בשמאל המיינסטרימי הישראלי רווחת התקווה האווילית שמתישהו ארה"ב תכריח את ישראל לצאת מהשטחים ולעשות שלום עם הפלסטינים. לא חשוב שהרכבת האווירית ב-73 היתה צריכה לנתץ את התקווה הזו; לא חשוב שיתוף הפעולה עם עמדת העמימות בנושא הנשק הגרעיני הישראלי; לא חשובה ההתעלמות מהכיבוש וההתערבות בלבנון; לא חשובה השתיקה הרועמת בזמן שישראל הרעיבה (ועוד מרעיבה), ואח"כ הפציצה את עזה. איכשהו האסימון הזה נותר תקוע.
יתכן שהנשמות הטובות של השמאל האמריקאי תורמות לאשליה הזאת, הן בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והן בנושאים אחרים. למעט מיעוט רדיקלי המאשים את ארה"ב בהתערבות קטלנית במזה"ת ובמזרח אסיה, השמאל האמריקאי מאמין שארה"ב היא גורם מכוון חיובי בעולם, ואי לכך מוטב לשמר את העמדה ההגמונית האמריקאית. לפיכך, מנקודת מבטם הבעיה היא שהעם ונבחריו בקונגרס ובבית הלבן אינם מודעים מספיק לסבלו של העם הפלסטיני ולאי הצדק של הכיבוש. וכמובן שאייפ"ק, הלובי היהודי-ציוני רב ההשפעה הידוע לשמצה, אחראי לשימור הססטטוס-קוו ולזריית חול בעיני המנהיגות האמריקאית.
מכאן, שאירגונים כגון J Street מנסים לחתור תחת מנהיגות אייפ"ק ולהוות אלטרנטיבה פחות ימנית. המטרה היא לגבות את אותם חברי קונגרס שיעזו לחרוג לרגע מהמנטרה של "הקשר העמוק והבלתי מעורער בין ישראל לארה"ב". וזאת, כדי לרמוז שאולי ניתן לתהות (לא לגנות, חלילה) על ההיגיון של גזילת קרקעות, התנחלויות, מחסומים ושאר עינויים שישראל מערימה על האוכלוסיה הכבושה. אך גם אז, אל לו לתוהה להשוות את הכיבוש לממשלים מדכאים אחרים דוגמת האפרטהייד הדרום אפריקאי (ע"ע ג’ימי קרטר).
לא בכדי טוענים בשמאל האמריקאי, שהדיון בעניין הדיכוי והכיבוש בעיתונות הישראלית פתוח יותר מהדיון בעיתונות האמריקאית. מיד מועלים על נס שמותיהם של עמירה הס, גדעון לוי והעיתון ה"ליברלי" הארץ, כשהם מלווים בהנהונים כבדי ראש. אכן, העיתונות האמריקאית, כמו אנשי הקונגרס, שומרים על הקו שישראל היא מדינה מוקפת אויבים העושה כמיטב יכולתה להגן על עצמה, גם אם זה לא תמיד אסתטי (שהרי טרוריסטים מוסלמים זה הרבה יותר מכוער ומפחיד). אך מי שיזכיר את הצנזורה הביטחונית על העיתונות הישראלית המאפשרת את השתקת ענת קם ואורי בלאו, מעצרים מינהליים, אסירים ביטחוניים וגו’, יוכתר מיד כ-self hating Jew (SHJ), או אנטישמי, בהתאם למוצא הדובר החצוף.
המציאות היא, שתקוות ההצלה מן המערב היא טפשית לא רק משום שהדיון הציבורי בארה"ב בעניין הכיבוש הוא כל כך פשטני ונבוב, אלא בעיקר מפני שלאמריקאים לא ממש אכפת. כל עוד ממשיכים כסף ותמיכה אלקטורלית לזרום מהקהילה היהודית אין להם שום סיבה לנענע את הסירה. ישראל, הכיבוש, הפלסטינים, אינם אלא עקיצה מגרדת על מפת העולם. נכון, אחמדינג’אד ובן לאדן מזכירים את המדינה היהודית ואת הכיבוש מדי פעם, אך הרטוריקה של הראשון כל כך מופרכת ושל השני כל כך אלימה עד שלמעשה הם תורמים לעמדת הקורבנות של ישראל. מדיניות ארה"ב כלפי ישראל לא תשתנה לטובה בגלל איום של קיצונים מהעולם המוסלמי הרדיקלי משום שכיום הם האויב לשלום ולסדר העולמי לפי תפיסת העולם השלטת היום בארה"ב.
"העימות" של הזמן האחרון בין הממשל לנתניהו היא דוגמה המלמדת על הכלל. נתניהו לא יכול וגם לא ממש רוצה לחזור לשולחן המשא ומתן. מחושק מן הימין, הוא יכול לכל היותר לעשות את הקולות הנכונים בנאום אחד או שניים, אך אינו יכול לעצור את תֿנופת הבניה בהתנחלויות, את גזילת הקרקעות במזרח ירושלים, או לשנות את עמדת העמימות בנושא הגרעין. "מקרה" ביידן רק המחיש זאת. ממשל אובמה הבין ונסוג. מגינויים ושיחות טלפון עצבניות חזרנו להיות מדינות אחוזות בברית היסטורית, ולעזאזל הכיבוש. הפלסטינים יכולים לחכות עד אחרי הבחירות. ואכן, לאובמה ולדמוקרטים נותרה פחות מחצי שנה להוכיח לאמריקאים שהם עושים עבודה טובה. המאבק על השינוי בביטוח הבריאות צימח אופוזיציה חזקה, גם אם לחלוטין לא הגיונית. הכלכלה המדשדשת, האבטלה הגואה ובחירי המערכת הפיננסית החוגגים יוצרים תחושה, הן בימין והן בשמאל, שהמנהיגות שבויה לחלוטין בידי האוליגרכים. למה להם להתעסק כעת עם ישראל הנרגנת?
מה שמטריד בעיני בנוסף לכל זה היא המוכנות של המיינסטרים השמאלי לאפשר למדינה אחרת, אימפריה למעשה, להתערב עד כדי כך במדיניות ישראל. אין ספק שלחץ כלכלי ומדיני מבחוץ יכולים לעזור. אבל לעזור למה? אם עד שנות ה-80 הרעיון של חלוקת הארץ עוד היה בר קיום, כיום הוא נראה מופרך. כ-5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל חיים כיום מעבר לקו הירוק. האם הם יקומו ויעזבו מרצון? סביר להניח שלפחות 10 אחוז מהם ילחמו להישאר בבתיהם. זאת אומרת, לפחות 30 אלף איש ייאבקו נגד פירוק ההתנחלויות. האם באמת אנחנו מצפים שארה"ב תהיה שותפה לתמרוץ מלחמת אזרחים בישראל? או אולי היא רק תתגייס לדיכוי ההתמרדות? נכון שארה"ב לא בחלה בתפקיד הזה בבוסניה, עיראק, אפגניסטאן, אינדונזיה, איראן, סומליה ועוד, אך לא נראה לי שבתפקיד הזה היא תבחר לשחק כאן. נהפוך הוא, נראה לי שארה"ב מעדיפה את הכיבוש על פני מלחמת אזרחים בישראל. והרי לפלסטינים אין לובי ומדינות ערב לא יפסיקו למכור נפט ללקוח הכי גדול שלהם.
ישראלים ופלסטינים נמצאים לבדם במערכה הזאת. אם אנחנו רוצים נורמליזציה ושלום צריך להכיר בכך ולפתוח דיון אמיתי על פיתרון של מדינה אחת (או שתיים). זה הרעיון של ריבונות – ההחלטה היא שלנו כמו גם המחיר. לכאורה, נראה היום שמרבית היהודים הישראלים לא ממש דואגים לשלום הפלסטינים. לא מעניין אותם אי השויון של הערבים הישראלים והם אינם רוצים לדעת את מה שהיה לענת קם למכור (מי בכלל צריך צנזורה?). וחמור הרבה יותר מכך, שליתר העולם לא אכפת. בגלל ההגמוניה המערבית מול העולם הערבי-מוסלמי כל עוד ליהודי ישראל לא אכפת לאף אחד אחר בעולם לא יהיה ממש אכפת.
רק רציתי להוסיף שהמצב באירופה לא מי יודע מה יותר טוב, במיוחד מאז הסחף ימינה בעקבות ה11 בספטמבר, הפיגועים במדריד, לונדון, וכו’. בצרפת, למשל, הלובי היהודי הפרו ישראלי הוא חזק ביותר ומאיים בתביעות משפטיות יקרות נגד כל מי שפוצה פה נגד מדיניות ממשלת ישראל. הנשיא סרקוזי הוא פרו ישראלי לא פחות מהאמריקאים, ורק בשבוע שעבר חנך יחד עם הנשיא שמעון פרס ‘פרומנד’ בלב פריס ע"ש דוד בן גוריון…. למרות מחאות מצד כל מיני גורמים בשמאל, שאנו אולי מכירים אותם כי הם חברים שלנו ןבאים לבקר ולהצטלם ליד החומה מדי פעם אבל הם בדרך-כלל רחוק מהשלטון.
גם האיחוד האירופי לא יוצר לחץ על ישראל לכבד את זכויות האדם – וממשיך לשדרג את יחסיו עם ישראל ללא התנייה בעמידה בסעיף 2 המפורסם, כיבוד זכויות האדם במדינה. ולגבי "דעת הקהל", אפילו באמצע ההתקפה על עזה הנצורה, התקשורת הצרפתית הראתה לא מעט תמונות קשות מ… שדרות. אמת שיש חברי פרלמנט אירופי וכמובן פוליטיקאים צרפתים אשר נוקטים עמדה ברורה בענין סכסוכינו, אך הם מעטים למדי, וכפי שאמרתי, הם עוסקים בעיקר בהתבטאויות ובנאומים, אך הם רחוקים ממוקדי קבלת ההחלטות הן ברמה הלאומית והן ברמת האיחוד האירופי.
"ההצלחה" של ישראל נשענת על שתי רגליים: הנחשלות הערבית ותמיכת האימפריאליזם המערבי (בפרט ארה"ב). שני אלו אחוזים זה בזה. המפתח לקדמה ערבית הוא קודם כל שחרור מהאימפריאליזם. תהליך זה הוא ארוך טווח פחות או יותר אבל הכיוון של ההיסטוריה ברור. עד אז אין מה לצפות מהציבור הציוני, ימין או שמאל כי למה להם (היהודים תמיד העדיפו את ההנאה המיידית) אח"כ נראה שהם כבר אחרו את המועד וסאת השנאה כבר לא תאפשר אלא סידור אלג’ראי
שלוש הערות לאילנה
[1] את המשפט "השמאל המיינסטרימי הישראלי" כדאי להחליף ב"שמאל הציוני".
ראשית זה עברית, שנית זה יותר מדויק.
[2] הרשי לי להעיר, כמי שקורא אנגלית ועוקב אחרי התגובות באתרי חדשות אמריקאים, שחל שינוי מהותי וכמותי בדעת הקהל בארה"ב לרעת המדיניות הישראלית. "הנשמות הטובות של השמאל האמריקאי" תורמות פחות לאשליה שאותה את מתארת, הן בנושא הסכסוך הפלסטיני-ישראלי והן בנושאים אחרים. גם המיעוט הרדיקלי, זה שמאשים את ארה"ב בהתערבות קטלנית במזה"ת ובמזרח אסיה, גדל — והוא פחות מאמין שארה"ב היא גורם מכוון חיובי בעולם, ושמוטב לשמר את העמדה ההגמונית האמריקאית.
[3] איננו –אנשי השלום-ישראלים ופלסטינים– עומדים לבד במערכה הזאת. רוב הציבור האירופאי איתנו, וגם הציבוריות האמריקאית משנה את עמדותיה – על כך עלינו להודות גם לסרבני השלום – ביברק, ליברמן, ש"ס וקדימה!
זה לא השמאל המיינסטרימי הישראלי מקוה שארה"ב תכפה הסדר על ישראל. תקראי את חבריך לאתר הזה ותגלי שרק אנשי השמאל החום מקוים שכך יהיה. השמאל הציוני מבין ששלום יכול לקרות רק כתוצאה ממשא ומתן אמיתי בין ישראל לפלשתינים ומכיוון שכרגע הפלשתינים מעדיפים רצח ישראלים על שלום ומדינה פלשתינית כנראה שלא יהיה שלום בתקופה הקרובה.
1. It takes two to Tango.
ישראלים מוכנים לוותר על שטחים, לא על ישראל. כאשר התנאי הפלסטיני להסכם בר קיימא הוא וויתור על תמצית קיומה של ישראל (היותה הבית הלאומי של העם היהודי), הם קובעים משחק סכום אפס.
במצב כזה מה שנשאר לזרים הוא לקחת צד עם מי שמתאים להם יותר.
יש כאן משהו לחלוטין אירוני. החברים של ישראל אולי עושים לה שירות דוב, אבל החברים של הפלסטינים הם בדיוק מה שהייתי מאחל לאוייבים שלי.
בתחרות מי יקלקל לבן החסות שלו יותר, החברים של הפלסטינים (מדינות ערב, הגוש האיסלאמי, השמאל הרדיקאלי בישראל ובעולם) לוקחים בענק. מרוב "תמיכה" הם העלו אותם על עץ כל כך גבוה, שאפילו אם האומללים היו רוצים לרדת, אין להם סולם.
2. הכיבוש לא עומד לעצמו ולא נולד מוואקום.
הוא בסך הכל חלק מההתמודדות בין העמים. אפשר בהחלט לראות אותו כתגובה לאלימות הפלסטינית לסוגיה ולשאיפה שלהם לחסל את "הישות הציונית".
נכון, הכיבוש רע לפלסטינים, ורע גם לנו, אבל מה האלטרנטיבה? מלחמה שבה נהיה חלשים יותר וגם אם ננצח שוב ניאלץ לשלם מחיר גבוה יותר בעד הניצחון בחיי אדם, בנזקי גוף ונפש, בנזקי רכוש, בנזק לכלכלה? מלחמה שבה נפסיד? כניעה מראש לצד הפלסטיני ללא מאבק?
למה זה כדאי לנו, ולמה זה טוב?
השמאל האנטי-ציוני התחיל גם הוא (כמו מקבילו הימין האנטי-ציוני) לאיים עלינו בחוסר יכולת לפנות את מאות אלפי המתנחלים וזאת על מנת לקדם את רעיון המדינה הדו-לאומית.
חשוב לחזור בפעם האלף – לא צריך לפנות אף אחד – מדינת ישראל תודיע על נסיגה משטחי יהודה ושומרון ותציע סיוע למי שרוצה לעזוב – רוב המתנחלים יעזבו מרצון – לאותם סהרוריים שיבחרו להישאר זאת כבר לא תהיה בעיה שלנו.
הדבר הכי חשוב להבין זה שארה"ב היא לא השוטר של העולם. ארה"ב היא מעצמה אימפריאליסטית עם אינטרסים פוליטיים וכלכליים באיזור, וישראל היא בעלת הברית הכי חשובה שלה כאן, אבל גם בעלת ברית שבויה, כלומר בלי אופציה אחרת (מבחינת המעמדות השליטים שלנו) לפחות כרגע. לכן ארה"ב יכולה לנסות להביא למראית עין של מו"מ כדי להביא לשקט במשטרי הבובות של מצרים ומדינות המפרץ, אבל לא מעבר לזה. גם אם ארה"ב תסכים להקמת מדינה פלסטינית, זו תהייה מדינה בראשות משתפי פעולה פרו-אימפריאליסטים וניאו-ליברליים כמו סלאם פייאד.
ארה"ב היא צד בסכסוך ואת זה חשוב לזכור. בתחילת האינתיפדאה השנייה ארה"ב נתנה לישראל ערבויות של 9 מיליארד דולר שאיפשרו לשליטנו לנהל את המלחמה בלי לפגוע במעמד הגבוה. הערבויות לוו בהתחיבות להפרטה, קיצוצים, הורדות שכר ושבירת העבודה המאורגנת. כלומר בשביל לדכא את המרד של האיכר והפועל הפלסטיני דוכאו גם העובדים הישראלים, בתמיכת ומימון ארה"ב.
ארה"ב היא אויבת ההמונים, כמו גם המעמדות השליטים הישראלים, ומשתפי הפעולה של הפת"ח.
רק מאבק משותף יהודי וערבי להקמת שתי מדינות סוציאליסטיות ונגד המעמדות השליטים יביא לפתרון. אין כמובן להסתמך על ארה"ב, שהיא צד בעל עניין בסיכסוך- המשך דיכוי ההמונים הישראלים והפלסטינים הוא האינטרס שלה.
באמת ניתן לצפות שארה"ב, שאחראית בחמישים השנים האחרונות למותם של מיליוני בני אדם, מחרחרת מלחמות סדרתית (בשקט, מאחורי הקלעים), תשקיע מאמץ למנוע "עוולון" (חמור ככל שיהיה, הוא מתגמד לאפרטהייד שלנו בשטחים הכבושים ואפילו לאפרטהייד המקורי), על אחת כמה וכמה שהדבר עומד בניגוד לאינטרסים שלה?