הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 במאי, 2010 3 תגובות

הכל מתחיל, איך לא, בדף מקומט על המקרר. הנוסח הרגיל של הודעות בית ספר על טיולים: לא לשכוח כובע, מים ולחתום על אישור הורים מצורף. אבל הפעם משהו קצת שונה: הטיול הוא להורה וילד והיעד – "עיר דוד". עיון מדוקדק קצת יותר מגלה שלא מדובר בעוד טיול אלא באירוע במסגרת תכנית שורשים לילדי גיל בר המצווה. “שורשים", למי שאינו לקוח של המערכת, היא תוכנית המונחתת בכיתה ז’ ועיקרה היא עבודה שמבצעים התלמיד והוריו. במסגרתה, על פי תבנית מוגדרת היטב, מסכם הילד את ההיסטוריה המשפחתית כך שתתאים לשטנץ החביב (שואה, תקומה, קיבוץ גלויות וכו’).


בשעה 12 לוקח אותנו אוטובוס משער בית הספר לירושלים, המורה סופרת את התלמידים ובזה מסתיים תפקידה ותפקיד סגל בית הספר כולו למשך שארית היום: את כל מלאכת ההדרכה, הארגון וההסבר נוטלים כמה מדריכים, כולם "דתיים לאומיים" לובשי חולצה אחידה שעליה הכיתוב: "עיר דוד – ירושלים הקדומה". בתחנה הראשונה: טיילת ארמון הנציב, הילדים וההורים ממחיזים אירועים תנ"כיים שונים – עקדת יצחק, סיפור מגילת רות, דוד וישי – שום פוליטיקה, ובעצם גם בלי הרבה ירושלים, בשלב הזה, פרט לשימוש בכיפות מסגדי הר הבית כהמחשה למקום שבו נעקד יצחק. המדריכים מיומנים וניכר שהם מורגלים בהפעלת ילדים חילונים בעלי טווח קשב קצר: הכל תמציתי, דרמטי ומלווה בבקשה תקיפה שלא לקנות ארטיקים בדרך חזרה לאוטובוס כי "תוכלו לקנות ארטיקים בעיר דוד". בנסיעה הקצרה להר ציון משמיע המדריך קלטת של "מהדורת חדשות" המדווחת על המלכת דוד למלך בחברון. לכל אורך הסיור ניכר שמתכנן הסיור רואה בחברון תבלין חריף שיש להזליף לתבשיל בכמויות מדודות היטב.

ההליכה לאורך החומות עד למתחם החפירות מהירה ומלווה בהזהרה שלא לקנות כלום בקיוסקים שבדרך עד לנווה הארטיקים המובטח בעיר דוד.


הורה שמאלן נדרך בשלב זה לשמוע מה יוסבר לילדים על שכונת סילוואן שהם מטיילים בה, אבל שום דבר לא נאמר על הבתים והאנשים שמסביב: לאחר הארטיק המובטח (10 שקל לקסטה) נערך סיור שנושאו ההיסטוריה של ירושלים. זו מתחילה ביבוסים (הלא יהודים היחידים שהילדים נחשפים לקיומם), ממשיכה בכיבוש ירושלים בידי דוד, המומחש בתוך חפירות פיר וורן, ומסיימת בהמלכת שלמה במעיין הגיחון. כאן זוכה הילד המגלם את החכם באדם להשפרצת כמה טיפות מים על ראשו.


אפשר להירגע: משרד החינוך, באמצעות קבלן חיצוני, בסך הכל הוליך את הילד במסלול תמוה והשמיע לו גרסה נוספת של קלטת "סיפורי התנ"ך לילדים" שהרדימה אותו בגיל 5.  כעת, בוודאי, חוזרים הביתה. אז זהו, שלא. עכשיו נתכנס לטקס. כאן מורם המצח בתמיהה. טקסי בית הספר הם תמיד אירועים עתירי הכנות על חשבון זמן הלימודים, לא משהו שהורה מתעניין לא ידע עליו מראש. ובכן, כמו הסיור גם הטקס מאורגן ומבוצע בידי עמותת אלעד (שמה של האגודה הזו לא מוזכר בשום שלב ומבצבץ רק במדבקות על גב כיסאות הפלסטיק), ואינו מותיר שום עבודה למורים או לילדים עצמם.


הטקס הוא בעצם מצגת ערוכה היטב וספוגת פתוס. המנחה עובר במיומנות בין בדיחות קלילות מהווי גיל ההתבגרות להיסטוריית הדמעות של העם היהודי.


"לפני שלושת אלפים שנים בא לכאן דוד מחברון בה קבורים אבותינו", נפתח החלק ההיסטורי, וכדי לרכך מעט את האווירה נזרקת שאלת הטריוויה – "במערת ה…?” ומישהו משלים: "המכפלה". המנחה מגיב ב"כל הכבוד לחטיבת הביניים פסגות! בבית ספר אחר אמרו לי "מערת הנטיפים". לאחר שצחקנו לבורותם של אותם תלמידים נמשך הטקס והוא אינטנסיווי, עמוס סמלים, שירה בציבור ואפקטים. לאחר דקלום  מזמור תהילים קכ"ב (עומדות היו רגלינו בשערייך…) מושמעת תקיעת שופר. מיד אחר כך משמשת תמונה המראה יד אישה זקנה שעליה מקועקע מספר וידו של תינוק, כשהן מונחות על דגל ישראל,  כהשראה להסבר המפיק את המירב מכל סמל בלי להשאיר ולו קמצוץ להבנתו העצמית של הצופה. המנחה מדבר בקולה של הסבתא, מעלה בשמה זיכרונות אימה ממחנות הריכוז ומתנחם איתה בנכדים יהודים חופשיים המניפים את הדגל בעיר דוד, וכו’ וכו’. המנחה מקפיד לפרוט על כל נימי הרגש: "זה שאנחנו באוהל בעיר דוד זה נס גלוי, גדול ומהותי… אתם השפיץ של ההיסטוריה היהודית… אשרינו שזכינו". התחנה הבאה באותה היסטוריה יהודית (שכזכור נקטעה בסיור בשלמה המלך) היא מלחמת ששת הימים. סרטון עתיר פירוטכניקה, בליווי השיר גבעת התחמושת, מביא את רגע השיא: תקיעת השופר של הרב גורן בכותל. את הקרקע הכינו המארגנים קודם לכן בהסבר נרגש על סמליותו העמוקה של השופר, מעקידת יצחק דרך מעמד הר סיני והמלכת דוד ושלמה, כך שתקיעת הרב גורן משתלבת באופן טבעי  כחוליה נוספת בשרשרת הזאת.


בר המצווה של הנערים היא דרך אלגנטית לעבור מההטפה הלאומנית לשיחת מוסר שבה נקראים הילדים לכבד את אבא ואמא. כאן נראים הנהוני הסכמה מצידם של ההורים ואיכשהוא שני חלקי המסכת אינם נראים מנותקים: נער שמתרגש מהשיר גבעת התחמושת, ומניף בגאווה את הדגל בעיר דוד, יעזור בפינוי הצלחות מהשולחן בסיום הארוחה. משפטי הסיום מזכירים לילדים עד כמה הם בני מזל: מי שגילו מבוגר מ-43 עוד חי בתקופת החושך שבה לא היה אפשר לכותל, והיום "אתם נוסעים לשם ב-120 קמ"ש עם מזגן" .


בעת כתיבת שורות אלו, ארבעה ימים לאחר הטיול, בני לא ממש זוכר איפה הומלך דוד או היכן בדיוק נמצא הגיחון, וכנראה שהידע הזה לא היה מטרת האירוע. המארגנים בקשו והשיגו ניצחון בקרב על אוצר הדימויים והאסוציאציות. כשישמעו ברקע דיווחי החדשות על מתנחלי חברון, סילוואן ושייח’ ג’ארח הם יקושרו איכשהו לדוד המלך, לשופר, לסבתא ניצולת השואה. מי שמוציא את עצמו מחגיגת "איחוד העיר" וגאולתה מהיבוסים, מן הסתם גם לא מסדר את החדר ולא עוזר לנקות כלים אחרי האוכל.

תגובות
נושאים: מאמרים

3 תגובות

  1. לירן ברוך הגיב:

    למה כל סיפור היסטורי שיש לו ראיות מוחשיות הוא לאומני אתה צריך להתגאות בעם העתיק הזה שחזר לארצו אחרי איבוד העצמאות במרד בר כוכבא 132-135
    קצת לדעת היסטוריה לא יזיק עם שלא יודע את עברו לא יכול לטעת שורשים בארץ הזו
    ואני גאה שאני שייך לדת העתיקה הזו שהנצרות והאיסלם הושתתו בעקבותיה

  2. סקרן הגיב:

    רק לפני שבוע חגגו בכיבר האדומה את הנצחון על גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה.

    בארה"ב עומדים כל יום בביה"ס מול הדגל
    אז מה רע בטיפוח המורשת והלאומיות היהודית ישראלית.

    האם הפלסטינאים בקייטנות הרשות והחמאס מטיפים לקוסמופוליטיות ?

  3. מבין עניין הגיב:

    אני ממש מזועזע. זה מה שמלמדים את הילדים כשההורים נמצאים תתארו לעצמיכם מה נעשה ברב השנה בכיתות בהם אנחנו לא נמצאים.
    לדעתי להשאיר את הילדים במערכת חינוך כזו הוא דבר נורא והמבין יבין……

הגיבו ללירן ברוך

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים