" היה ונותר מוגזם. כל אנשי השמאל הציוני, שרצו באמת בשלום תמורת כל השטחים, האמינו שהגשמת הציונית מותנית בכינון שתי מדינות לשני העמים, ובחלוקת הריבונות בעירנו. אבל השקפת עולמם הגלובלית הייתה רחוקה מלהיות רדיקלית: הם תמכו בהגמוניה האמריקאית בזירה הבינלאומית, קיבלו עקרונית את כללי השוק החופשי בכלכלה, אולי עם שיפוצים מסוימים, לא האמינו שארצות הברית היא מעצמה אימפריאליסטית, לא קיבלו על עצמם אפילו אוריינטציה פרו-אירופית ולא עיצבו השקפת עולם מסודרת בנושאי הגרעין או ביחס למדינות המתפתחות. כלומר, הם לא היו באמת "שמאל", אלא ליברלים נאורים עם נטייה סוציאל-דמוקרטית, במקרה הטוב.


מכאן ההמלצה של ידידי אבנרי להתפלל בגלוי ללחץ אמריקאי, שמבטאת בין השאר אי אמון מוחלט ביכולתו של הציבור הישראלי והנהגתו להתמודד עם התאווה לשטחים. הימין הקיצוני הפך לימין אובדני, הלאומנים החילונים שגירשו את המתנחלים מעזה איבדו את הפוטנציאל שלהם לנהל את המערכה, והחשש של המעמד הבינוני מעימות עם ארצות הברית מהווה את תקוותו האחרונה של מחנה השלום הפרו-אמריקאי. לנו לא נותר אלא להמשיך לשכנע את הציבור מבלי לרַצוֹת אותו בחנופה. הרלבנטיות טמונה באמירת אמת, ולא בתעמולה הגובלת באחיזת עיניים.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. מורי הגיב:

    ח’ כותב כי עראפת חוסל אולי פיזית ע"י ישראל. הגיוני. בעת הזו
    מועמד ודאי לחיסול הוא סלים פיאד שדוקא תוכניתו למאבק לא אלים היא האיום האיסטרטגי החמור ביותר על מדינת ישראל כפי בהנהגתה הנוכחית.

  2. נמרוד ברנע הגיב:

    רציתי מאוד להגיע לאירוע שנערך לרגל צאת הספר במכון ון-ליר אך לצערי לא הצלחתי להגיע.

הגיבו לנמרוד ברנע

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים