הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באפריל, 2010 5 תגובות

אתמול נסעתי לקופ"ח לקבל חיסון. היה יום אביבי נעים, השמש זרחה ולא הייתה חמה מדי. הנסיעה לקופת-החולים, ההמתנה והנסיעה בחזרה ארכו בסך-הכול שעה. בשעה זו היו לי החוויות הבאות:


נהג המונית סיפר לי שגר בשעתו מול אשר ידלין, גיבורה של פרשת-השחיתות הגדולה בשנות ה-70, שנחשפה על-ידי "העולם הזה". "איך התרגשנו אז!" אמר, "לא יכולנו להאמין שזה יכול לקרות. ותראה מה קורה עכשיו!" כשהוא מתכוון לפרשת "הולילנד", שבה מעורבים ראש-ממשלה לשעבר, ראש-עירייה לשעבר, אילי-הון ופקידים בכירים – פרשת ידלין פי מאה.
 
בעודי מחכה בתור בקופת-החולים ניגש אלי איש זקן (התברר שהיה בשנה צעיר ממני), צנום וחובש כובע מצחיה, והתחיל לספר לי את סיפור חייו. ",,לחמתי במרד גטו ורשה," פתח. חיפשתי דרך מילוט כי מיהרתי הביתה, אך לפני שהצלחתי למוצאה נלכדתי בסיפורו.

כאשר פרץ מרד הגטו ב-1943הוא גר בגטו מול ביתו של אחד המנהיגים האגדתיים, אנטק צוקרמן, ברחוב מילא המפורסם. אז היה בקושי בן 18. איכשהו שרד והגיע (לא הבנתי איך) לכלא, שבו הוציאו הגרמנים אנשים להורג מדי יום. מכיוון שכבר לא היו שם יהודים באותו זמן, היו הקורבנות פולנים – כמרים, פרופסורים ואנשי אינטליגנציה אחרים.


כאוגוסט 1944 פרצה ההתקוממות הגדולה של ורשה, והמורדים שיחררו אותו מבית-הסוהר. המורדים התחלקו לשני סוגים – הפלג הימני, "צבא המולדת", שהיה אנטישמי, והפלג השמאלי, שהיה סוציאליסטי וקומוניסטי. לבן-שיחי – שנקרא אז יאצ’ק – לא היה מזל, והוא נפל בידי הפלג הימני. אבל הם היו דווקא בסדר, נתנו לו נשק וסרט-זרוע לבן-אדום.


המורדים הפולניים לא שיתפו פעולה עם הרוסים, שכבר הגיעו לקרבת העיר. ("הם שנאו את הרוסים יותר מששנאו את הגרמנים," אמר יאצ’ק). סטאלין עצר את צבאו, והמורדים נאלצו להיכנע לגרמנים אחרי 63 ימי לחימה. יאצ’ק ועוד בחור יהודי מצאו בונקר בגטו ההרוס, ושם התחבאו במשך עשרה חודשים מתחת לפני האדמה, עד שהצבא הסובייטי נכנס לעיר.


את כל זה סיפר בעודנו עומדים על רגלינו, פניו קרובים מרחק סנטימטרים מפניי ועיניו התכולות מסגירות תסכול על שהוא מספר כך דברים שגם מאות שעות לא יספקו לתארם. שמחתי לשמוע שכותבים עליו ספר.


באמצע שיחה זו ניגש אלי איש כבן 60 וגילה לי שהצביע בעדי פעמיים לכנסת. "לא שאני שותף לדיעות שלך," אמר, "אבל רציתי שיהיו בכנסת אנשים אינטליגנטיים." אני מוכרח להודות שאת העילה הזאת עוד לא שמעתי.


לפני שנסעתי הביתה נכנסתי לחנות סמוכה. פגשתי שם אישה שהכרתי לפני 40 שנה. בעלה ניהל אז את "הרביעייה הקאמרית", אולי להקת-הסאטירה הטובה ביותר בתולדות המדינה. גיסה, יחיאל קדישאי, היה מזכירו הנאמן של מנחם בגין – איש שנודע בשל מסירותו המוחלטת למנהיגו, תוך ויתור על כל טובה אישית. השווינו בראשי-פרקים את המדינה שהייתה אז למדינה עכשיו.


נהג המונית שהביא אותי הביתה סיפר לי שחזר לא-מכבר מלאס-וגאס. לארצות-הברית הגיע בעקבות אשתו, שעבדה אצל בנימין נתניהו כאשר זה כיהן כנציג ישראל באו"ם. אחרי שחי כמה שנים בעיר-ההימורים באושר ובעושר איבד את מקום-עבודתו. החברה שבה עבד פיטרה 17 אלף עובדים. במשך שבעה חודשים היה מובטל, ואז בא לארץ להשתתף בחתונה משפחתית. הוא ראה שהכלכלה כאן פורחת והחליט להישאר לעת עתה כאן. על המונית שלו התנופף דגל-המדינה והוא נשמע בהחלט מרוצה.


זהו מדגם מקרי לגמרי של ישראלים ערב יום-העצמאות 2010. זיכרונות מהשואה, געגועים לישראל תמימה יותר, זעם על השחיתות, שביעת-רצון מהכלכלה הישראלית הפורחת בשעה שהעולם כולו שקוע עדיין במשבר כלכלי. אף לא מילה אחת על שלום. אף לא מילה אחת על הכיבוש.


אילו התעקשתי לראיין את בעלי-שיחי לדעתם על כך, הייתי מן הסתם מקבל מכולם את אותה התשובה: השלום זה דבר טוב. אנחנו רוצים שלום. למען השלום כדאי לוותר אפילו על שטחים כבושים, אפילו על מזרח ירושלים, ולעזאזל ההתנחלויות. אבל מה? אין לנו פרטנר. הערבים לא רוצים שלום. לכן לא יהיה שלום – לא מחר, לא בעוד עשר שנים, לא בעוד חמישים שנה. אין מה לעשות. ככה זה.


אילו הייתי מבלה את אותה השעה בסיבוב דומה ברמאללה, הייתי מן הסתם מקבל תשובות לא שונות בהרבה. זיכרונות מרים מהנכבה. התמרמרות על השחיתות בצמרת. אולי אפילו קצת שביעות-רצון על שיפור המצב הכלכלי בגדה. וחוסר-אמונה מוחלטת לגבי סיכויי השלום. בוודאי היו אומרים: "הישראלים לא רוצים שלום. אין מה לעשות. ככה זה."


אם ברק אובמה ועוזריו מתכוונים לגשת ברצינות למלאכת השלום, כפי שזה נראה עכשיו, זהו הדבר העיקרי שעליהם לקחת בחשבון: לפני פיתרון הבעיות הקשות הכרוכות בעשיית השלום, צריך להתגבר על אי-האמונה העמוק בקרב שני הצדדים. כל אחד מהם משוכנע לגמרי שהצד השני אינו רוצה, ואף יביא תריסר הוכחות לכך בשטח.


אי-האמון הזה נובע ממאה ועשרים שנות הסכסוך, שרשרת אינסופית של מעשי-אלימות, מלחמות ומשברים, שבהם מאשים כל צד את הצד שמנגד. הפלסטינים רואים את הישראלים כשודדים תאבי-כיבוש, הישראלים רואים את הערבים כאוכלי-אדם עם סכינים בין השיניים.


אי-האמון הזה הוא גם נוח מאוד. כשאין סיכוי, אין צורך לעשות שום דבר. אין צורך לקום, לפעול, להפגין, לשנות. הרי ממילא אין מה לעשות. ככה זה.


לפני כמה ימים פירסמו שני אישים אמריקאיים גילוי-דעת חשוב.


זביגנייב בז’ז’ינסקי היה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג’ימי קארטר. הוא נחשב לנץ, אך בראש וראשונה לאיש מציאותי. הוא מילא תפקיד חשוב בקירוב סין לארצות-הברית, חימש את המוג’הדין באפגניסטן שלחמו בכיבוש הסובייטי, והיה אחד המארחים בוועידת קמפ-דייוייד, שהניחה את היסוד לשלום הישראלי-מצרי. שם שיחק שח-מת עם מנחם בגין. (אינני יודע עם דיברו ביניהם פולנית.) לפני כמה שנים קרא לנשיא בוש לשנות את המדיניות האמריקאית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובין השאר את היחס השלילי לחמאס.


סטיוון סולארז היה חבר בית-הנבחרים האמריקאי. הוא יהודי יליד ניו-יורק, התמחה בעינייני חוץ, מילא תפקיד ביחסי ארצות-הברית עם קוריאה הצפונית והפיליפינים. לפני הרבה שנים שוחחתי איתו והתרשמתי ממעורבותו הרגשית בשלום הישראלי-פלסטיני.


כששני אישים כאלה מחברים ביחד גילוי דעת, מובטחת לו תשומת-לב בצמרת האמריקאית. אבל תוכן הדברים מרתק לא פחות מזהות מחבריו.


השניים הניחו על השולחן תוכנית מעשית ומפורטת, המורכבת מהמהלכים הבאים:


– הנשיא ברק אובמה יבוא לירושלים ויפנה אל הציבור הישראלי מעל דוכן הכנסת.


– הוא יחזור על אותו המהלך ברמאללה ויפנה במישרין אל העם הפלסטיני.


– הוא ינאם בירושלים העתיקה ויפנה אל כל עמי המרחב.


בפני כולם יפרט אובמה תוכנית-שלום אמריקאית.


אני חושב שזהו רעיון מצוין (לא רק מפני שאנוור סאדאת ביצע את המהלך הראשון בהצלחה לא-מבוטלת, ולא רק מפני שגם אני הצעתי לפני כמה חודשים שאובמה יישא דברים מעל דוכן הכנסת.) היא סבירה, מעשית וניתנת להגשמה.


במשך שנים רבות האמנתי שאין תחליף לדו-שיח ישיר, פנים אל פנים, בלי צד שלישי. השלום הוא מסגרת-חיים לשני עמי הארץ, ועצם עשייתו המשותפת תתרום תרומה גדולה להתפייסות ביניהם. יתר על כן, כשיש צד שלישי, כל צד פונה אליו במקום לפנות אל יריבו, ואף מקצין את עמדתו, כדי שיהיה לו על מה להתפשר.


הניסיון של אוסלו הוכיח שזה היה נכון. ההסכם נעשה מאחורי גבם של האמריקאים ושל כל העולם, בהידברות ישירה וללא מתווכים. הנורווגים מילאו רק תפקיד של מארחים דיסקרטיים. ההיסטוריה זימנה יחד שני מנהיגים אמיצים – יאסר ערפאת ויצחק רבין – שהיו מסוגלים להמשיך ולהביא שלום של ממש.


אבל זה לא צלח. במצב של אי-שוויון עצום בין הצדדים, חזקה על הכובש שישליט את רצונו. רבין נרצח, ערפאת מת בנסיבות שאינן מותירות כמעט ספק שגם הוא נרצח. הניסיון הגדול קרס והותיר אחריו מצב גרוע מהמצב שלפניו. במצב זה אין ספק שדרושה התערבות חזקה של צד שלישי – קרי: ארצות-הברית.


מדברים על "שלום כפוי", אבל זה לא המושג הנכון. אי-אפשר לכפות שלום על עמים שאינם רוצים בו. במקרה הטוב ביותר זה יביא לחתימה על נייר, שאין לה סיכוי להתממש.


התפקיד של ארצות-הברית אינו "לכפות", אלא "לשכנע" – ואני משתמש במלים בלי שמץ של ציניות.


לשכנע פירושו: להביא את דעת הקהל בישראל ובפלסטין לידי ההכרה שהשלום אפשרי, שגם הצד השני זקוק לו, שיש מי שידאג שתנאים יבוצעו הלכה למעשה, שיש מי שיערוב לביטחונו בטווח הקרוב והרחוק, ובעיקר: שזה כדאי.


בישראל צריך אובמה להתחשב בפחדים האמיתיים של עם למוד-שואה, לטעת בו מחדש את התקווה והאמונה שיש לו מקום במשפחת עמי המזרח התיכון, לשכנע אותו שארצות-הברית לא תנטוש את ישראל בכל מקרה שלא יבוא, אך גם להזהיר אותו מפני הסכנות החמורות האורבות לישראל אם לא תגשים את פיתרון שתי-המדינות.


בפלסטין צריך אובמה להתחשב בפחדים של עם למוד-נכבה ולמוד-כיבוש, להבטיח לו את הגשמת שאיפתו לעצמאות תוך שנתיים, לתת לו ערבות-ברזל שארצות-הברית לא תאפשר טיהור אתני, אך גם להעמיד אותו על הסכנה הקיומית המאיימת עליו אם לא תקום מדינתו לצד מדינת-ישראל. לשם כך על ארצות-הברית להסיר גם את הווטו שהטילה על התפייסות פת"ח-חמאס.


לשני העמים צריך אובמה להגיש תוכנית הוגנת, מאוזנת ומציאותית, מפורטת לפרטי-פרטיה ובעלת לוח-זמנים סביר אך נוקשה, תוכנית שתאפשר לכל צד להרגיש שהוא ניצח.


אובמה הוא איש רב-כישרונות, אך מעל לכול הוא מצטיין בכושר-שיכנוע. הוא יודע להגיע אל הרגשות העמוקים והטובים של בני-אדם ושל ציבורים. הלוואי שישתמש בכישרון זה למען שני העמים למודי-הסבל בארץ הזאת.


במלאת 62 שנים ליום שבו הקמנו את מדינת-ישראל, אינני יכול לאחל לנו מתנה יפה יותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. עופר.א הגיב:

    שאלה לאורי.אני מסכים עם רוב הנאמר. רוב הישראלים, גם מצביעי ליכוד, מעוניינים בשלום ולרובם (חוץ מהדתיים) אין בעיה עם מסירת הרוב המכריע של ההתנחלויות.

    גם ההנהגה הישראלית פרגמטית ותוכל להחליט על פינוי ההתנחלויות. אולמרט בוודאי היה מוכן לפנות הרבה התנחלויות ואני מאמין שגם ביבי יסכים לפנות בהסדר.

    אתה לא חושב שאצל הפלסטינים המצב יותר מורכב?
    לא ברור לי מה המצב אצל העם הפלסטיני אבל
    לא נראה לי שלחמאס יש את הפרגמטיות, של לוותר על משהו. וגם מצד אבו מאזן לא רואים נכונות לויתורים או פשרות כלשהן. כולל קוים אדומים של מרבית הציבור כולל מרבית השמאל הישראלי (זכות השיבה המלאה וכו’)
    וזה עוד בלי להזכיר את חיזבאללה, איראן וכו’ שכל תכליתן זה לזרוע אי שקט באזור

  2. עיניים לראותEYES2C הגיב:

    ראשית אאחל לאורי מה שקשה לאחל למדינה – עד מאה ועשרים.

    שנית, אורי טועה כשהוא כותב ש"אם ברק אובמה ועוזריו מתכוונים לגשת ברצינות למלאכת השלום… הדבר העיקרי שעליהם לקחת בחשבון: לפני פיתרון הבעיות הקשות הכרוכות בעשיית השלום, צריך להתגבר על אי-האמונה העמוק בקרב שני הצדדים".

    לדעתי אורי טועה! "צעדים בוני אמון" זה לא הדבר העיקרי. ארה"ב יכולה לבנות אמון בנחישותה רק בצעדים מעשיים! [1] לבטל את המלגה בסך 3,000,000,000 דולר לשנה לצבא הגנת ההתנחלויות. [2] לבטל את ההגנה האוטומטית שהממשל נותן לסרבני השלום במועצת הביטחון. [3] לבטל את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם המדינה שהיתה אמורה להיות משת"פית והפכה עצמאית מדי, למרות התלות הכספית והדיפלומטית של הגרורה בגרר.

    גם אמונתו של אורי בנאומים היא קצת מוגזמת. הרי אובמה נאם בקהיר, ונהנתניהו ב"בר-אילן" ו-גורנישט… אנוואר סאדאת בא לנאום רק כאשר הכל היה מוכן לחתימה.
    [המשך]

  3. עיניים לראותEYES2C הגיב:

    לאורי אבנרי יש בעיה שלא קיימת אצל אוהדי חד"ש:
    – אורי מאמין לאמריקאים. בעוד אנחנו למדנו -מהנסיון- שאין הם מתווכים הגונים.
    וכאשר הם בכל זאת מנסים, כמו רוג’רס [*] בשעתו, נעמדים סרבני השלום הישראליים על רגליהם האחוריות, ומעופפים בזנב ובקודש הקודשים כאילו הם מנסים לגרש זבובים.

    לכן אובמה חייב לעשות גם דברים שלא הופיעו במאמר של זביגנייב בז’ז’ינסקי וסטיוון סולארז [בנוסף למה שכבר כתב ראובן קמינר]:
    [א] לבטל את התמיכה בצבא הגנת ההתנחלויות ובדיפלומטיה הישראלית
    [ב] לדרוש מישראל לקיים את חוקי העולם שכוללים את כל החלטות מועצת הביטחון

    [*] על-פי שלוש תכניות רוג’רס 1969-1971 היתה ישראל אמורה לסגת לגבול הבינלאומי עם מצרים, תמורת הבטחת חופש שיט לכלי שיט ישראלים בתעלת סואץ. נסיגה ישראלית לקווי 1949 (בתיקונים מזעריים). [2] הבטחה שירושלים תישאר מאוחדת, אך תנוהל על ידי נציגי שלוש העדות הדתיות. [3] לפליטים הפלסטיניים תינתן אפשרות בחירה בין שיבה לישראל לבין קבלת פיצוי כספי.
    ישראל של גולדה דחתה את רוג’רס #1 ב-22.12.1969 , את רוג’רס #2 ב- 21.6.1970 ואת רוג’רס #3 ביום הגשתה ב-4.10.1971; שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת יום-כיפור – או מלחמת אוקטובר.

  4. תהייה קטנה הגיב:

    הייתי שמח לדעת אם אורי אבנרי מסוגל לראות אנשים מעבר להגדרות הצרות שלהם-ישראלי פלשתינאי חמאס וכו’.כי הדיבור הכפייתי שלו על שלום וכיבוש פשוט מרוקן את המילים האלה מכל תוכן והופך אותם לסיסמאות של ילדים בני חמש.

  5. הוכחה הגיב:

    בזזינסקי חימש את המוגהידין. ממש הוכחה לשכל ישר והבנה פוליטית מעמיקה. בטח שנקבל ממנו עצות איך להתנהג במזרח התיכון.

הגיבו להוכחה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים