הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-21 במאי, 2010 15 תגובות

בנוף האידאולוגי הדל והמשעמם של כתבי העת הישראלים החלו להופיע מאז שנות ה-90 כמה כתבי עת, אתרים והוצאות ספרים "פוסטיים" בעלי יומרה חתרנית  וביקורתית יותר. אכן, יומרה מבורכת אולם, לדאבוני, בחלוף הזמן ובמבחן התוצאה נראה שזו הייתה ונשארה בעיקרה  יומרה, או נכון יותר –  פוזה ביקורתית, ללא המימד התכליתי של המימוש. הבולט והידוע ביותר בין כתבי העת "הפוסטיים" הללו הוא, ללא ספק, "תיאוריה וביקורת" היוצא לאור מטעם מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. כתב העת הזה מבטא בצורה המובהקת ביותר את  הפוזה  הביקורתית הריקה של "התיאוריה הפוסטית".

 ננסה "לממש" את הטענה הבקורתית שלי תוך התייחסות לכמה מהמאמרים שפורסמו במהלך השנים "בתיאוריה וביקורת". נאמר עוד, שההתייחסות הביקורתית האמורה נעשית לאורה ובהשראתה של ההבחנה בין התפיסה הפילוסופית האופטימית של תקופת הנאורות לתפיסה השמרנית המודרנית שקמה כנגדה. ההוגים הרציונליסטים של הנאורות שאפו להעלות את האדם לדרגתו הראויה במרכזו של העולם, ובד בבד להעלות את העולם לדרגתו של האדם. לעומת זאת, התפיסה השמרנית המודרנית מתחילה (ומסיימת) בבני האדם המצויים, כמות שהם, המנסים  כל אחד לפי בחירתו, לשונו, נטיית ליבו, אמונתו, הרגלו או מסורתו, להטביע את חותמו ואת סימנו במרחב וזמן חסרי כל סדר ותכלית ברי השגה ומשמעות. כך, הגל ומרקס, כל אחד בתורו ובסגנונו, בהשראתם של היוונים והוגי תקופת הנאורות, מדגישים את היסוד הדינמי והשאפתני ככוח המניע, המשנה והמעלה בו בזמן את העולם ואת האדם. בתזה הידועה שלו על פוירבך, מרקס מדגיש את חשיבותו של המחנך המשנה את הנסיבות באמצעות הידיעה. לעומת זאת, קלוד לוי שטראוס, האנתרופולוג השמרן, מתבונן מן הצד ומפענח את המבנה והסדר הנתון של השבט הפרטיקולרי; כיצד אותו שבט "מסמן" את העולם כדי להפוך אותו לשלו. ואולם, הוא שוכח ש"הסימון" השבטי הזה הוא עדיין שעבוד הבא לידי ביטוי ביחס הפסיבי, הבלתי אמצעי, הסטטי, ההסתגלותי והפולחני של בני השבט לטבע. כך, זה בשבילם עדיין טבע נעלם ולא ידוע הנתפס כישות גדולה וכל יכולה הניצבת מעליהם ומקיפה אותם. כיוון  שכך, אין עוד מקום באחדות הבלתי אמצעית הזאת עם הטבע למודעות עצמית ביקורתית באשר למותר האדם, מעמדו ותכליתו בעולם – התנאי הכרחי הנחוץ כדי להניע את בני האדם לשנות את עולמם וחברתם.


מה שאני מכנה "התיאוריה הפוסטית" נראה, אפוא, כסוג של סינתזה של אותו סטרוקטורליזם שמרני ו"פרקסיס מחולל תמורות" של הגל ומרקס. ליתר דיוק זהו סטרוקטורליזם שמרני, עטוף בשיח ביקורתי, כלומר, שיח שכל תכליתו היא שלילה וביטול של הניסיון הפילוסופי והפוליטי של עידן הנאורות לדעת ולשנות את העולם בכלל, המסתפק ב"סימון" הפסיבי הפרטי שלו.   מתוך המאמרים הרבים שפורסמו בגליונות "תיאוריה וביקורת" בחרתי, שלא באקראי, שלושה מאמרים המייצגים לדעתי בצורה המובהקת ביותר את הרוח "הפוסטית" המנשבת בין דפיו של כתב העת האמור ומניעה אותם.


המאמר הראשון, מאת אריאלה אזולאי ועדי אופיר, אינו אלא הקדמה ארוכה של ספרם המתורגם של דלז וגואטרי (כל מה שנאמר על "תיאוריה וביקורת" כוחו יפה גם לגבי "רסלינג", המוציאה לאור של  הספר). כבר מכותרת המאמר – "אנו לא שואלים ‘מה זה אומר’ אלא ‘איך זה פועל’: הקדמה לאלף מישרים" (גיליון 17, סתיו 2000) – אנחנו לומדים על הפוזה הביקורתית המקדשת את הריבוי של המצוי כתכלית בפני עצמו, בלי לשאול: "מה זה אומר"? בשביל מי? מתי? היכן? וכיצד זה נוגע לעולם בכלל. המאמר (כתשעה עמודים) נפתח בציטוט ארוך, של כשלושת רבעי העמוד, העשוי ללמד שוב על תכנו הדוגמטי, הסתום והסתמי, של המאמר. כך, גם המאמר עצמו  נראה כפרשנות נוסח רש"י, הכתוב בלשונו של הטקסט ללא כל התייחסות ופרשנות קונטקסטואלית שעשויה ללמד על משמעותו ותרומתו  המקורית החשובה של הספר ברצף של ההגות הפילוסופית. נראה ברור, שהמחברים פשוט משחזרים את המילים והמושגים של הספר, ועל כן הם יודעים לומר עליו שהוא נראה להם "אחר כל כך" ולא יותר מזה (גם "הולילנד" נראה "אחר כל כך"). כמו כן, תוכנו של הציטוט מלמד בד בבד על יחסם השוללני של  אזולאי ואופיר עצמם לכל המסורת הפילוסופית והדתית מאז היות האדם. כך הם מצטטים: "הדרך שלי לצאת מזה, כך נדמה לי, הייתה בעיקר  דרך ראיית ההיסטוריה של הפילוסופיה כמו סוג של זיון בתחת, או סוג של התעברות בטהרה." מן הסתם, הטקסט הוולגרי הזה מעיד אולי על נטייתם ולשונם הסקסואלית של המחברים, ומכל מקום, על פי כל קריטריון תיאורטי ראוי לשמו, אלה הם דברי הבל וגסות רוח שאינם ראויים לתגובה.


את המאמר השני, "המצב הרב-תרבותי", כתבו יוסי יונה ויהודה שנהב (גיליון 17, סתיו 2000). המאמר מכוון בעיקר נגד נסים קלדרון ודני גוטווין המדגישים את היסוד הקולקטיביסטי הלאומי היהודי של החברה הישראלית. יונה ושנהב, לעומת זאת, שוללים את "חווית השותפות הישראלית". הענין לפיהם הוא, דווקא, דה-אסנסיאליזציה ודה-מיסטיפקציה של "התכנים היהודיים הפרימורדיאלים המשמשים בתור תכני הליבה של החברה הישראלית". הכלליות של המערכת המדינתית מבוטלת על ידם כמקריות ושרירותיות, וממילא החירות מושגת כדקונסטרוקציה תרבותית של המערכת המדינתית. בלשון הרב-תרבותית, הדקונסטרוקציה של המדינתיות הישראלית הקיימת  אמורה להתבצע באמצעות   מושגים   כמו: "שיח תרבותי",  "פוליטיקת הזהויות",  "אשכנזיות" , "מזרחיות"  וכו’.  הפרטיקולריזם התרבותי המזרחי, הנשי, הערבי  הנתון הוא, לפיהם, המצב הראוי והמושג המסביר של החברה הישראלית. הם שוכחים שבשדרות, שכונת התקווה ואום אל-פחם לא מדובר רק בדומיננטיות של הלאומיות המדינתית,  אלא דווקא בהעדר הנוכחות של המערכת המדינתית המודרנית. הנה כי כן, בעיני החלכאים והנדכאים שבאזורי הפריפריה הדקונסטרוקציה התרבותית איננה מעלה ואינה מורידה הרבה  שכן הם כבר שקועים שם עד צוואר בדת ובתרבויות הפרטיקולריות  כמפלט, ו/או כפיצוי, על העדרה של המדינה. נראה אפוא, שמנקודת מבטם של תושבי שדרות, שכונת התקווה ואום אל-פחם כל המהלך של המחברים – מן הלאומיות המדינתית אל ריבוי  הזהויות התרבותי – איננו, אלא, עמידה במקום. כלומר, השלמה וקבלה של המצב העדתי המסורתי הפריפריאלי המצוי. שנית, לא ברור במה עדיף, לפיהם, ריבוי הזהויות הפרטיקולריות מן הזהות הלאומית היהודית של הראשונים. בשני המקרים זוהי, לפיהם, זהות נתונה, המושגת ובאה לידי ביטוי באופן "חוויתי" באמצעות ההשתתפות "בטקס" הקבוצתי. נראה, אפוא, שהמחברים מתעלמים ביודעין, ואו שלא ביודעין, מכל ההגות הלאומית המודרנית מימיה של המהפכה הצרפתית, הגות המסבירה ומדגישה את יתרונה של הלאומיות הרפובליקאית המודרנית כקהילה המצאתית, מדומיינת  ודינמית המשוחררת מכבלי המסורת והמנהג הישנים. אמנם שנהב ויונה שוללים את האינסטרומנטליזציה של התרבות האשכנזית בישראל, כלומר את הפיכתה של התרבות האירופית לאמצעי שליטה ו"מדידה" בידיה של האליטה הישראלית הוותיקה. אך הם שוכחים שגם התרבות המזרחית, כמו הדת, איננה רק ביטוי רוחני טהור, אלא היתה ועודנה, גם ובעיקר, אמצעי שליטה ומניפולציה בידיה של אליטה פרטיקורלרית דכאנית הדורשת ביטול. אם כן, הענין אינו הניגוד שבין "תכני הליבה" של הלאומיות הישראלית, מצד אחד, וריבוי הזהויות התרבותיות מצד אחר. אלו אינן אלא שתי צורות  הדורשות ביטול של פוליטיזציה דכאנית של התרבות, צורות הסותרות לחלוטין את מהותה הרוחנית האוניברסלית של התרבות כשלעצמה. זאת ועוד, יונה ושנהב באים לקלל את השלטון הישראלי ויוצאים דווקא כמברכים. שכן ביקורת התרבות האשכנזית כמושג מסביר וכוח מניע של השלטון הישראלי מדחיקה ומטשטשת את גורמי השליטה הפוליטיים הממשיים. כך, הבעיה איננה עוד המשטר  הישראלי  כמוסד פוליטי  המצאתי, אלא  "האשכנזיות" כישות אתנית-תרבותית נתונה. 


המאמר השלישי, מאת טלי לב ויהודה שנהב מנתח ומסביר את הקשר בין הפנתרים השחורים ו"מצפן" במושגים של "פליטיקת הזהויות". כותרת המאמר: "אל תקרי פועל – אלא פנתר! – הפנתרים השחורים ופוליטיקת הזהויות בראשית שנות השבעים", (גיליון 35, סתיו 2009), מלמדת שוב על תוכנו "הפוסטי", הצורני הריק, של המאמר. המחברים מנסים, לא פחות ולא יותר, להוכיח  שהשיח המעמדי של "מצפן" עזר לממסד, ביודעין ושלא ביודעין, "להכיל את האתגר האתני שהציבו הפנתרים השחורים." הטענה היא, שהממסד השתמש בשיח המעמדי כדי לתאר את "הפנתרים" כפועלים "השחורים" של "מצפן", ואגב כך טושטשה זהותם המזרחית האוטנטית "כזהות שלמה בעלת מגוון ממדים."


כחבר "מצפן" באותן השנים, וכמי שהשתתף באחת ההפגנות הסוערות "והרטובות" של "הפנתרים", אני יכול לומר שלא היו דברים מעולם ושההפך הגמור הוא הנכון. כל שמאלן בר דעת, שהיה פעיל באותן השנים, היה יכול לומר למחברים ש"הפניקה שזרעו התקשורת והמשטרה" מקורה דווקא בקשר שהיה לפנתרים עם חברי  "מצפן" ועם ניסיונם של האחרונים להגדיר את המאבק היהודי המזרחי הפרטיקולרי במושגים הכלליים של המאבק המעמדי של המדוכאים באשר הם. מושגים אלה היו עשויים להיות מובנים ורלוונטיים גם  ל-"פנתרים" הפלסטינים.


לנוכח הדברים האלה ברור מדוע נתקשה למצוא בין גליונותיו הרבים של כתב העת הזה  גם מאמרים אחרים שנכתבו לאורה ובהשראתה של המסורת הפילוסופית ההומניסטית. מאמרים  שעניינם הוא, דווקא, ביטולן של הזהויות הנבדלות, העלאתן והאחדתן באמצעות "פרקסיס מחולל תמורות." הסיבה לאי פרסומם של  מאמרי ביקורת אמיתיים מהסוג השני טמונה בעיקר בכך שהם היו עשויים לשמש כראי שהיה חושף את היומרה האינטלקטואלית הביקורתית של חסידי התיאוריה "הפוסטית" כפוזה ריקה חסרת כל תוכן ומשמעות ראויים לשמם. התוצאה  העגומה היא,  שכתב העת המכובד הזה הפך לבמה הפרטית  של עורכיו ושל קומץ עושי דברם, שבשם ריבוי הפרשניות והזהויות מונעים ומשתיקים כל דעה ביקורתית אחרת, דעה שכל חטאה הוא שאיננה הדעה השמרנית שלהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. מאמר מעולה שלא יתפרסם בתיאוריה וביקורת הגיב:

    כתב העת האמור הוא ביטוי נוסף לאליטיזם של מוסד ון ליר. מן בורגנות "שיק" שכזו.

  2. אביתר לאודי אדיב הגיב:

    אני חייב להודות שלא היה לי קל לעקוב גם אחרי המאמר שלך. כנראה שפילוסופיה היא לא ממש הקטע שלי.
    אבל שאפו על הנסיון להסביר את הדברים להדיוטות שכמוני.
    בכל מקרה אני בהחלט מזדהה עם הביקורת על המאמר של אריאלה אזולאי ועדי אופיר, בעיקר על עליבות האמירה המינית הבוטה, שמעידה כמו אלף עדים על כך שהכותבים וקוראיהם מהווים לכל היותר נישה זעירה המונה כנראה מספר דו-ספרתי של אנשים.

  3. מאמר שיצא מ-1998 הגיב:

    תיכף גדי טאוב מפרסם את הספר שלו ויהודה שנהב עונה לו, ואז צועקים לברק "רק לא ש"ס" והשמאלנים הולכים לנגב חומוס ביריחו.

    אודי, בחייך, תתעדכן קצת.

  4. חיים הגיב:

    פשוט לא משכנע.

  5. גיורא לשם הגיב:

    בואו נעזוב לרגע את כל הבולשיט. מדוע חברי "מצפן" (לשעבר?) אינם מסוגלים להסביר לנו מי רצח את רחל הלר?
    האם זה אינו הולם את הדילמה שאהוד אדיב מבקש לפתור בהעדיפו "איך זה פועל" על פני "מה זה אומר".
    ומדוע אני מטעים את הדברים. ברחל הלר אכן מדובר בחיי אדם ממש שניטלו, וכל שאר הדיבורים הם בבל"ת טהור, הן מצד א’ והן מצד ב’.
    משום מה אינני מסוגל עד היום להשתחרר מן ההרגשה ש"בוגרי מצפן" מסויימים יודעים את התשובה לשאלה, ואת הסיבה לתוצאה!

  6. דרור אחר הגיב:

    יכול להיות שנקודתית שלושת המאמרים שנסקרו חוטאים בפשטנות ואי דיוקים. ייתכן גם שהטענות הביקורתיות המובעות בהם וכללי פוליטיקת הזהויות שמסיקים מחבריהם אינם משכנעים, כפי שטוען כותב המאמר.

    ובכל זאת, דומני שפסילה קטיגורית של חקר ריבוי המצוי (מאמרי ה"איך זה פועל") בשם קידוש בלעדי של המימד התכליתי של המימוש (מאמרי ה"מה זה בעצם אומר" ו"כיצד זה משרת את התיאוריה הכללית הקשיחה") היא בעייתית ממש כמו התופעה ההפוכה נגדה יוצא כאן מר אדיב חוצץ.

    אני מאמין שגם חסידים נלהבים של פרוייקט הנאורות ויעדיו האידיאולוגיים יודו כי בתהליכי מימושו והגייתו (למשל אצל רוסו, לוק, מרקס, פרויד) ניתן להצביע על שורה של כתמים עיוורים והטיות גבריות, אירופיות, אתנו-לוגוצנטריות; הטיות שחלקן זוהו ותוקנו לימים בזכות פרדיגמות הפוסט (פ-מודרניזם, פ-סטרוקטורליזם, פ-קולוניאליות, במידת מה גם ניאו-מרקסיזם).

    לכן דווקא כמרקסיסט (אם אינני טועה) ייצא כותב המאמר נשכר לדעתי אם יכיר בכוחו "הדיאלקטי" של השילוב בין מחקרים אנאליטיים אינדוקטיביים מודרניסטיים יותר לבין מאמרי ריבוי פוסטמודרניים המעשירים את הכללי באמצעות אתגורו בפרטיקולרי.

    האם לא מוטב כי "אלף פרחים יפרחו"?

  7. יוסי ונטורה הקורא מנתניה הגיב:

    שמי יוסי ונטורה ואני הקורא מנתניה. מסיבות שאין לפרטן אינני לומד ולא למדתי במוסד אקדמי. אבל אני עוקב מדי יום אחר הגדה השמאלית. בעקבות המאמר של מר אדיב נכנסתי לאתר כתב העת היוצא לאור על ידי מוסד ון ליר. הצצתי ונפגעתי. הוא לא נכתב עבור תושבי נתניה שלא סיימו תואר אקדמי. אני מניח שיש עוד כמוני בערים אחרות. אני מניח שכתב העת גם לא מופץ בקרב תושבי נתניה. מעולם לא שמעתי על תיאוריה וביקורת וסביר להניח שמעולם לא אשמע שוב עליו.

  8. לדרור האחר הגיב:

    החונטה האשכנזית הקרויה תאוריה וביקורת ("בעיקר חנן שנהב) והחונטה האשכנזית של מטעם (איציקי לאור) סרבו לפרסם את המאמר הבא של אשה מזרחית בגלל שהוא היה ביקורתי כלפי תאוריה וביקורת. לא אלף פרחים ולא בטיח:

    — קישור —

  9. Arie Ben Chorin הגיב:

    לשבח "האשכנזיות" (Eurocentrism )
    כותב שורות אלה מסכים באופן כללי למאמרו של אהוד אדיב
    "תיאוריה וביקורת": האומנם?
    אני מסתייג רק מסגנונו "הפרופסורלי" המופשט של המאמר
    המקשה את הבנתו להדיוט כמוני ובן תמותה לא אקדמאי .
    אהוד אדיב צודק (אם הבנתי אותו טוב)
    בביקורתו על מאמרם של אריאלה אזולאי ועדי אופיר
    "אנו לא שואלים מה זה אומר אלא איך זה פועל"
    מה שבאמת קובע זה אכן תוכן הדברים ולא אופן אמירתם.
    היחס ביניהם בדיוק כמו שהיחס בין תוכן החבילה ואריזתה.
    ולגבי מאמרם של יוסי יונה ויהודה שנהב המוזכר ע"י אהוד אדיב
    שבו הם מבקרים את "האנסטרומנטליזציה של התרבות האשכנזית בישראל"
    כלומר לפי דעתם התרבות האירופית הופכת לאמצעי שליטה
    של האליטה הישראלית ("האטשכנזית") במילים אחרות :
    שנהב וחברו יונה מעמידים את "המזרחיות" מול "האשכנזיות"
    כניגוד מרכזי של החברה הישראלית.
    עמדה זאת לא מקובלת עלי, כאדם הרואה את עצמו כאיש שמאל רדיקלי
    אני מצהיר באורח חד-משמעי ובאופן הברור ביותר :
    אני "אשכנזי" הגאה ב"אשכנזיותו"
    ואין זאת כלל וכלל אמירה גזענית , בדיוק להפך, אני מגדיר את עצמי כהומניסט, כלומר "המולדת" שלי כדור הארץ ו"העם " שלי היא האנושות כולה.
    השקפת עולמי היא רציונליסטית, כלל-אנושית אנטי-דתית ואנטי- ואנטי-לאומנית.
    אני גם חסיד נלהב של התרבות האירופית, אני אירו-צנטריסט משוכנע
    אני לא שוכח שקרל מרקס, רוזה לוקסנבורג ולאון טרוצקי
    היו "יהודים אשכנזים", בלעדיהם לא היה קם שמאל רדיקלי בעולם
    ואין גם לשכוח את תרומתם של "היהודים האשכנזיים"
    אלברט איינשטיין וזיגמונט פרויד לתרבות האירופית
    (והזכרתי רק את השמות הבולטים ביותר)
    אך למען היושר והדיוק ההיסטורי אסור לשכוח גם את תרומתו המשמעותית ביותר של דווקא "יהודי מזרחי" אחד לתרבותה של אירופה
    שמו היה בישראל : ישוע בן יוסף ומרים, איש נצרת
    המוכר יותר בשם "ישו הנוצרי"
    (מה שרבים לא יודעים "ישו" זה כינוי גנאי תלמודי שפירושו יימח שמו וזכרו)

  10. Arie Ben Chorin הגיב:

    למרבה הצער בשעת הדפסת תגובתי הושמט הקטע המסיים :

    אך למען היושר והדיוק ההיסטורי אסור לשכוח גם את תרומתו המשמעותית ביותר של דווקא "יהודי מזרחי" אחד לתרבותה של אירופה
    שמו היה בישראל : ישוע בן יוסף ומרים, איש נצרת
    המוכר יותר בשם "ישו הנוצרי"
    (מה שרבים לא יודעים "ישו" זה כינוי גנאי תלמודי שפירושו יימח שמו וזכרו)

  11. מיכה רחמן הגיב:

    1. הלאומיות המדינתית האשכנזית היא עניין ממשי מאוד לתושבי שדרות. הראיה לכך היא ביטויים רבים ששמענו בראיונות שהיו על היחסים שבין שדרות לקיבוצים שסביבה, במיוחד בשנים רחוקות יותר. כילד בקיבוץ גדלתי בתוך התרבות האשכנזית הלאומית כשהקיבוצים נחשבו כמלח הארץ, ותרבותם כתרבות הדגל, והשיכונים והשכונות המזרחים שמסביב עבדו בשבילם, והמוסיקה שלהם נחשבה כרעש לא רצוי. כך שגם מחבר המאמר שוכח שקונסטרוקטים (או בעברית צחה "מבנים תיאורטיים") הנראים תיאורטיים לכאורה, עשויים בפועל להיות ממשיים. בהתקוממות הפנתרים השחורים היה מרכיב שחור, קרי מזרחי. היה שם דיכוי מעמדי ותרבותי-זהותי כאחד. והיתה שם התפרצות מעמדית ומזרחית כאחד. לכן הביקורת כלפי המאמר של שנהב ויונה שוכחת את הקשר הזה האפשרי למציאות. שים לב גם שבימים שנכתב המאמר עדיין היו הכותבים חלק מניסיון ליישם פוליטית את ה"קונסטרוקטים התיאורטים" של הרב-תרבותיות. ב"קשת הדמוקרטית המזרחית". הסיבה שתושבי שדרות ושכונת התקווה (כהכללה גסה הלקוחה מהמאמר שלמעלה) אינם מתעניינים בפוליטיקה של הזהויות, היא אותה סיבה שאינם מתעניינים בפוליטקה של הדיכוי המעמדי, הסיבה היא ההגמוניה התרבותית הזהותית והמעמדית של האליטות השולטות או דיכוי הביקורת בדרכים מתוחכמות. ההוכחה שהמאבק על הפוליטיקה של הזהויות הוא בעל כוח נפץ גדול היו דווקא התגובות הקשות שקיבלנו (במאבקי הקשת הדמוקרטית המזרחית) דווקא ממזרחים שהדבר האחרון שרצו היה שתשבר האחדות הלאומית אליה הם שייכים (כולנו יהודים).תמיד אמרו לנו קשת דמוקרטית זה נפלא אבל למה "מזרחית". לעומת זאת מאבק מעמדי למשל במסגרת ארגוני עובדים הדואגים לזכויות העובדים הוא הרבה יותר קונצזואלי, וקל יותר להסתובב איתו ברחוב.
    2. ביקורתיות. נכון שיש סוג ביקרותיות, כמולמשל הביקורתיות של כתבי מארכס שהביאה לשינויים. אבל יכולה להיות גם ביקרות תיארוטית. ואקדמית. אני מסכים עם המחבר בביקרות הגישה הפוסט מודרנית, החוסמת ערוצים רבים של הביקרות כפי שאני הייתי רוצה לראותה. אנימסכים שהגישה שכל דבר יש לפרק איננה מובליה אותנו למקומות טובים. אבל שנהב ויונה לפחות בספרם "רב תרותיות מהי" מסתייגים מהגישה הפוסט מודרנית הקיצונית, אם אני זוכר טוב. בכל מקרה נכון ש"הקונסטרוקטים" התיאורטים מהסביבה הפוסט- מודרנית, יש איתם גם מגבלות לניתוח הבנה ושינוי של המציאות. אבל כבטאון תיאורטי למיטב הבנתי "תיאוריה וביקרות" הוא בהחלט ביקורתי. יש ביקורת חוץ מביקורת מרכסיסטית.
    3. המדינה. במדינה לא הסתלקה משדרות ושכונת התקווה היא הקימה אותן! היא הביאה לשדרות את העולים החדשים המזרחים חסרי יכולת ההתנגדות, היא כפתה עליהם תרבות אשדכנזית לאומית מדינתית. המדינה הזו גם נמנעת מלפתח כלכלית את הפריפריה ונותתנת תקציבים לבעלי ההון. המדינה הזו קיצצה את תקציבי האיזון מרשויות חלשות בשם מדיניות ניאו-ליבראלית של ביבי ומשרד האוצר. המחבר טועה כאן טעות מקובלת: גם מה שנראה כהעדר מדינה הוא דווקא נוכחות המדינה ובחירתה שלא לעשות, או בחירתה לקצץ. או אולי מוטב להגיד מוסדות מדינה ספציפיים. ובכל מקרה "אי נוכחות המדינה" בפריפריה היא נוכותשל מחדל, קיצוץ, הפניית תקציבים למקומות אחרים, למעמדות אחרים.

  12. asher frohlich הגיב:

    ליוסי ונטורה מנתניה:

    אל תדאג ! לא תפסיד הרבה אם לא תשמע עוד על תיאוריה וביקורת.
    אלה רק משחקי מילים ועסוק אקדמי עקר של כל ה"פוסטים",שחייבים להצדיק מקומם ב"נוף" האינטלקטואלי המנותק מהמציאות,על ידי המצאת מילים ומושגים חדשים כביכול שהם בעצמם לא מבינים מה פרושם.
    זה עוב הוכחה להתדרדרות של החשיבה ב"מדעי החברה והרוח" של האקדמיה הבורגנית הכושלת.

  13. אודי הגיב:

    דרור – אני בהחלט בעד "אלף פרחים", אלא שאת הקריאה הזאת צריך להפנות,כאמור, לבעלי המאה והדעה השולטים במערכות של כתבי העת האמורים, ולא אלי. הם הרי אלה שבניגוד כמור לעקרונות של התיאוריה הפוסטית, המטיפה לרלטביזם גמור וקידושו של "המצוי", נמנעת מלפרסם כל דעה שאינה מקובלת על ידם.
    מיכה- הלאומיות המדינתית האשכנזית היא אכן עניין ממשי מאוד לתושבי שדרות והראיה לכך היא התביעה המתמדת שלהם להשתלב בצורה אמיתית ושלמה במערכות של המדינה, כלומר, תביעה לחלוקה צודקת ושוויונית של המשאבים ולשינוי סדרי העדיפיות הקיימים שמשאירים אותם מאחור, כולל התביעה להכרה מדינתית במוסיקה המזרחית. שנית, "המרכיב השחור" בהתקוממות של הפנתרים השחורים מצטרף גם הוא באופן ברור למרכיב המעמדי. שכן מוצאו וצבעו של האדם ממש כמו גובה הכנסתו אינם כלעצמם מלמדים הרבה על מצבו ותודעתו העצמית של האדם. הבעיה מתעוררת אך ורק בהקשר החברתי של הדברים, כאשר הם הופכים לקריטריונים הקובעים את תפיסת "הטוב" ו"הראוי" בחברה לפיהם נקבע מעמדו של האדם. שלישית, ההתנגדות לפוליטיקת הזהויות של "הקשת המזרחית" מקורה בכך שהיא מציעה לתושבי שדרות ואום אל-פחם לוותר על העולם ולהצטמצם אך ורק בד’ האמות של הזהות הפרטית שלהם. ברוח זו, פאנון מציע ל"שחורים" אפילו להרוג את האדם הלבן כדי להשאר כשלעצמם ובשביל עצמם בלבד. ההתנגדות כאן היא בלתי נמנעת דווקא משום שהיא פועלת כנגד כיוון השעון. לעומת זאת הסיבה שתושבי שדרות ושכונת התקווה אינם מתעניינים בפוליטיקה של הדיכוי המעמדי היא אכן סוג של הכחשה או "תודעה כוזבת" של האחדות הלאומית, אחדות שכבר ביטלה, כביכול, את מעמדם השונה והמופלה ונתנה להם תחושה מדומה של שוויון וחירות(כולנו יהודים).

  14. גיורא לשם הגיב:

    אפשר לחשוב שיש "הכרה מדינתית" במוזיקה קלאסית ישראלית שנכתבת בשנים האחרונות.
    מה זה "הכרה מדינתית" ביצירה אמנותית?
    אולי נתחיל לדבר גם על סוצריאליזם?

הגיבו לאודי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים