הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באפריל, 2010 3 תגובות

לפני 13 שנים, ביום חמישי ארבעה בספטמבר 1997 אחה״צ, איבדתי את בתי סמדרי בפיגוע התאבדות ברחוב בן יהודה בירושלים. ילדה יפה, מתוקה ועליזה בת 14. סמדרי היתה נכדתו של לוחם השלום, האלוף במילואים מתי פלד, מפורצי הדרך לדיאלוג ישראלי פלסטיני. והיא נרצחה כי לא השכלנו לשמור על ביטחונה בדרכו של מתי, הדרך האחת הנכונה והאפשרית – דרך השלום והפיוס.


אני לא צריך יום זיכרון כדי לזכור את סמדרי… אני זוכר אותה כל הזמן, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, 60 שניות בדקה. ללא הפוגה, ללא מנוח, כבר 13 שנים ארוכות וארורות. והזמן אינו מרפא את הפצע, והקלות הבלתי נסבלת של המשך הקיום נותרת חידה מוזרה ובלתי פתורה…


אבל החברה הישראלית זקוקה מאד לימי הזיכרון. בכל שנה ושנה, כמו שעון, בשבוע שלאחר הפסח, היא נשאבת אל הריטואל השנתי: משואה לתקומה, ים של טקסים, צפירות ושירים – עם שלם נסחף במערבולת ממכרת של עצב מתוק, עיניים דומעות מצועפות, התרפקות הדדית מלווה בשירי כיבוש מגל וחרב נוגים על רקע תמונות חיים שנגדעו וסיפורים קורעי לב… וקשה להימנע מן התחושה שהריכוז המזוקק הזה של שכול, היישר לתוך הווריד, נועד לבצר את תחושת הקרבנ?ת שלנו, את צידקת דרכנו ומאבקנו, להזכיר לנו את אסונותינו – שחלילה לא נשכח אף לרגע קט: זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו.

ואני, כשכל העצב הגדול הזה מתפוגג בעשן המנגלים, כשהישראלים חוזרים לשגרת יומם, אני נותר עטוף בעצב גדול. אני מתגעגע לארץ ישראל הישנה והטובה שמעולם לא היתה, וחש זרות וניכור שגוברים והולכים עם השנים שחולפות, ממלחמה למלחמה, מבחירות לבחירות, משחיתות לשחיתות.


ואני חושב על תחנות חיי, על המסע הארוך שעברתי בדרכי אל ההגדרה מחדש של עצמי, של הישראליות שלי, של יהדותי ושל האנושיות שלי. על מרחק שנות האור שעברתי – מן הנער הצעיר שלפני 37 שנים לחם עם פלוגת טנקים מרוסקת מעבר לתעלת סואץ, מהאב הצעיר שהסתובב לפני 28 שנים ברחובות בירות המופצצת… וכלל לא עלה על דעתי שיכול היה להיות אחרת. הייתי תוצר מובהק של מערכת חינוכית חברתית ופוליטית ששטפה את מוחי, הרעילה את תודעתי והכשירה אותי ואת בני דורי לנתינה ולהקרבה על מזבח המולדת, ללא שאלות מיותרות, מתוך אמונה תמימה שאם לא נעשה כן, יזרקו אותנו – דור שני לשואה – לים התיכון.


מאז עברו כמעט 40 שנים. ובכל שנה ושנה הולך השריון הזה של הקורבנ?ת ונסדק. המעטה של הצדקנ?ת והמסכנ?ת מתפוגג והולך, והחומה המפרידה ביני לבין הצד השני של הסיפור הולכת ומתפוררת.


כשגייס אותי יצחק פרנקנטל לפורום המשפחות השכולות לפני 12 שנים, נחשפתי בפעם הראשונה בחיי אל עצם קיומו של הצד השני. עד היום אני מתבייש להגיד שלראשונה בחיי (הייתי בן 47) פגשתי פלסטינים כבני אדם נורמליים, ממש כמוני, עם אותו כאב, אותן דמעות ואותם חלומות. לראשונה בחיי נחשפתי לסיפור, לכאב ולכעס, וגם לאצילות ולאנושיות של מה שנקרא אצלנו: ״הצד השני״.  שיאו של המסע הזה היה המפגש ביני לבין אחי, ה״טרוריסט״ שישב בכלא הישראלי שבע שנים, לוחם השלום בסאם עראמין שכתב לנו, בין היתר, את המילים המרגשות האלה: ״…נורית ורמי היקרים. רציתי להביע הזדהות של אח אתכם ביום העצוב הזה, יום השנה למותה של בתכם היפה והטהורה, סמדר. אין ספק שזהו אחד הימים העצובים ביותר, ומן הרגע שבו נפגשנו לא היה בי האומץ לכתוב אליכם על כך, מחשש שמא אוסיף ללבבותיכם עוד עצב וכאב. סבור הייתי שהזמן עשוי להעלות ארוכה לפצע העמוק הזה. אך לאחר שלגמתי בעצמי מאותה כוס מרורים שאתם לגמתם ממנה לפני, לאחר שבתי עביר נרצחה בשישה-עשר בינואר 2007, הבנתי שההורים אינם שוכחים אף לרגע. אנו חיים את חיינו באופן מיוחד שהאחרים אינם יודעים אותו, ואני תקווה ששום בני אדם נוספים, פלסטינים או ישראלים, לא ייאלצו לדעת…״


היום הגדרת המחנות שלי שונה לחלוטין מזו שהיתה לפני 40 שנה.


בשבילי,  הקו המפריד היום בין הצדדים אינו בין ערבים וישראלים או בין יהודים ומוסלמים. היום הקו מפריד בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו לבין כל השאר. הם הצד השני! והיום, הצד השני, לצערי, הינם קבוצת הפוליטיקאים והגנרלים המושחתת המנהיגה אותנו ומתנהגת כמו חבורה של ראשי מאפיה, פושעי מלחמה, המשחקים פינג-פונג של דם ביניהם, זורעים שנאה וקוצרים מוות.


אבל הערב הזה אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שבאמצע, היושבים על הגדר וצופים בנו מן הצד. אני רוצה לדבר אל הציבור הישראלי השבע שאינו משלם את מחיר הכיבוש, הציבור שטומן את ראשו בחול ולא רוצה לדעת, שחי לו בתוך בועה מנותקת, צופה בטלויזיה, סועד במסעדות, יוצא לחופשות,  נהנה מן החיים הטובים ועושה לביתו בחסותה של תקשורת מגויסת שעוזרת לו להתחבא מפני המציאות המרה המסתתרת רק מטרים ספורים ממרכז חייו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים,  ההתעללות, הדיכוי וההשפלה היומיומיים, המחסומים, התועבה בעזה, הביוב ברחובות של ענתא…


הערב הזה ,במיוחד, אני רוצה לפנות אל ציבור השמאל לגווניו, אל המאוכזבים והכועסים; אלה שלוקים באדישות, בייאוש וברפיון; אלה שמסתגרים בבועה של עצמם ומקטרים בימי שישי בערב; אלה שאינם מעורבים איתנו במלחמה הקשה הזאת נגד חיידק הכיבוש הטורף הזה שמאיים להשמיד את צלם האנוש של כולנו. ואני רוצה לבקש מהם הערב הזה, ערב יום הזיכרון למתים של שני הצדדים, להצטרף אלינו במלחמתנו נגד הנגע הממאיר הזה!  אני רוצה להגיד להם שהמשך העמידה מן הצד הוא שותפות לפשע! אני רוצה לספר להם שיש הרבה שלא מוכנים לעמוד מן הצד, שלא מוכנים לשתוק נוכח הרשעות והטמטום והעדר החקירה ומשפט וצדק בסיסיים!


ואני רוצה לספר להם על הגיבורים האמיתיים והאלמונים של תקופתנו החשוכה!  על אלה המוכנים לשלם מחיר אישי יקר תמורת יושרם והגינותם, אלה המעזים לעמוד מול הבולדוזרים באומץ לב מדהים ונדיר, הסרבנים שאומרים לא למיליטריזם הגורף; הלוחמים לשלום שהניחו את נשקם לטובת התנגדות לא אלימה; המפגינים הנחושים המתנפצים בכל סוף שבוע מול טרור המשטרה והצבא בבילעין, בנעלין, בשיח’ ג‘ראח ובסילואן. ועורכי הדין הנאבקים מדי יום במחנה עופר ומול הבג“ץ; ונשות מחסום ווטש הגיבורות, ופעילי השלום המסורים מחו״ל,  כמו רייצ‘ל קורי ז״ל שמסרה את נפשה, וגם חושפי הפשעים והמזימות, מענת קם ועד גדעון לוי ועקיבא אלדר, וגם ארגוני השלום משני העמים, ובעיקר המשפחות השכולות הפלסטיניות והישראליות שנושאות את נס הפיוס למרות אסונן.


וככל שהשמים נעשים שחורים יותר, כך ניתן לראות את הכוכבים האלה מנצנצים בחשיכה. ככל שהדיכוי נעשה אטום ומרושע יותר כך הם, בגבורתם ובמאבקם הנאצל, מצילים את כבודנו ואת האנושיות של כולנו.


והיום אנחנו חייבים, באופן נואש, להרחיב את מעגלי ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש!  הערב הזה אני קורא לכם מכאן ומעומק ליבי: צאו מן הבועה שלכם! הצטרפו אל היתוש המזמזם ללא הרף באזני הכיבוש, המציק ומפריע ומטריד ולא נותן לרפש להיות שקט! אל תתנו לצד השני לגנוב את העתיד של כולנו! אל תתנו לצד השני להמשיך ולסכן את בטחון ילדינו הנותרים.



תודה.  ותודה גם למשה דיין, זאב ז‘בוטינסקי, מרטין לותר קינג ועלי אבו עוואד על האפשרות לצטט מדבריהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. יובל הלפרין לואדים גרוסמן הגיב:

    האומנם?

    קל לבדוק את טענתך, שכן המנהיגים הערבים נותרים על כיסאם שנים רבות, לעתים לכל ימי חייהם, ואילו המנהיגים הישראלים מתחלפים לעתים תכופות.

    סאדאת נשאר אותו סאדאת, וחתם על ישראל שלום רק כשבישראל נבחר ראש ממשלה שהיה מוכן להחזיר את כל סיני.

    ערפאת נשאר אותו ערפאת, וחתם על ישראל על הסדר ביניים רק כשבישראל נבחר ראש ממשלה שהיה מוכן להכיר באש"ף ולנהל עמו משא ומתן.

    חוסיין נשאר אותו חוסיין, וחתם על ישראל על הסכם שלום רק לאחר שבישראל נבחר ראש ממשלה שחתם על הסכם אוסלו (ר’ לעיל) ושהיה מוכן להחזיר לירדן שטחים בערבה (חלק הוחזרו בפועל וחלק הוחכרו לאחר הכרה בריבונות ירדן עליהם).

    כעת 21 מדינות ערביות ורשות פלסטינית אחת ממתינים שיהיה ראש ממשלה ישראלי שילחץ את ידן המושטת לשלום.

    — קישור —

  2. ודים גרוסמן הגיב:

    עצוב לקרא את דברייך, מי ייתן ולא תדע עוד צער.

    אבל קשה לי להסכים עם מסקנותיך. הניסיון מלמד שסיכסוכים בינינו לבין שכיננו נגמרים אך ורק כאשר הצד השני רוצה בכך. וכאשר הוא רוצה, מדינת ישראל מוכנה לוויתורים כואבים תמורת השלום (סיני ותוכנית ההנתקות).

    כרגע, הצד השני (האמיתי) לא רוצה בסיום הסכסוך וזאת הסיבה היחידה שה"כיבוש" נמשך.

    ועוד שאלה קטנה, "וגם ארגוני השלום משני העמים". איזה ארגוני שלום קיימים בצד השני? מעל איזה במה הם מופיעים ואיפה הם מפרסמים את ממצאיהם על סבלם של ישראלים (כי הבנת הצד השני הוא תנאי מקדים לדו שיח ושלום…)? אני שואל בשיא הרצינות ומתוך עניין.

  3. תודה הגיב:

    היטבת לכתוב ולתאר איך הגעת משם לכאן. חבל שטרגדיות ולא שמחות הן שמוליכות בני אדם לכאן. אבל הגעת, וטוב שכך.
    כשנוכל להשתמש במילותיך ולאמר בגוף רבים –בתקווה שנהיה רבים– בשבילנו, הקו המפריד בין הצדדים אינו בין ערבים וישראלים או בין יהודים ומוסלמים. היום הקו מפריד בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו לבין כל השאר… והצד השני היום, הם קבוצת פופוליטיקאים ודגנרלים מושחתת המנהיגה אותנו ומתנהגת כמו חבורת ראשי מאפיה, פושעי מלחמה, המשחקים פינג-פונג של דם ביניהם, זורעים שנאה וקוצרים מוות — אז עשינו את מחית הדרך לשלום.

הגיבו לתודה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים