הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-23 באפריל, 2010 תגובה 1

לפני ימים אחדים ראיתי חבורת קטנה של אנשים צעירים ליד ביתו של השר דן מרידור. כיוון שכמה מהמפגינים חבשו כיפות סרוגות קפצתי כדרכי למסקנה הנמהרת שהשר "המתון" מושך אליו אש מפשיסטים. אבל עד מהרה התברר, שמדובר בירוקים, שוחרי איכות הסביבה, דווקא אנשים הקרובים מאוד ללבי. מרידור עצמו לא היה בבית, אלא בארצות הברית, בוועידה להסדרת הנושאים הכרוכים באנרגיה גרעינית. ראש הממשלה ביבי נתניהו עצמו התכוון להשתתף בדיונים אבל אחר כך נמלך בדעתו והחליט להישאר בביתו.


 


הפחדנות האופיינית לראש הממשלה, ונטייתו להסתתר מאחורי גבו הצר של מרידור כדי להתחמק מלחצים בינלאומיים בניצוחו של הממשל הליברלי בוושינגטון, הניעו אותו לנקוט בצעד שמשך תשומת לב תקשורתית רבה ברחבי העולם. מורך לב איננו מדיניות אבל נתניהו מנסה לנצל כמיטב יכולתו את חסרונותיו היחסיים. כך הפך ליורשו הרוחני של הפטרון שלו לשעבר, יצחק שמיר, שהיה אדם הרבה יותר אמיץ מביבי, אבל האמין גם הוא בטקטיקה של דחיות, התחמקויות וטיפוח התקווה שיבואו זמנים יותר טובים: אולי הפריץ המציק לישראל ימות סוף סוף ויוחלף בנשיא נוח לשוחרי ההתפשטות הטריטוריאלית אצלנו. 


ישראל מתבצרת בעמדת עימות מול אומות העולם, ומצדיקה את האתוס של "עם לבדד ישכון, בגויים לא יתחשב" שבו היא מתהדרת ושאותו היא מסתירה  בו-זמנית. הלעומתיות של ישראל הפכה מטקטיקה של דחיית הכרעות ושימוש בעמימות גרעינית למיכשול אסטרטגי שטמון בו איום קיומי. לכן גברה ידה של אסכולת הייאוש בימין, והרטוריקה הפאטליסטית, שיש בה הגיון פנימי רק למאמינים בהתערבות אלוהית בפוליטיקה, מחלחלת אפילו למשרד החוץ. בימי משה שרת ואבא אבן היה משרד החוץ למבצר של רציונליזם שפוי וגם שרי החוץ מן הזן הנצי, כמו משה דיין, גולדה מאיר ושמעון פרס הבינו את המטלה שלהם בנושא ההסברתי, והשתדלו למתן החלטות מזיקות לדיפלומטיה הישראלית. אבל עתה סבורים לא רק אנשי הימין הקיצוני הרשמי, אלא גם גורמים עתירי השפעה בקואליציה של נתניהו, שהממשלה עלולה להתעמת עם הקהילה הבינלאומית בהנהגת ממשלו של ברק אובמה בארצות הברית בשלוש שאלות מרכזיות: השלום הישראלי-פלסטיני הכרוך בהפסקת הכיבוש וחיסול הפלישה האזרחית לשטחים; קיומו של נשק הרתעה גרעיני בידי ישראל וסירובה של המדינה לחתום על האמנה למניעת הפצתו; שאלת איראן, בהקשר הכללי של העימות בין העולם המערבי לבין העולם המוסלמי.


 


ההסתה נגד אובמה בישראל היא חסרת תקדים, בעיקר נוכח העובדה, שאיננה ניתנת לערעור, שארצות הברית בהנהגתו ממשיכה לתמוך גם בממשלת נתניהו, לסייע לה כלכלית ופוליטית ובעצם מאפשרת להנהגה הנצית שלנו להמשיך את משטר הכיבוש והטרור הממלכתי בעזה ובגדה המערבית. כל השמצה נגד אובמה (בדרך כלל מחוגים חשוכים של הימין השמרני האמריקאי שהוא בחלקו גם גזעני ואפילו פרו-נאצי) מצוטטת כאן בכותרות ראשיות כאילו הייתה דבר אלוהים מסיני. כאשר ריאקציונרים מעוררי חלחלה תוקפים את הנשיא בשל הרפורמות במערכת הבריאות ומציגים אותו כ"דיקטטור קומוניסטי", התקשורת שלנו חוגגת. המסורת הישנה שנוהגת להציג את אויבי היהודים כ"צוררים" חלה גם על אובמה, וכל גינוני החן שלו כלפי בני עמנו, כולל ה"סדר" הפומבי בפסח והצהרות התמיכה והמחויבות הביטחונית כלפי ישראל, אינם מספקים את מעצבי דעת הקהל אצלנו.


 


אם נתניהו ודובריו בתקשורת מצפים שארצות הברית תמשיך להעניק לישראל תמיכה מוחלטת בכיבוש, בבנייה המאסיבית בשטחים במזרח ירושלים, בניסיונות לחרחר מדנים עם העולם המוסלמי ובהכנת התוקפנות נגד איראן הם טועים ומטעים, וגם החלום הרטוב שלהם ש"הפריץ ימות" ושנשיא חדש יחזור לימי ג’ורג’ בוש העליזים נשען על כרעי תרנגולת. האינטרס האמריקאי, לפני ואחרי המשבר הכלכלי הגדול של השנה שעברה, הוא למנוע עימותים צבאיים יקרים ומסוכנים, ולחתור לנסיגה הדרגתית מעיראק ואולי גם מאפגניסטן. אובמה, ואיתו רוב הדמויות שקובעות את הלוך הרוחות הפוליטי בארצות הברית, חוששים מאוד מהרפתקה ישראלית באיראן שסופה מי ישורנו, ויש להניח שמדיניות זהירה כזאת, הזוכה לתמיכתם של רוב האמריקאים, תימשך גם אחרי עידן אובמה. "הפריץ" הפעם איננו אדם אחד, אלא זרם חזק בזירה הפוליטית בארצות הברית, שניזון גם על ידי יהודים רבים מאוד, בכללם גם אוהדים נלהבים של ישראל.


 


האינטרס הממסדי הישראלי במניעת עימות בין ישראל לוושינגטון, נשען גם על המודעות שיהודים פרו ישראלים, בעמדות השפעה מכריעות, רוצים להימנע בכל כוחם מהצורך לבחור בין נאמנותם לארצות הברית לבין תמיכתם הבסיסית בישראל (אבל לא בהכרח בכל עיקרי מדיניותה). קשה להאמין שאפילו נתניהו, חרף המסורת הפוליטית הקיצונית שעל ברכיה צמח, מוכן להסתכן במחיר שיגבה העימות עם העולם המוסלמי בלי תמיכה מערבית כלשהי. אבל אם הוא בכל זאת מוכן לשלם מחיר כזה עבור שליטה ישראלית ב"יהודה ושומרון" יש לעצור אותו באמצעים דמוקרטים מובהקים, כולל הסברת האינטרס הישראלי האמיתי בכל כלי התקשורת העולמיים. המשך החזקת השטחים, הבנייה בהתנחלויות וההכנות להפצצת איראן מסכנות אותנו ואת משפחותינו, וומה עלינו להיאבק במעשים כאלה בכל כוחנו, גם אם כמה אווילים ב"מעריב" יכריזו עלינו כעל "בוגדים".  


 


אחרי ועידת מדריד בשנת 1991 הודה ראש הממשלה יצחק שמיר בסחבת המכוונת שהוא נוקט בכל התהליכים המדיניים. כאשר נשאל מדוע חייבת ישראל להמשיך במדיניות ההתנחלות והכיבוש השיב במלה אחת: "ככה". כבר אז הביטוי הזה היה שמיש רק לצרכים פנימיים, ולא היה ניתן לשווק אותו לדעת הקהל העולמית. כל זה לא שינה את העובדה שדווקא מתנגדים לכאורה לפרימיטיביות השמירית ולמסורת של "רק כך" מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי, בנו בהתנחלויות ביעילות המאפיינת את תנועת העבודה. הניואנסים של אהוד ברק בכל המשברים עם ושינגטון אינם משנים את הרקורד ההיסטורי שלו כאדריכל ראשי של איזרוח השטחים הכבושים בידי ישראל, בניגוד לאמנת ג’נבה הרביעית שעליה היא חתומה. 


 


כיוון שהלחצים על ישראל נובעים ממערכת אינטרסים מוצקה, אין סיכוי למדיניות הנשענת על ההנחה הכוזבת, שהזמן פועל לטובת הממסד הישראלי. בהעדר אופק מדיני נוטים ראשי הממסד לפעול נגד איראן ואולי גם נגד סוריה, חרף הסיכונים העצומים הכרוכים בדרך הזאת. אומה יישאר איתנו לזמן רב, וגם אם ייכשל ויפסיד בבחירות הבאות אין סיכוי לשינוי רדיקלי במדיניות האמריקאית כלפי ישראל. תדמיתה של ישראל כישות נגועה בשחיתות שמוציאה להורג אנשים בלי משפט ורודפת עיתונאים שחופים את הפשעים אין בה כדי לגייס תמיכה במערב והממסד הישראלי עלול לאבד גם את טובי המנהיגים היהודים בארצות הברית     


 


* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. אסף אורון הגיב:

    ניתוח מדוייק…..

    …אבל ביבי לא מתייאש. רק בשבוע החולף הוא שיסה באובמה את "השוטר הרע" (אלי ויזל) ו"השוטר הטוב" (אהרון דיוויד מילר), שניהם עם אותו מסר

    mind your own business

    אל תדחף את האף שלך לא לירושלים ולא לכיבוש בכלל. תן לנו להמשיך לדפוק את הערבים, ותמשיך לשלם על החשבונות הכספיים והדיפלומטיים שנשלח לך תמורת התענוג הזה שלנו.

    ביבי לא לומד כי הוא לא מסוגל ללמוד. בדיוק אותו ביבי שנהג לא לשלם במסעדות בירושלים (כפי שנמסר לי מפי אדם אמין שאני מכיר אישית, שהגיש לו אוכל בעצמו).

הגיבו לאסף אורון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים