מאז טבע אביגדור ליברמן את האמירה "בלי נאמנות אין אזרחות", המתייחסת בעיקרה לאזרחי ישראל הערבים ומיעוטים אחרים החיים בארץ, נפל דבר בישראל. מאותו הרגע, אנו עדים לתופעה בשיח הציבורי כאשר לפתע אותה אמרה הפכה למטבע לשון ולאג’נדה פוליטית, והשימוש בה החל לחלחל בצורה מהירה והרסנית בקרב שכבות מסוימות בעם. הדרישה העולה מתוך האמירה היא לניתוק כל סייג ערכי שחש הפרט נוכח התנהלות המדינה, עד לכדי נאמנות מוחלטת וחסרת פשרות. ולא, אין המדינה מחוייבת לראות בו אזרח. ליברמן מנסה, למעשה, למסד את הקשר בין האזרח (שבמקרה זה משוייך במידה רבה למיעוט זה או אחר), למדינה, באופן חד כיווני – לפרט יש מחוייבות כלפי הגוף השולט.

השאלה ההפוכה, האם קיומו של קשר בין אזרח למדינה מושתת על נאמנות חד-ממדית או הדדיות, אינה נשאלת. אם זו הדרישה שמציבה המדינה לאזרחיה, אזי מוטלת עליה החובה להישאר נאמנה לפחות לערכים האוניברסליים שלאורם הוקמה, ולהיצמד אליהם. מדובר בערכים המשרתים את האזרח ומחזקים אצלו את תחושת השייכות ולשם כך גם עוגנו בחוקי יסוד. על אזרח לחוש שהמדינה הינה שוויונית ביחסה אל כלל האזרחים בהקצאת משאבים לרווחתם, לרבות חינוך ורפואה, וזכותו להגנה וביטחון ואם יזדקק להליך משפטי מחויבת היא שיהיה זה הליך מהיר והוגן אשר הצדק יופיע בו ללא סייג הנובע מהקשר אתני או אחר. אם כל החובות הללו לא יתמלאו על ידי המדינה, למעשה אין האזרח מחוייב בנאמנות ללא פשרות למדינה, אלא עליו להתנגד (בצורה לא אלימה); להפגין, להתאגד ולמחות וזאת, על מנת שחלקה של המדינה במשוואה יתממש. יתרה מכך, אם רשויות השלטון והגופים החברים בו יפעלו בצורה המנוגדת לאלו שנקבעו בחוקי היסוד, תישמט קרקע הלגיטימיות שעליה מושתתת המדינה. עבור המיעוטים האתניים בישראל בכלל, והמיעוט הערבי בפרט, טיב היחסים מול הרשויות אינו ברור ומוסכם אלא מרובה בשינויים, והפרות שלו מצד המדינה מתרחשות מדי יום בשלל תחומים.

האם אנחנו, הרוב היהודי וההגמוני, מסוגלים לדמיין מצב שבו לא תתאפשר לנו גישה למים נקיים? ככל הנראה התשובה היא לא. תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב נאלצים להתמודד עם מציאות קפקאית זו, ואף עתרו לערכאות המדינה בתביעתם נגד נציבות המים. לכאורה, מתרחשת פגיעה בזכות לחיים, בריאות וכבוד ובנציבות המים הפליאו לטעון שאם תושבי הכפרים מעוניינים במים נקיים על בסיס קבוע, יעברו לאחר כבוד ליישוב "מוכר" (על ידי המדינה), וכך תתממש זכותם הבסיסית. כידוע לכל, אך לא לבית המשפט ולנציבות המים, בחירתם של הבדואים להתיישב על קרקע ספציפית מושתתת על  חלוקה שבטית, ואין סיכוי ששבט שכן ו"מוכר" יאפשר לפלוש לטריטוריה שלו. העתירה נדחתה כשבית המשפט מאמץ את עמדת נציבות המים, ועד לעתירה הבאה על המיעוט הבדואי להישאר בחיים ללא גישה אלמנטרית לנוזל החיים. למעשה, תוך התעלמות מהסממנים התרבותיים של העדה, ביקשה הנציבות למצוא פיתרון שמראש נדון לכישלון. העיוורון המסמא של רודפי הנאמנות והאזרחות מקרין גם על רשויות המדינה, והן מצידן נשארות אדישות למצוקות הלא יהודים ושוללות מהם זכויות הומניטריות. האם זו עילה מספקת כדי להצביע על חוסר נאמנות מצד המדינה? 

עקרון הצדק החלוקתי, אשר מנחה את בתי המשפט בבואם לדון בנושאי חינוך ורווחה, מתערער כאשר החלוקה נוגעת למיעוט הערבי בישראל. בשנת 2002 הגדירה המדינה 553 יישובים כ"אזורי עדיפות לאומית" הזכאים לקבלת הטבות בתחום החינוך. לישראלי הממוצע, שלעיתים חולף ביישובים ערביים, ברור שתשתיות החינוך שלהם הן מהרעועות שיש למדינה להציע. מכאן היה הוגן, ואף מתבקש, לכלול במסגרת אותם אזורים כמות מרשימה של יישובים ערביים. אך במקום להשתמש בחינוך כעוגן המציל מבורות היסטורית וסטריאוטיפית, ואף מטיף לסובלנות וקבלת האחר למדינה הייתה תוכנית אחרת. האפליה הממסדית קיבלה חותמת כאשר רק ארבעה יישובים ערביים הופיעו במכלול האזורים, והרי לכם צדק חלוקתי. עתירה שהוגשה נגד המדינה ותבעה להוסיף יישובים ערביים לרשימה קיבלה את גיבוי בית המשפט. המדינה מצידה השיבה, שאין ביכולתה לקבוע רשימה חדשה עקב קשיים תקציביים, וסירבה לקצץ בתקציב היישובים היהודיים אשר הופיעו ברשימה ונהנו מההטבות, משום שאז תיווצר "אפליה" כנגד היישובים הללו. מיותר לציין, שעד עתה לא השתנה דבר ולמעלה מ- 99% מהתקציב הופנה ליישובים שאינם ערביים. המדינה לא רואה בכך שום פסול, אלא הישג בכך שהצליחו להימצא תקציבים לקידום החינוך בישראל. רק לא לחברה  הערבית (בעוד למשא ומתן קואליציוני תמיד יימצא תקציב).

באשר לבית המשפט, מעוז הדין והצדק, שהפך משתתף פעיל  בפארסה החמקמקה בכיכובה של הרשות המבצעת, המצב חמור עוד יותר. עקרון שלטון החוק עומד בבסיס החובה של קיום פסקי דין שניתנו על ידי הרשות השופטת. במקרה של קביעת העדיפות הלאומית לא נכפה עד עתה על המדינה קיומו של פסק הדין הקורא להרכבת רשימה חדשה. במקרה זה, כמו גם במקרים נוספים שבהם הדין הניתן על ידי הרשות המבצעת כלל לא מתבצעים ( תוואי הגדר בבילעין), או רק בחלקם (כביש 443), אזרחי ישראל מתקשים להבחין בכך שבישראל קיימת מראית עין של דמוקרטיה. למכלול המרכיבים המקבעים את מעמדו השולי של האזרח הערבי בישראל (כלכלי, בטחוני, בחינוך) נוסף גם מרכיב המערכת המשפטית, שבמקרים רבים מפנה את גבה לתביעותיהם הלגיטמיות. בנוסף לכך, לא נאכפת הגנה על זכויות המיעוט מפני הרוב והוא חשוף לפיגעי החברה החושדת בו כבוגד והמדינה שמתייחסת אליו כעצם בגרון.

כמדינה צעירה ומערבית אנו מתהדרים בסמלים ומוסדות המעידים על משטר דמוקרטי ושלטון חוק. אך במבט לעומק יש בהם רק כדי לזרות חול בעינינו. בתור מי שנמנים על הרוב היהודי בישראל אין אנו חשים במצוקות היומיומיות שחווים ישראלים כמונו, רק ממוצא לאומי ראשוני אחר. אנחנו קמים בבוקר ושותים מים נקיים, וכשכואבת לנו השן אנחנו פונים למרפאה שאינה  מרוחקת מבית הספר שבו התחנכנו. בזמן שילדים אחרים החיים באותו מרחב ישראלי מתעוררים למציאות שבה מים נקיים מרוחקים מהם עשרות קילומטרים, ובית הספר הוא אופציה יקרה ולכן – אינה מחייבת. אם יזדקקו לטיפול רפואי רב יהא הסבל עד למרפאה שבה התשתיות רעועות. כשירצה מי שאלה הם חייו לגולל את סיפורו כאזרח במדינה ולספר על הקושי, המצוקה ושלילת הזכויות הלגיטימיות של אדם שומר חוק ומשלם מיסים, יפטור אותו בית המשפט בחיוך ציני. האזרח רואה מה עולה בגורלו של המיעוט הדרוזי, שבניגוד אליו שילב את ידיו במורשתה הביטחונית של המדינה החדשה, אך מקבל בתמורה בוז ושלילת זכויות. רואה ותוהה :”נאמנות על שום מה, ולמה?”

אל לו שישתוק אותו אדם. שמורה לו הזכות לזעוק (עד שתיחמס גם זכות זו), חובה עליו לצעוק נגד העוולות וחוסר השוויון, למען תשמע עדת המלעיזים הדורשת ממנו, בבורותה, נאמנות למדינה, בלי להכיר בסבלו או בזכותו כמיעוט שווה-זכויות. בעולם המודרני התחלפו הדת והלאומיות כגורמים המקצים בין בני אדם. הדרישה מהמיעוטים בישראל להשיל את שאריות לאומיותם האחרת ומבלי להתחייב להדדיות כמוה כדרישה מיהודי אירופה במאות הקודמות להמיר את דתם על מנת שיוכלו לבוא בחיים ציבוריים. הדמוקרטיה בישראל מתפוררת, ולא בבת אחת. התהליך החל, והוא מקצין ככל שגורמים פוליטיים חסרי אחריות ציבורית מבקשים לרכוב על גלי הלאומנות ושנאת האחר. הציבור המשולהב הולך בעיניים עצומות אחר אותן אמירות ואותם מנהיגים ושוכח שגם הוא אך לפני מספר עשורים היה מיעוט מופלה.

Share on Facebook