הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 במאי, 2010 10 תגובות

מאז טבע אביגדור ליברמן את האמירה "בלי נאמנות אין אזרחות", המתייחסת בעיקרה לאזרחי ישראל הערבים ומיעוטים אחרים החיים בארץ, נפל דבר בישראל. מאותו הרגע, אנו עדים לתופעה בשיח הציבורי כאשר לפתע אותה אמרה הפכה למטבע לשון ולאג’נדה פוליטית, והשימוש בה החל לחלחל בצורה מהירה והרסנית בקרב שכבות מסוימות בעם. הדרישה העולה מתוך האמירה היא לניתוק כל סייג ערכי שחש הפרט נוכח התנהלות המדינה, עד לכדי נאמנות מוחלטת וחסרת פשרות. ולא, אין המדינה מחוייבת לראות בו אזרח. ליברמן מנסה, למעשה, למסד את הקשר בין האזרח (שבמקרה זה משוייך במידה רבה למיעוט זה או אחר), למדינה, באופן חד כיווני – לפרט יש מחוייבות כלפי הגוף השולט.

השאלה ההפוכה, האם קיומו של קשר בין אזרח למדינה מושתת על נאמנות חד-ממדית או הדדיות, אינה נשאלת. אם זו הדרישה שמציבה המדינה לאזרחיה, אזי מוטלת עליה החובה להישאר נאמנה לפחות לערכים האוניברסליים שלאורם הוקמה, ולהיצמד אליהם. מדובר בערכים המשרתים את האזרח ומחזקים אצלו את תחושת השייכות ולשם כך גם עוגנו בחוקי יסוד. על אזרח לחוש שהמדינה הינה שוויונית ביחסה אל כלל האזרחים בהקצאת משאבים לרווחתם, לרבות חינוך ורפואה, וזכותו להגנה וביטחון ואם יזדקק להליך משפטי מחויבת היא שיהיה זה הליך מהיר והוגן אשר הצדק יופיע בו ללא סייג הנובע מהקשר אתני או אחר. אם כל החובות הללו לא יתמלאו על ידי המדינה, למעשה אין האזרח מחוייב בנאמנות ללא פשרות למדינה, אלא עליו להתנגד (בצורה לא אלימה); להפגין, להתאגד ולמחות וזאת, על מנת שחלקה של המדינה במשוואה יתממש. יתרה מכך, אם רשויות השלטון והגופים החברים בו יפעלו בצורה המנוגדת לאלו שנקבעו בחוקי היסוד, תישמט קרקע הלגיטימיות שעליה מושתתת המדינה. עבור המיעוטים האתניים בישראל בכלל, והמיעוט הערבי בפרט, טיב היחסים מול הרשויות אינו ברור ומוסכם אלא מרובה בשינויים, והפרות שלו מצד המדינה מתרחשות מדי יום בשלל תחומים.


האם אנחנו, הרוב היהודי וההגמוני, מסוגלים לדמיין מצב שבו לא תתאפשר לנו גישה למים נקיים? ככל הנראה התשובה היא לא. תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב נאלצים להתמודד עם מציאות קפקאית זו, ואף עתרו לערכאות המדינה בתביעתם נגד נציבות המים. לכאורה, מתרחשת פגיעה בזכות לחיים, בריאות וכבוד ובנציבות המים הפליאו לטעון שאם תושבי הכפרים מעוניינים במים נקיים על בסיס קבוע, יעברו לאחר כבוד ליישוב "מוכר" (על ידי המדינה), וכך תתממש זכותם הבסיסית. כידוע לכל, אך לא לבית המשפט ולנציבות המים, בחירתם של הבדואים להתיישב על קרקע ספציפית מושתתת על  חלוקה שבטית, ואין סיכוי ששבט שכן ו"מוכר" יאפשר לפלוש לטריטוריה שלו. העתירה נדחתה כשבית המשפט מאמץ את עמדת נציבות המים, ועד לעתירה הבאה על המיעוט הבדואי להישאר בחיים ללא גישה אלמנטרית לנוזל החיים. למעשה, תוך התעלמות מהסממנים התרבותיים של העדה, ביקשה הנציבות למצוא פיתרון שמראש נדון לכישלון. העיוורון המסמא של רודפי הנאמנות והאזרחות מקרין גם על רשויות המדינה, והן מצידן נשארות אדישות למצוקות הלא יהודים ושוללות מהם זכויות הומניטריות. האם זו עילה מספקת כדי להצביע על חוסר נאמנות מצד המדינה? 


עקרון הצדק החלוקתי, אשר מנחה את בתי המשפט בבואם לדון בנושאי חינוך ורווחה, מתערער כאשר החלוקה נוגעת למיעוט הערבי בישראל. בשנת 2002 הגדירה המדינה 553 יישובים כ"אזורי עדיפות לאומית" הזכאים לקבלת הטבות בתחום החינוך. לישראלי הממוצע, שלעיתים חולף ביישובים ערביים, ברור שתשתיות החינוך שלהם הן מהרעועות שיש למדינה להציע. מכאן היה הוגן, ואף מתבקש, לכלול במסגרת אותם אזורים כמות מרשימה של יישובים ערביים. אך במקום להשתמש בחינוך כעוגן המציל מבורות היסטורית וסטריאוטיפית, ואף מטיף לסובלנות וקבלת האחר למדינה הייתה תוכנית אחרת. האפליה הממסדית קיבלה חותמת כאשר רק ארבעה יישובים ערביים הופיעו במכלול האזורים, והרי לכם צדק חלוקתי. עתירה שהוגשה נגד המדינה ותבעה להוסיף יישובים ערביים לרשימה קיבלה את גיבוי בית המשפט. המדינה מצידה השיבה, שאין ביכולתה לקבוע רשימה חדשה עקב קשיים תקציביים, וסירבה לקצץ בתקציב היישובים היהודיים אשר הופיעו ברשימה ונהנו מההטבות, משום שאז תיווצר "אפליה" כנגד היישובים הללו. מיותר לציין, שעד עתה לא השתנה דבר ולמעלה מ- 99% מהתקציב הופנה ליישובים שאינם ערביים. המדינה לא רואה בכך שום פסול, אלא הישג בכך שהצליחו להימצא תקציבים לקידום החינוך בישראל. רק לא לחברה  הערבית (בעוד למשא ומתן קואליציוני תמיד יימצא תקציב).


באשר לבית המשפט, מעוז הדין והצדק, שהפך משתתף פעיל  בפארסה החמקמקה בכיכובה של הרשות המבצעת, המצב חמור עוד יותר. עקרון שלטון החוק עומד בבסיס החובה של קיום פסקי דין שניתנו על ידי הרשות השופטת. במקרה של קביעת העדיפות הלאומית לא נכפה עד עתה על המדינה קיומו של פסק הדין הקורא להרכבת רשימה חדשה. במקרה זה, כמו גם במקרים נוספים שבהם הדין הניתן על ידי הרשות המבצעת כלל לא מתבצעים ( תוואי הגדר בבילעין), או רק בחלקם (כביש 443), אזרחי ישראל מתקשים להבחין בכך שבישראל קיימת מראית עין של דמוקרטיה. למכלול המרכיבים המקבעים את מעמדו השולי של האזרח הערבי בישראל (כלכלי, בטחוני, בחינוך) נוסף גם מרכיב המערכת המשפטית, שבמקרים רבים מפנה את גבה לתביעותיהם הלגיטמיות. בנוסף לכך, לא נאכפת הגנה על זכויות המיעוט מפני הרוב והוא חשוף לפיגעי החברה החושדת בו כבוגד והמדינה שמתייחסת אליו כעצם בגרון.


כמדינה צעירה ומערבית אנו מתהדרים בסמלים ומוסדות המעידים על משטר דמוקרטי ושלטון חוק. אך במבט לעומק יש בהם רק כדי לזרות חול בעינינו. בתור מי שנמנים על הרוב היהודי בישראל אין אנו חשים במצוקות היומיומיות שחווים ישראלים כמונו, רק ממוצא לאומי ראשוני אחר. אנחנו קמים בבוקר ושותים מים נקיים, וכשכואבת לנו השן אנחנו פונים למרפאה שאינה  מרוחקת מבית הספר שבו התחנכנו. בזמן שילדים אחרים החיים באותו מרחב ישראלי מתעוררים למציאות שבה מים נקיים מרוחקים מהם עשרות קילומטרים, ובית הספר הוא אופציה יקרה ולכן – אינה מחייבת. אם יזדקקו לטיפול רפואי רב יהא הסבל עד למרפאה שבה התשתיות רעועות. כשירצה מי שאלה הם חייו לגולל את סיפורו כאזרח במדינה ולספר על הקושי, המצוקה ושלילת הזכויות הלגיטימיות של אדם שומר חוק ומשלם מיסים, יפטור אותו בית המשפט בחיוך ציני. האזרח רואה מה עולה בגורלו של המיעוט הדרוזי, שבניגוד אליו שילב את ידיו במורשתה הביטחונית של המדינה החדשה, אך מקבל בתמורה בוז ושלילת זכויות. רואה ותוהה :”נאמנות על שום מה, ולמה?”


אל לו שישתוק אותו אדם. שמורה לו הזכות לזעוק (עד שתיחמס גם זכות זו), חובה עליו לצעוק נגד העוולות וחוסר השוויון, למען תשמע עדת המלעיזים הדורשת ממנו, בבורותה, נאמנות למדינה, בלי להכיר בסבלו או בזכותו כמיעוט שווה-זכויות. בעולם המודרני התחלפו הדת והלאומיות כגורמים המקצים בין בני אדם. הדרישה מהמיעוטים בישראל להשיל את שאריות לאומיותם האחרת ומבלי להתחייב להדדיות כמוה כדרישה מיהודי אירופה במאות הקודמות להמיר את דתם על מנת שיוכלו לבוא בחיים ציבוריים. הדמוקרטיה בישראל מתפוררת, ולא בבת אחת. התהליך החל, והוא מקצין ככל שגורמים פוליטיים חסרי אחריות ציבורית מבקשים לרכוב על גלי הלאומנות ושנאת האחר. הציבור המשולהב הולך בעיניים עצומות אחר אותן אמירות ואותם מנהיגים ושוכח שגם הוא אך לפני מספר עשורים היה מיעוט מופלה.

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. אלי הגיב:

    מדינת ישראל צריכה לקיים בתוכה דמוקרטיה אמיתית ושויון בין אזרחיה ללא הבדל דת מוצא ומין.
    יש למצוא פתרון צודק לבעית קרקעות ולישובים "הלא מוכרים" בנגב, לדאוג לשיויון במערכת החינוך ובשאר המשאבים. זוהי חובתה של המדינה כמדינה דמוקרטית.
    במקביל על ישראל לשמור על זהותה כמדינה יהודית כלומר מדינת העם היהודי קיום חוק השבות ואי קבלת טענת השיבה.

    האם כותב סבור שאם ישראל כמדינה תקיים את חובותיה כמדינה יהודית דמוקרטית לאזרחיה אזי יקבלו מנהיגי המיעוט הערבי בארץ את חובת הנאמנות למדינה ?

  2. ק.א. הגיב:

    בתור ילד. ראיתי ערבים רוחצים חדרי מדרגות ופחי אשפה. הסיטואציה היתה לא מובנת: אדם מוזנח מכף רגל ועד ראש, קרוע בגדים, כל עולמו בשקית ניילון, בא מרחוק כדי לרחוץ רצפות בשביל להיות מושפל. ההשפלה לא הזיזה לו. זה היה דבר מובן מאליו בשבילו. היה רושם שהוא רגיל למנת חלקו. גם הרודים בו היו רגילים. חלוקת תפקידים שלא הבנתי אז.
    באיזה צד אני?
    ההורים לא הסבירו לי את זה.
    ואני לא שאלתי. גם שם לא היה לו, לעבד.
    אין לי מושג מה עלה בגורלו או בגורל ילדיו. עם מנוול.

  3. TIBERIVS הגיב:

    "אזי מוטלת עליה החובה להישאר נאמנה לפחות לערכים האוניברסליים שלאורם הוקמה"

    מה?! ישראל הוקמה על ערכים ציוניים במטרה לשמש כמדינה יהודית.

  4. דנה ברק הגיב:

    לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.
    יש תחושת מחנק שמלווה אותי בכל פעם שנסיעה בנגב חולפת דרך יישוב ערבי או בדואי.

    למגיב הקודם, האם הציונות ערך אוניברסלי? לא.
    האם הכותב טוען שציונות = ערך אוניבסלי? לא.

    הוא טוען שהיא צריכה להיצמד – לפחות – לערכים האוניברסליים שהוקמה לאורם, ולכן מוטב שתקרא את הטקסט בשנית ותשנן את העקרונות המנחים שלו כי מדובר באמירה נוקבת
    המניחה על השולחן את הדילמות האמיתיות שיש לדבר עליהן ולא סמנטיקות ודיאלקטיקות.

    האבסורד העיקרי הוא יכולתה של המדינה לבער נגעים, נבערים, במגזרים השונים, העלולים יום אחד לפעול נגדה משום שהיא מעולם לא פעלה עבורם אך היא דורשת מהם נאמנות כגזירה משמיים, במקרה כזה היא מפנה גבה ובמעגל קסמים מייצרת עוד תסכול, ומצוקה שבסוף עוד יתפוצצו לכולנו בפנים.

    ולאלי – דמוקרטיה לשיטתך, ובה מועדף מגזר אתני אחד (רובני ומשום כך הגמון, וראינו איך זה עובד עד עכשיו)על חשבון האחר, לא מדובר ב"אתנוקרטיה"? וד"ש מסמי סמוחה.

    מדובר במאמר חשוב (ותודה לכותב המוכשר)
    שראוי באם היה מופץ באחד העיתונים הגדולים
    בעלי התפוצה הרחבה ככל הניתן, למען תישמע עמדה מוסרית זו שסובלת מדה לגיטימציה גוברת בציבוריות שלנו. למען יוסר מעטה העיוורן המסמא את כל הניאו פשיסטים למינהם שמצדדים באותה אמירה מכוערת ("אין נאמנות – אין אזרחות)

  5. שלומי הר ציון הגיב:

    אכן יש אפליה בן ערבים ליהודים במדינתנו השאלה היא מה היא מחאה לגיטימית האם לכל מי שלא נח לו ביחס של המדינה כלפיו אמור לערער על זכות קיומה של המדינה?
    הרי כותב המאמר עצמו טוען שלפי סממני התרבות הבדווית לכל אחד יש טרטוריה שבה הוא גר ועקירתם היא פגיעה בתרבותם אבל בל נשכח שגם לי יש עניין תרבותי ואף יותר מכך לגור דווקה בשטחים ועקרתי משם תפגע בי ובתרבותי האם בו ביום שאני יגורש משם תהיה לי זכות לגיטימית לא להיות נאמן למדינה?

  6. אסנת הגיב:

    בתגובה לאלי וגם ל TIBERIVS…
    מדינת ישראל הוקמה לכאורה כמדינה "יהודית דמוקרטית", ובנתיים הדמוקרטיה מוטלת בספק… לא יתכן שנצהיר על "ללא הבדלי דת, גזע ומין" במסמך שנתן למדינה לגיטימציה לקיומה, אך בפועל נבדיל במצח נחושה ולא נתבייש בכך שאנו לא עומדים בהבטחתנו. לטעמי אנו צריכים לבחור בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", מכיוון שאנו לא יכולים להתיימר לשוויוניות, אך להדגיש את העובדה שהיהודים עדיפים כאן. נדרש שינוי מהותי ביסודות עליה מושתתים המדינה על מנת שנוכל להגיע למצב בו אנו באמת מתנהגים בשוויון כלפי מי שאינו חלק מ"האליטה היהודית". ולא – לפעמים לספק מים זורמים זה גם לא מספיק, צריך קצת יותר מזה על מנת להעיז ולדרוש נאמנות מכל סוג שהוא. אגב, גם אז, לדרוש נאמנות למשהו שהאדם יצר למדינה שנוצרה על מנת לעזור לו? אין זה מגוכך שנשעבד עצמנו לכלי?

  7. תגיד, טיבריוס הגיב:

    הגרכים לא חיפשו באיזשהו שלב לפזר את הסנאט ולמנות את עצמם לעריצים?

  8. TIBERIVS הגיב:

    סבבה, אז תגידו שאתם רוצים לבצע הפיכה בישראל שתשנה את מהותה ב-180 מעלות, בלי משחקים צבועים של "להישאר נאמנה לפחות לערכים האוניברסליים שלאורם הוקמה" – הרי מדינה לאומית מעצם טבעה בנויה על ערכים פרטיקולרים ולא אוניברסלים.

    ול"תגיד, טיבריוס", הגרקכים רצו לבצע רפורמה אגררית ולחלק את קרקעות המדינה לאיכרות הרומית השוקעת, הסנאט באופן טבעי התנגד להם מכיוון שחבריו ביקשו לחמוס את האדמות הללו.

  9. גיורא לשם הגיב:

    הציונות אינה ערך אוניברסלי, באשר היא נועדה להגדיר אוריינטציות של יהודים.
    אולם אף לציונות עצמה אין הגדרה אחת, אלא הגדרות אחדות.
    קיימת הציונות ההרצליאנית; קיימת הציונות הסוציאליסטית; קיימת הציונות הדתית-לאומית; וקיימת הציונות הליברלית-פרוגרסיבית (שנעלמה ברבות השנים).
    קיים אף פן ציוני קצת שונה, והוא פן חיבת ציון על-פי אחד-העם.
    דומני שילידי ארץ-ישראל, ששאלת העלייה וההתערות כבר אינה בראש מעייניהם, היו מעדיפים להגדיר את עצמם כחובבי ציון בנוסח האחד-העמי, המגדיר את ההתכנסות בארץ-ישראל לשם הקמתו של מרכז רוחני, בצד ישות קהילתית-לאומית.
    אחד-העם גם הבין, שתודעת עם ציונית תהיה זו שתעודד תודעת עם ערבית, שכמעט שלא היתה קיימת בימיו.
    לדעתי, עדיף לדון תחילה בהגדרות האלה ומשמעיותיהן, ורק אחר-כך להתרכז ביחס אל הזר והשונה וזכויותיו בתוך הקהילה הדמוקרטית שמגמת פניה לשוויונות.

  10. לטיבריוס הגיב:

    ובכל זאת, אין בתמונה איזשהי רודנות צבאית? איזה נסיון מוקדם לייסד דיקטטורה קיסרית? אני משוכנע שהיה משהו כזה.

הגיבו לTIBERIVS

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים