הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 במאי, 2010 5 תגובות

חמישה דורות חלפו מראשית דרכו של האחד במאי, ומה אנחנו עושים בו היום? צועדים במעלה השדרה עם שלטים שיוצאים אחת לשנה ממחסני המפלגה, מאלצים עצמנו להקשיב לאותם נאומים משמימים וחסרי תכלית של פוליטיקאים בעבר, בהווה ולעתיד. צריך לצבוט את עצמך חזק רק כדי להיזכר שפעם היה התאריך הזה יומה של פוליטיקה רדיקלית, מאיימת, אנרכיסטית. לפניכן/ם, אם כן, צביטה כזו בדיוק: תזכורת למאורעות שהולידו את "חג הפועלים", טרם איבד את רוחו האמיתית בסבך של דגלים אדומים ונוכס בידי עריצויות רחוקות.

סיפורנו מתחיל בשלהי שנת 1884, בספק-החלטה ספק-אולטימטום שהציבה פדרציית האיגודים המקצועיים לבית המחוקקים האמריקאי, ולפיה "שמונה שעות יהוו יום עבודה חוקי מהאחד במאי, 1886 ולאחריו" – זאת, במטרה להשוות את תנאי הפועלים האמריקאים, שיום עבודתם היה עדיין ארוך ומפרך ביותר, לאלה של עמיתיהם הקנדים אשר זמן קצר לפני כן זכו ביום עבודה חוקי בן תשע שעות. כאשר תאריך היעד שהציבו האיגודים הלך וקרב ותביעתם טרם נענתה, החלו להתכונן לשביתה כללית המונית.   בבואו של יום שבת האחד במאי 1886, מימשו פועלי ארצות הברית את איומם והכריזו על שביתות המוניות – אסורות על פי החוק האמריקאי דאז – בהן השתתפו כחצי מיליון פועלים לאורכה ולרוחבה של המדינה. בעלי וחסרי הכשרה מקצועית, שחורים ולבנים, גברים ונשים, ילידי המקום ומהגרים – כל אלה נענו באופן שווה לקריאה.


בשיקגו, שהייתה למרכזם של מאבקי האיגודים (לא מעט בזכות מאמצי האנרכיסטים, בייחוד בני הזוג אלברט ולוסי פארסונס [Parsons] הנודעים), השתתפו בשביתה למעלה מ-40,000 פועלים. אחד ממקומוני העיר תיאר את אווירת היום כך: "העשן חדל להסתלסל מעלה מן הארובות התמירות של בתי החרושת, ופני הדברים בעיר כולה עטו מראה של קדושת שבת".   יומיים אחר כך, ב-3 במאי, התכנסו פועלים שובתים בסמוך למפעל מקורניק הרווסטינג בפאתי שיקגו שבו שרר זה מספר חודשים סכסוך עבודה מתוח, לפרקים אלים, בין הפועלים המאוגדים לבין ההנהלה ו"שוברי השביתה" ששכרה, אשר נאלצו להיכנס ולצאת מן המפעל בליווי שיירה של 400 שוטרים. האנרכיסט אוגוסט ספייז (Spies), שהתבקש לשאת במקום דברים על ידי פדרציית האיגודים, הפציר בקהל להישאר מלוכד במאבקו ולהימנע מאלימות. אך עם זאת, בהישמע פעמון סיום יום העבודה הסתערו חלק מן השובתים על כניסת המפעל במטרה להתעמת עם שוברי השביתה היוצאים. משקרבו השובתים למפעל הותקפו ללא התראה בידי כוחות משטרה גדולים, אשר לא היססו לפתוח לעברם באש והביאו למותם של שני פועלים לפחות (דיווחים אחרים טוענים למספרים גבוהים יותר).  


מוכי זעם ותדהמה לנוכח ההתקפה האלימה מיהרו חברי ה"ארבעטער זייטונג" בשיקגו (עיתון אנרכיסטי יומי לפועלים ומהגרים דוברי גרמנית) לקרוא לעצרת המונית בעיר, שתיערך בערב שלמחרת בכיכר היימארקט, מרכז מסחרי הומה אדם בזמנו. עלוני הפרסום הראשונים נשאו את הכיתוב "עמלים, חמשו עצמכם והגיעו במלוא כוחכם", אולם אוגוסט ספייז דרש להסירו והצהיר כי יסרב להשתתף באירוע אם לא ייעשה כן. עצרת ה-4 במאי בכיכר היימארקט החלה באופן שליו למדי, תחת ממטרי גשם קל וכמובן תחת עינו הפקוחה של כוח המשטרה הגדול שנכח במקום. ספייז פנה אל ההמון ממרומיה של עגלה מוגבהת והבהיר כי "בקרב חוגים מסוימים רווחת הדעה שכינוס זה אורגן על מנת להוביל למהומות, מה שמסביר את ההכנות הכמו-מלחמתיות מצד אותם כוחות המכונים ‘חוק וסדר’. ואולם, הרשו לי לומר לכם כבר בראשית דברי כי עצרת זו לא כונסה לשום מטרה שכזו. מטרתה לתאר את מצבה הכללי של תנועת שמונה שעות העבודה, ולשפוך אור על מספר תקריות שנקשרו בה בעת האחרונה".


למעשה, הקהל היה עד כדי כך רגוע שראש העיר קרטר האריסון, אשר הגיע להתרשם במו-עיניו מהלך הרוחות, ייעץ למפכ"ל המשטרה לשחרר את מרבית השוטרים לביתם, באומרו כי "לא נראה שעשוי להתרחש דבר אשר יצריך התערבות משטרתית".   בסביבות השעה 22:30, כאשר עמד סמואל פילדן (Fielden, הדובר האחרון בעצרת ואף הוא מקרב האנרכיסטים) לסיים את דבריו, הכריזה לפתע המשטרה על פיזור ההתקהלות והחלה מתקרבת אל עבר מיעוט הפועלים – כמאתיים במספר – אשר נשאר עדיין בכיכר חרף השעה המאוחרת והגשם המתחזק. בנקודה זו הושלך מטען צינור לעבר שורות השוטרים וגרם למותו של שוטר ולפציעתם של כמה אחרים. המשטרה פתחה מיד באש לעבר הקהל, ואילו קומץ הפועלים שהגיע לעצרת חמוש ירה חזרה. בתקרית, שארכה פחות מחמש דקות, מצאו את מותם ארבעה פועלים ושמונה שוטרים (מרבית השוטרים, יש לציין, כתוצאה מאש כוחותיהם, כפי שיתברר מאוחר יותר. "זה היה איש איש לנפשו", העיד בעילום שם שוטר בפני כתב השיקגו טריביון, "ובעוד שחלק [מהשוטרים] הצליח להתרחק… השאר רוקנו את האקדחים שלהם, בעיקר האחד לעבר השני").


 מספרם הכולל של השוטרים הפצועים נע בסביבות השישים, בעוד שמספר הפועלים הפצועים מעולם לא נודע, בשל סירוב מרביתם לפנות לקבלת טיפול רפואי מחשש שייעצרו. קצין משטרת שיקגו מייקל סחאק כתב בדיווחו כי מספר הפועלים הפצועים "היה רב בהרבה מזה של המשטרה", ועיתון השיקגו הראלד תיאר את זירת האירוע במילים "טבח פראי", בעודו מעריך שכחמישים אזרחים לפחות שכבו פצועים או מתים ברחובות הסמוכים.   בעקבות תקרית זו שטף גל עכור של אימה ודיכוי משטרתי את העיר שיקגו, בעידודה של העיתונות הכתובה אשר זעקה לנקמה נגד אותן "מפלצות תאבות-דם" – האנרכיסטים. שוטרים פשטו על מרכזי כינוסים, משרדי איגודים, בתי דפוס ובתים פרטיים, ומאות אנשים שנודעו כאנרכיסטים או קומוניסטים נלקחו אל תאי המעצר (שם עברו רובם עינויים). "בצעו את הפשיטות תחילה והיוועצו בספר החוקים מאוחר יותר" הייתה הצהרתו הפומבית של התובע הכללי. מתוך שלל העצורים הועמדו בסופו של דבר לדין שמונה אנרכיסטים (מרביתם מהגרים), פעילים באיגודים המקצועיים שהיו קשורים ישירות או בעקיפין לעצרת ולמארגניה: אוגוסט ספייז, אלברט פארסונס, אדולף פישר (Fischer), ג’ורג’ אנגל (Engel), לואיס לינג (Lingg), מיכאל שוואב (Schwab), סמואל פילדן ואוסקר ניבה (Neebe). האישום הרשמי נגדם היה "סיוע לרצח".


משפטם החל ב-21 ביוני 1886, ונחשב עד היום בקרב חוגים משפטיים אמריקאים לדוגמה ומופת של חוסר הגינות משפטית. המועמדים לכהן בחבר המושבעים, למשל, לא נבחרו אקראית כפי שנהוג, אלא בידי פקיד מיוחד שאותו מינה התובע הכללי – הלוא הוא התובע מטעם המדינה במשפט. בנוסף, נאסר על פרקליטי ההגנה להציג הוכחות לכך שאותו פקיד הכריז מבעוד מועד "אני מנהל את התיק הזה ואני יודע מה אני מייצג. הברנשים הללו הולכים להיתלות, בטוח כמו המוות עצמו". בהתאם לרוח הדברים הללו הורכב חבר המושבעים מאנשי עסקים, משכירים תחת חסותם ואף מקרוב משפחה של אחד השוטרים המתים.   בדומה להליכים פליליים שאנו מכירות/ים מן השנים האחרונות נגד פעילי זכויות בעלי-חיים – משפטי SHAC בארה"ב ובבריטניה והמשפט המתנהל בימים אלה באוסטריה, לדוגמה – גם בהעמדתם לדין של נאשמי היימארקט לא הסתמכה המדינה על ראיות מוחשיות הקושרות בינם ובין הפשע עצמו, במקרה הזה מטען הצינור שהושלך (ראוי לציין שרק שלושה מהם נכחו כלל בעצרת עצמה). במקום זאת, בחרה התביעה לטעון כי הנאשמים ומארגני ההפגנה לא מנעו מאותו אלמוני להשליך את המטען ועל כן, בייחוד בשל היותם אנרכיסטים, ניתן לראותם כשותפים לקנוניה עמו.


לאמיתו של דבר, התביעה לא טרחה להסוות את העובדה ששמונת הפעילים הועמדו לדין רק בשל תפיסת עולמם ובשל מרכזיותם בתנועת העבודה: "החוק עומד כאן למשפט. האנרכיה עומדת כאן למשפט", רעמו דברי הסיכום של התובע הכללי, "האנשים הללו נבחרו […] בשל היותם מנהיגים. הם אינם אשמים יותר מן האלפים ההולכים בעקבותיהם. רבותיי חבר המושבעים; הרשיעו את האנשים האלה, עשו מהם דוגמה, תלו אותם, והצלתם את המוסדות שלנו, את החברה שלנו". בסיומו של המשפט הקצר הורשעו שמונת הנאשמים: גזר-דין מוות נגזר על שבעה מהם, ו-15 שנות מאסר נגזרו על הנאשם השמיני, אוסקר ניבה. ההליך המשפטי וגזרי הדין השערורייתיים העלו את חמתם של איגודים ותנועות העבודה בעולם כולו, אשר ראו בנאשמים גיבורים וארגנו למענם אינספור אירועי מחאה והזדהות. לאחר שהערעורים שהוגשו לבתי המשפט הגבוהים נדחו –  תחילה על ידי זה של מדינת אילינוי ומאוחר יותר על ידי זה של ארצות הברית – המיר מושל אילינוי את גזר דינם של שניים מהנאשמים, פילדן ושוואב, למאסר עולם "בלבד".


הוצאתם להורג של המורשעים האחרים נקבעה ל-11 בנובמבר, 1887.   בלילה שלפני התלייה נטל לואיס לינג את חייו באמצעות נפץ דינמיט שהוברח אל תאו, אותו הצית בפיו כמו סיגר (הפיצוץ ריסק חצי מפניו והוא גסס במשך שעות בייסורים). למחרת נלקחו ספייז, פארסונס, פישר ואנגל אל הגרדום, לבושים בחלוקים לבנים וברדסים מורדים על פניהם. בדרך אל עמודי התלייה שרו את "המארסֵיֶיז", ההמנון הצרפתי שחובר בעיצומה של מהפכת 1792 ואומץ על ידי מי שלחמו לאורך ההיסטוריה כנגד העריצות. קרובי משפחה, בהם לוסי פארסונס, אשר ניסו לראות את יקיריהם בפעם האחרונה, נעצרו ונלקחו מהמקום "בחשד להחזקת פצצות", שכמובן לא נמצאו. על פי עדים שנכחו במקום, הרים ספייז את קולו רגע לפני שנתלה וצעק, "עוד יגיע היום בו תרעם שתיקתנו יותר מן הקולות שאתם מחניקים היום!". מאות אלפי פועלים – 600,000 על פי דיווחי העיתונים – ליוו את ארבעת האנרכיסטים בדרכם האחרונה, בתהלוכה מרשימה לעבר בית הקברות הגרמני וולדהיים בפרברי שיקגו. הקמפיין הציבורי לשחרור שלושת האסירים הנותרים נמשך והתעצם.  


 בשנת 1889, ובעקבות בקשה מצד פדרציית האיגודים האמריקאית, הועברה החלטה בקונגרס הראשון של האינטרנציונל השני לארגן "הפגנת ענק בינלאומית", ראשונה מסוגה, שדרישתה העיקרית תהיה קיצור יום העבודה. התאריך להפגנה כלל-עולמית זו נקבע לאחד במאי כהצדעה לגיבורי היימארקט ולהשפעה האדירה שקנו להם בתודעת הפועלים (האנרכו-פמיניסטית המפורסמת אמה גולדמן, למשל, מתעדת באוטוביוגרפיה שלה כיצד עצרת היימאקרט והמשפט שבא בעקבותיה הם שהולידו את עניינה באנרכיזם, ומכנה אותם "ההשפעה המכרעת ביותר על קיומי"). הפגנת האחד במאי הרשמית הראשונה, שנערכה בשנת 1890 וצוינה על ידי רבבות פועלים בכל ערי המדינות המתועשות, נחלה הצלחה אדירה כל כך עד שהוחלט להופכה למאורע שנתי קבוע.   ביוני 1893 חתם מושל אילינוי חדש על חנינה לפילדן, ניבה ושוואב (צעד שאגב שם קץ לקריירה הפוליטית שלו) – לא מפני שסבר שהם סבלו מספיק, הבהיר, אלא פשוט משום שלא ביצעו את הפשע שיוחס להם, ובדיוק כמו חבריהם שהוצאו להורג נפלו קורבן ל"היסטריה, חבר מושבעים משוחד ושופט מוטה", כדבריו. משליך מטען הצינור מכיכר היימארקט מעולם לא נתפס ולא זוהה, אם כי רבים, אז כמו היום, סבורים שמדובר בסוכן מטעם המשטרה ו/או בעלי ההון, שביצע את המעשה על מנת לשבור את גבה של תנועת העבודה.


פועלי ארצות הברית (מלבד בקומץ מדינות וענפי ייצור) נאלצו להמתין עשרות שנים, עד שנת 1938 למעשה, לעיגונן בחוק של שמונה שעות כיום עבודה רשמי. בישראל, אגב, משרה מלאה מוגדרת בחוק כ-43 שעות בשבוע (אם כי בפועל מדובר בממוצע שבועי של 48 שעות), או במילים אחרות, שבוע העבודה הארוך ביותר בעולם המערבי אחרי דרום קוריאה ויפן.  


ובחזרה להיימארקט ולאחד במאי. העולם השתנה אמנם לבלי היכר מאז סוף המאה ה-19; הים הוא לא אותו ים (הוא גבוה, ריק ומזוהם לאין שיעור), והאנרכיסטים הם לא אותם אנרכיסטים. חשוב לצעוד למקצבם של הזמנים המשתנים ולא לשקוע, כפי שעושים חלק מחברינו במחנה הסוציאליסטי, בניתוחים, בתפיסות, בדרישות או בסיסמאות שאבד עליהן הכלח. להעלאתן באוב של פרשיות דוגמת היימארקט ערך מוסף אשר חורג מגבולות ההשראה – החשובה בהחלט – שמאבקים נחושים מסוג זה מהווים עבורנו. פרשיית היימארקט עצמה, למשל, משמשת תזכורת לכך שלא רק זכויותינו הפוליטיות המובהקות – חופש הביטוי וכו’ – מקורן במאבקים חברתיים, אלא שגם מרכיבים א-פוליטיים לכאורה בשגרת חיינו, כולל בשגרת חייו של האדם האדיש והא-פוליטי ביותר – לדוגמה המילים "שעות נוספות" בתלוש השכר – הינן בעלות זיקה ישירה לתנועות רדיקליות ולמאבקים מרים שהתנועה האנרכיסטית הייתה – ועודנה – חלק בלתי-נפרד מהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. טיפת חלס הגיב:

    מרתק ופותח עיניים, תודה.

  2. אלי הגיב:

    תודה. באמת למדתי פרטים מרתקים

  3. אלטע זאכען הגיב:

    תראה לי רדיקל אחד, סוציאליסט, קומוניסט או אנרכיסט שלא יודע לשיר את הסיפור הזה על היימרקט והפיצוצים שהיו שם. נראה לי שלכולם כבר נמאס מהרדיקל שיק הזה, כי אנשים תפסו סוף סוף שהעולם השתנה מאז: אין כמעט יותר פועלי יצור במערב ואין יותר קפיטליזם נטול מעצורים (אפילו לא באמריקה של אובמה). התמונה היום מורכבת יותר, ויש מילים כמו ניאו-ליברליזם, הפרטה, סולידריות, מדינת רווחה וכו’. מי שרוצה להמשיך לשיר על היימרקט מוזמן לקנות כרטיס למאה ה-19 ולא לחזור משם.

    אגב, גם האנרכיסטים של היום הם לא לגמרי אותו דבר: אם פעם האנרכיסטים היו קשורים בארגוני עובדים רדיקלים ועזרו להתנגד לבוסים חמסניים, היום האנרכיסטים הולכים בעיקר לעשות גרפיטי ולנענע גדירות בשטחים. לא בדיוק הפרקסיס מהפכני בשמו נתלו סאקו וונצטי.

  4. מבין עניין הגיב:

    למרות שאני כידוע מבין עניין לא ידעתי את מקורות האחד במאי ועל כך תודה לרותם ינב על מאמר מרתק ולשם שינוי גם כתוב היטב.
    לאחר מכן ניסיתי לחשוב מדוע ציון יום זה יוצר כל כך הרבה אנטגוניזם אצלי ואצל רבים אחרים, למרות שאני מזדהה לחלוטין עם העקרונות של התנגדות לניצול ולאפלייה של האדם באשר הוא.
    השאלה רבותי מי מנחס לעצמו את החג?
    מספיק להסתכל על כרזות האחד במאי לאורך השנים ותבינו על מה אני מדבר.
    שימו לב לכרזות מפם מסוף שנות הארבעים והחמישים:
    קישור -http://www.amalnet.k12.il/LavonInstitute/RightMenu/PostersCollection/אחד+במאי.htm

    חפשו לבדכם א המפגנים הצבאיים של ברית המועצות ואת הכרזות במצעדים האחרונים ותבינו מי מנחס לעצמו את ההגנה על הפועלים יחד עם תעמולה אנטי ישראלית ויהודית ולמה מספיק מגאפון להעביר את מסר הנואמים לקהל….

  5. Asher Klatchko הגיב:

    בנאום הסנגוריה שלו שארך כשמונה שעות ציתת אוגוסט שפיס את פאוסט של גתה: "החוק וזכויות (היתר) עוברים בירושה כמחלה שאין לה מרפא" ובכן, מאין יבוא המרפא?

הגיבו לאלטע זאכען

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים