הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 באפריל, 2010 7 תגובות

חרף הפציפיזם שלי מוצא אני את עצמי נגרר שנה אחרי שנה לאירוע המעציב והדרמטי בכיכר רבין תחת הכותרת – "שירים בכיכר". צופה-מאזין ובוכה חליפות. ומדוע נגרר? כיוון שהאווירה טעונה ואפופת קדרות של שירי מלחמה ונופלים. ומדוע בכל אופן נגרר? לא בשל מזוכיזם, אלא בשל החוויה הביקורתית, הפנימית, הזועקת דומם בתוכי אודות הגנרלים מזה והפוליטיקאים מזה, ששיגרו/משגרים/ישגרו את מיטב הנוער אל שדות הקרב, אל שדות הקטל, בלי לשקול היטב אופציות אחרות, נוספות, ומתוך ידיעה ברורה שלא את עצמם הם שולחים אלי מוות ובוודאי שלא את בני משפחתם במישרין.


אחד השירים בכיכר אודות הניחום הפתטי של הילדה הקטנה בסיסמה הצינית והגרוטסקית של "מלחמות קדושות", הביא אותי לנסח את רשימתי הזאת.


ובכן, מי אינו מכיר את קינת דוד המפורסמת, המבכה את מות שאול ויהונתן בקרב מול הפלישתים בהרי הגלבוע? ומיותר לציין, שבלא מעט טקסי התייחדות עם הנופלים מוצאים ציטוטים מקינה זו. אולי בתיבה "איך נפלו גיבורים" (שמואל ב’, א’ 19), מותח דויד מעין ביקורת על יציאתו של שאול לקרב כזה שהיה אבוד מלכתחילה. ובל נשכח שדויד הכיר היטב את העוצמה הפלישתית עוד מתקופת שירותו אצל אכיש מלך גת. אולי כן ואולי לא.  ושמא ביקש דויד לקונן במיוחד על ידידו, אהוב ליבו ונפשו, יהונתן? ואולי פשוט להציג בפני יהודה את חשיבותה של מיומנות צבאית באותה התנסחות של  "ויאמר ללמד בני יהודה קשת"? (שם 18).

כך או כך הקינה נראית, לפחות על פניה, כחפה מכל הקשר פוליטי שהוא, וכך דומותיה בנסיבות משיקות. סטיה ראשונה מקו זה בוצעה באתונה הקדומה. לאחר תום השנה הראשונה לסדרת המלחמות העקובות מדם בין אתונה לספרטה, הידועה בשם המלחמה הפלופונסית (404 – 431 לפנה"ס), נשא פריקלס, מנהיגה של אתונה, נאום הספד לנופלים במלחמה. מוזר היה הדבר שההספד נישא לאחר תום השנה הראשונה למלחמה ולא בסופה ממש. הדבר נובע מגחמותיו הפוליטיות של המנהיג הזה. זאת ועוד, נאומו חרג מהספדי קודמיו בכך, שתחת להלל את גבורת הנופלים הוא מיעט במלאכה זו והעביר את מלוא משקל הקינה לאידיאליזציה של הדמוקרטיה האתונאית. נאום ההספד, והקינה לנוכח המשפחות השכולות התמצה במשפט אחד מצמרר ומוכר: הבנים לא נפלו סתם. הם הקריבו את עצמם על מזבח הפוליס (היא המדינה האתונאית) ומשטרה הדמוקרטי.


נאומו של פריקלס, הנמסר מפי תוקידידס, היסטוריון המלחמה הפלופונסית, עשוי בהחלט להוות בסיס ומסד לכל הספדי ההמשך במאות רבות של שנים אחר-כך עד ימינו אנו ממש. התנסחויות דומות אנו מוצאים בהקשר לצבאות מכל קצוות הקשת הפוליטית והאידיאולוגית: דמוקרטיה מול טוטליטריזם, נצרות מול איסלאם, קומוניזם מול קפיטליזם ועוד. עומדים אפוא אותם הפוליטיקאים והגנרלים, מחוייטי חליפות ועטורי מדליות (כאותו "הגנרל המקסיקני קסטנייטאס" של רביעיית מועדון התיאטרון), ומכסת"חים את מחדליהם במתקתקות לשון על אודות אידיאל זה או אחר, בנוסח של "הם נפלו על הגנת ה…". ומזעזעת מכל היא העובדה הפשוטה שהצבאות גוייסו והחיילים נשלחו אלי שדות הקטל בהוראתם של אותם פוליטיקאים וגנרלים. לו הקדים הסופר את זמנו בלמעלה מאלפיים שנה היה מגדיר את פריקלס כמי שעל שמו מתנוסס המשפט "הפטריוטיזם הינו מפלטו האחרון של הנבל".


ובחברה הישראלית הדבר בולט שבעתיים כיוון שמדובר בחברה רוויית ביטחוניזם שבה  נושאים רבים נבחנים דרך קנה הרובה ולוע התותח; וכיוון שמדובר בחברה רוויית מלחמות המקדשת מיליטריזם וג’ינגואיזם; וכיוון שקצינים בכירים המשתחררים מן השירות הצבאי מוצנחים לפוליטיקה. הם משתלבים בתפקידים ציבוריים וממלכתיים ובמשימות כלכליות ובכך הם תורמים, במישרין ובעקיפין, להערצת הצבאיות והכוחניות.


זאת ועוד, מנהיגינו טורחים השכם והערב להפחידנו בסכנת השמדה מצד המדינות השוכנות לנו, מפני שבאופן הזה ניתן לחנוק כל מיזם חשוב (נאמר בתחום החינוך או החברה). וכדברי המשורר – "טנק מול עוד זוג נעליים" או "גופיות שלוש נוריד, תנו אך זו ספינת משחית, ובמקום חולצת שבת תנו עוד תנו סילון אחד" – הפוליטיקאי מצטייר כמציל האומה (וביבי רק לא מזמן התבטא בנוסח של "ידינו האחת מחזיקה בשלום והשניה בחרב").


בסיטואציה מצמררת זו אין להתפלא על כך שהחיילים נתפסים כגיבורים (בעל כורחם, שהרי השירות אינו על בסיס התנדבות). ואמר כבר מי שאמר כי, "במקום שבו מחלקים עיטורים חפשו פשלות". בסיטואציה מצמררת זו, כשהשירות אינו על בסיס התנדבותי, אלא חוק הוא ובל יעבור, והפוליטיקאים לא שקלו באמת ובתמים אפשרויות אחרות (המסכנות, כך דומה, את מעמדם הפוליטי, ואולי הדוגמה הבולטת לכך היא ממשלת גולדה מאיר ערב מלחמת אוקטובר 73′), כל עצמותי רועדות, כשאני רואה אותם מישירים מבט לנוכח האומה וקובעים נחרצות כי הקורבנות לא היו לשווא וכי הבנים נפלו למען המולדת.  הרי למעשה הם באים לכסת"ח את מחדליהם ואת המחיר, אללי, כולנו משלמים.


אכן, אין לנו יותר בנים למלחמות מיותרות.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. לא יאמן הגיב:

    אגדות מספרים הציונים האלה. מעשי הרצח בתרפ"ט? שקר, מאורעות 1936-39 אגדות, שבע מדינות ערב תקפו את ישראל כדי לא לקים את החלטת החלוקה? מדע בדיוני. כנראה שלדעתו של שורק גם מורדי גטו ורשה היו נבזים. סתם ככה לטבוח בנאצים תמימים? פשע מלחמה של ממש. כנראה שגם בישראל לא תנוח דעתו עד שהישראלים יגישו את גרונם למאכלת הדמוקרטיה ושמירת זכויות האדם הפלשתינית. ברור הרי לחלוטין שהפלשתינים לא אשמים בכלום. אלו רק מנהיגי ישראל הנבזים מחרחרים מלחמות כמו הרפובליקנים בספרד כמו בנות הברית במלחמת העולם השניה (חוץ מברה"מ וסטלין כמובן שתמיד היו נקיים מרבב) כמו האופוזיציה בטהרן שברוב חוצפתה נאבקת במשטר הצדק האיסלמי.

  2. מבין עניין הגיב:

    יחליט ההיסטוריון מה האמת ולא ישנה את דעתו באותו בכל פסקה
    או שהפוליטיקאים אינם שולחים את עצמם לשדה הקרב או שרבים מהפוליטיקאים באים משדות הקרב?
    כמו כן או שההיסטריון ירענן את זכרונו בכמה וכמה פוליטיקאים שאיבדו את בני משפחתם הקרובים בשדות הקטל או שאני יעשה את זה

  3. מי מפחיד? הגיב:

    "מנהיגינו טורחים השכם והערב להפחידנו בסכנת השמדה מצד המדינות השוכנות לנו"? ואני לתומי חשבתי שאחמדיניג’אד הוא נשיא איראן, נסראללה נמצא בלבנון וחאלד משעל יושב בדמשק.

    ובאוירה מצמררת זו, אפשר בהחלט לשאול מה מחזיק את מר שורק בארץ המצמררת הזו, ומונע ממנו להגר למדינה פחות מצמררת, אולי אחת המדינות הנ"ל.

  4. ערן הגיב:

    ל"לא ייאמן"
    ניסיתי וניסיתי, ולא הצלחתי להבין מה הקשר בין התגובה שלך – מאורעות תרפ"ט, מרד גטו ורשה, מלחמת השחרור וכו’ – לנאמר במאמר.
    כן הצלחתי להבין מתגובתך שמערכת החינוך הישראלית מייצרת הרבה אנשים שלא מסוגלים לבנות טיעון לוגי, רציונלי וקוהרנטי, שמגיב באופן הגיוני לטקסט (לחיוב או לשלילה), אלא רק להתלהם ולזרוק סיסמאות לעוסות ואיזכורים של אירועים הסטוריים מנותקים מהקשר ונעדרי רלוונטיות.

  5. gays in the bible הגיב:

    "צר-לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאד; נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים".
    האם כאן עדות שלדויד וליהונתן היתה מערכת יחסים הומוסקסואלית?

  6. ד"ר יחיעם שורק הגיב:

    אכן כן. אם כי התנ"ך לא יכול להוות מקור היסטורי אמין לגבי האישים והאירועים בזמן התנהלותם והתרחשותם, ניתן להסתמך עליו מנקודת מבטו ועידנו של הכותב/העורך/החותם.
    ההומוסקסואליזם – ימיו כימי תולדות האדם בכלל ועם ישראל, "מה-לעשות" – היה חלק אינטגרלי מן האנושות ואידך זיל גמור.

  7. איתן קלינסקי הגיב:

    מאמר מעשיר את הקורא, ועל כך אני מבקש להודות לכותב.

הגיבו למבין עניין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים