הרקע לדיון מחודש על סכנת הפשיזם בארה"ב

הרקע לדיון על הסכנה לפשיזם בארה"ב ברור למדי. המשבר הכלכלי-פיננסי,  בעל ההשלכות החברתיות-כלכליות העצומות, רחוק מסיום. התנודות החיוביות בבורסה בשבועות האחרונים לא הורידו את רמת האבטלה, ואחד מכל שישה עובדים,  בערך, נשאר מובטל. אם הייתה התאוששות, היא הורגשה דווקא בקרב הבנקים שחוללו את המשבר ומרוויחים כיום הון עתק מהזרמת הון ציבורי לקופותיהם. הנשיא אובמה לא התבייש להתנכר למירב ההתחייבויות המוקדמות שלו, תוך חתירה בלתי נלאית לברית עם הרפובליקנים שהובסו בצורה מוחצת רק לפני שנה. בכל תחום מנסה אובמה למצוא חן בעיני יריביו בימין. הרפורמה בבריאות – ההישג המשמעותי ביותר שלו עד כה – היא חלקית ביותר, ויש חשש שתחזק דווקא את תאגידי הביטוח הפרטיים במקום להחלישם.

ובינתיים, מאיים מן האופק משבר חמור באירופה ומבשר רעות לכלכלה העולמית. וגרוע מכל, אובמה ממשיך במדיניות המלחמתית בעירק ובאפגניסטן ובאיומיו על איראן. אין פלא שמדיניות זו, הדומה לזו של קודמו, בחזקת "אותה גברת בשינוי אדרת", פתחה את הדרך להתאוששות הימין והמפלגה הרפובליקאית לקראת הבחירות לקונגרס בנובמבר. ובתוך הימין, נציגיה הבולטים ביותר של התסיסה המסיבית הם פעילי תנועת “מסיבת התה” ואפוטרופוסיה הרוחניים ברשת פוקס ניוז. חלק חשוב של הדיון שלנו על הפשיזם ייסב על אופייה של התנועה הזאת. 

הגדרת הפשיזם בהקשר הדיון הזה

רצוי שנגדיר, בהקשר המאמר הזה, את המונח פשיזם, כמשטר של דיקטטורה גלויה של הימין הקיצוני, המחולל ביטול גמור של כלל הזכויות הדמוקרטיות של האזרחים במדינה כגון, חופש הדיבור והעיתונות, הזכות להתארגן, להתאגד ולהפגין. המשטר דוגל במיליטריזם ובשוביניזם קיצוני. בספרות המרקסיסטית הדנה בפשיזם קיימת, בנוסף ליסודות אלה, זיקה בין המשטר ובין הסקטורים הפיננסיים של הכלכלה. נשאיר את הדיון לגבי הבסיס הכלכלי לפשיזם בישראל ב"צריך עיון." ברור גם שהפשיזם לובש צורות שונות במסגרות לאומיות שונות. מובן, שגם אצלנו הדחף הפשיסטי שואף כוח ממצב המלחמה ומהכיבוש.

נועם חומסקי: סכנה גוברת של פשיזם בארה"ב

במספר ראיונות והרצאות שנתן לאחרונה קובע חומסקי : כל זה (הכוונה לדוגמאות לייאוש המתפשט ברחבי ארה"ב), מזכיר לנו ימים אחרים  שבהם התפורר המרכז הפוליטי. דוגמה אחת, שאין לשכוח אותה היא רפובליקת ויימאר (1918- 1933). הרפובליקה הזאת נחשבת לפסגת התרבות המערבית ולדמוקרטיה למופת. במשך שנות העשרים, המפלגות הליברליות והקונסרבטיביות שמשלו ברייך החלו בהתדרדרות בלתי ניתנת לעצירה, עוד הרבה לפני המשבר הכלכלי הגדול.

ב- 1928 זכו הנאצים בפחות מ- 3% מן הקולות. כעבור שנתיים, התאבלה העיתונות על כך שמיליונים הצביעו "להיטלר השרלטן". המרכז התמוטט. הציבור נגעל מהסחר-מכר הפוליטי הבלתי פוסק, מהתמסרות המפלגות המסורתיות לקבוצות אינטרסים רבות עוצמה ומחוסר היכולת שלהן להתמודד עם הביקורת הקטלנית ועם ההתמרמרות הציבורית. כתוצאה מכך, הציבור נמשך לכוחות שדגלו ב"תפארת האומה" שהתיימרו להגן על האומה מפני הסכנות האורבות לפתחה. כך, עד מאי 1933 הספיקו הנאצים לחסל לא רק את מפלגות השלטון המסורתיות אלא גם את מפלגות הפועלים הגדולות של הסוציאל דמוקרטים והקומוניסטים, על מוסדותיהם רבי עוצמה.

חומסקי אמנם העיר על כך שההיסטוריה מורכבת מדי מכדי שתחזור בדיוק על עצמה, אך הוא עומד על כך שאין להתעלם מהלקחים של התקופה ההיא. הוא מסכם את גישתו בציטוט מדבריו של ההיסטוריון פריץ שטרן שציין, כי הוא סוקר "תהליך היסטורי שבו ההתמרמרות נגד עולם חילוני שאיבד את קסמו מצאה את ישועתה במפלט אי הרציונליות", חושב גם על עתידה של ארה"ב. לפי חומסקי, זו תוצאה אפשרית אחת של התמוטטות המרכז, במיוחד כשהאלטרנטיבה השמאלית אינה עונה על צורכי השעה.

בהתראתו נגד סכנת הפשיזם שם חומסקי דגש חזק על המימד הפסיכולוגי, במיוחד על הניכור בין "עמך" ובין השלטון. התסכול, הזעם והיעדר תשובה קוהרנטית מצד הממשל מזינים אשליות של פתרון ימני קיצוני. חומסקי מיישם את גישתו בכך שהוא מייחס חשיבות גדולה לתנועה של “מסיבת התה”. הוא דורש מהשמאל שלא להתעלם מהתופעה ולא לזלזל בה.
 
תנועת “מסיבת התה”

תנועת “מסיבת התה” נקראת על שמה של פרשה ידועה בהיסטוריה האמריקאית שהתרחשה במהלך מלחמת העצמאות של המושבות בצפון אמריקה נגד השלטון האנגלי הקולוניאלי. בני המושבות נאבקו נגד נטל המיסים שנכפה עליהם וחרטו על דגלם את הסיסמה: "לא למיסוי ללא ייצוג" (No taxation without presentation!). כתגובה נגד המיסוי הכבד על יבוא התה, התארגנו בני המושבות והשליכו את חבילות התה המיובא בספינות אל תוך מימי נמל בוסטון. בלשון אירונית כינו את המעשה: "מסיבת תה".

מיד לאחר התבססותו הראשונית של אובמה כנשיא התארגנה תנועה ימנית קיצונית חדשה זו. התנועה התיימרה לבטא את הריחוק שבין הציבור הרחב ובין וושינגטון וטענה, כי השלטון הפדרלי משתלט על כל המשאבים על מנת לחזק ממשל מנופח על חשבון זכויות האזרח הפשוט. כצפוי, דגלה התנועה בתביעות המסורתיות של הימין: להוציא את ההפלות אל מחוץ לחוק, להסיר את הפיקוח על אחזקת נשק פרטי, חקיקה דרקונית נגד מהגרים וכמובן, פטריוטיזם שוביניסטי. יחד עם זאת, הושמעה ביקורת נגד הממשל המשפיע על הבנקים כל טוב מבלי שיפעל למיגור האבטלה.

חשוב לציין, שהתנועה זכתה, מראשיתה, לתמיכה תקשורתית מסיבית ולסיקור אוהד ביותר מצדו של ערוץ Fox News, ערוץ הכבלים הנצפה ביותר בארה"ב. כמה מהשדרנים הבכירים של הרשת לא הסתירו את אהדתם לתנועה, והרשת נעשתה לשופר חצי רשמי שלה.

רבים בשמאל דוחים את הניתוח של חומסקי

לואיס פרויקט (Proyect), אינטלקטואל מרקסיסטי מניו יורק, דחה נמרצות את האנלוגיה שהציג חומסקי בין ימיה האחרונים של רפובליקת ויימאר ובין המצב הנוכחי בארה"ב. הוא עמד על כך, שהמצב הכלכלי הקשה בארה"ב הרבה פחות חמור מזה שבגרמניה בתקופה הרלוונטית. האבטלה בגרמניה הייתה כפולה מזו שבארה"ב כיום, והביטוח נגד האבטלה "התייבש" כבר ב-1929. כמו כן, בגרמניה נרשמה עלייה ניכרת בשיעור ההתאבדויות. אך עיקר הטיעון של פרויקט מתבסס על תפיסה מרקסיסטית מוכרת הקובעת, שלפשיזם יש תפקיד מוחשי ומרכזי בחסימת דרכו של מעמד הפועלים ושל הקומוניזם. אבל לעומת המצב ששרר בגרמניה, חסר בארה"ב של היום כל סימן של מאבק מעמדי רציני. בגרמניה נאבקו ולחמו מיליוני פועלים למען סוציאליזם. כידוע, אין בארה"ב התנגדות מאורגנת של האיגודים המקצועיים להתקפת ההון, שלא לדבר על זכר של תנועה סוציאליסטית המונית.

בהקשר זה חשוב לציין את הקווים המאפיינים את תעמולת פוקס ניוז ותנועת “מסיבת התה”. נעשה מאמץ עילאי, בניגוד גמור למציאות, להציג את ממשל אובמה כממשל סוציאליסטי-קומוניסטי. אין, כמובן, שום סכנה של השמאל לשלטון ההון בארה"ב, אך המוני האנשים הניזונים מהשיח ההיסטרי מסוגלים להיתפס לאשליה הזאת. בסיכום, פרויקט ומרכסיסטים אחרים רואים בפשיזם, קודם כל, מהלך אסטרטגי שנתמך על ידי המעמד השליט או לפחות חלק רציני שבו. והעיקר: פשיזם הנו מכשיר לשמירה על המשטר הניצב לפני סכנה קיומית מצד השמאל.

אף כי הוויכוח הוא בראשיתו אפשר לקבוע, ששתי הדעות מדגישות את המימד הכלכלי. לפי כל הסימנים, אין ממשלו של אובמה מצליח להתגבר על האבטלה החמורה. הממשל מסרב לנקוט צעדים המתחייבים מהמצב, והימין חוגג תוך ניצול הפחד והמבוכה המתפשטים בחברה האמריקאית. לפי המגמות הקיימות, אם תהיה ההתאוששות היא תהיה התאוששות ללא מקומות עבודה (jobless recovery). כל עוד מיליוני אמריקאים יסבלו ממכה זו, האיום בפשיזם קיים.

עוד על תנועת “מסיבת התה”: ריאקציה במערומיה

כפי שנאמר לעיל, בתקופת העלייה המהירה של תנועת "מסיבת התה" ביקש חומסקי (ולא רק הוא) להימנע מזלזול כלפי ההתארגנות הפופוליסטית. חומסקי קרא לנסות ולהתקרב לאנשי השורה בתנועה, בהתחשב שחלק מתלונותיהם מקובלים על השמאל. הכוונה היא להתמרמרות רחבת המימדים נגד וול סטריט, הצלת הבנקים וממשל גדל ומתרחב. חומסקי ואחרים אפילו האשימו את השמאל בכך שנכשל בתפקידו לארגן מחאה סביב הנושאים האלה. בקיצור, שמאל זריז וגמיש היה צריך לארגן את המחאה הזאת.

מאמר חשוב של פול סטריט ואנתוני דימג’יו

בהתבסס על מחקרים סוציולוגיים עדכניים, שלא עמדו לרשותו של חומסקי (שאכן סייג את דבריו ואמר שיש לבסס אותם "באמצעות נתונים מחקריים"), סטריט ודמג’יו מציגים נתונים המשרטטים לנו את קלסתרה של התנועה הזאת. היא מורכבת מאנשי המעמד הבינוני המבוסס, הלבן, הגברי, המבוגר והדתי המתגורר בפרוורים. אין זה מפתיע שציבור זה הוא גם סופר פטריוטי: הוא דורש לקצץ בכל השירותים ותומך בלב שלם בפנטגון ובהקצבות המכוונות לחזק את האימפריאליזם התאגידי של ארה"ב.

לטענת סטריט ודמג’יו הבעיה אינה החמצת סיכויי הגיוס לשמאל בקרב אנשי "מסיבת התה". אין סיכוי לארגנם בשורות השמאל, כפי שלא הייתה אפשרות לארגן פועלים המושפעים מגזענות לשורות השמאל. כמו בעבר, שאלת הגזענות היא קריטית בכל ניתוח מעמדי חברתי.

שני המחברים מצביעים על מקור שונה לריאקציה הגואה. דובר בהיעדרו של גורם שמאלי בחברה האמריקאית. הולכים ומתבררים הקשרים ההדוקים בין ההון הגדול ובין המפלגה הדמוקרטית, כך שאין בנמצא ואין לראות אלטרנטיבה שמאלית כמוצא מהמשבר. אין מוצא פוליטי לתחושות ההתמרמרות והניכור לאלה הסובלים ממדיניות הממשל הדואג לוול סטריט והמפנה עורף לאנשים הפשוטים.

הערה על פשיזם בישראל

ברור שסכנת הפשיזם תלויה במקום ובנסיבות היסטוריות. אצלנו, למשל, סכנת הפשיזם היא מקומית, והיא קיימת בחברה הישראלית בתוקף היותה חברה כובשת השולטת בעם אחר ללא שום יומרה של הסדרים דמוקרטיים וזכויות אדם. כלומר, בשטחים הכבושים הכיבוש אינו אלא גרסה מסוימת של פשיזם. הסכסוך הלאומי מסתיר, אך בקושי, את האופי של הממשל העונה על כל הסממנים של משטר פשיסטי לכל דבר. ברור על כן, שקיום הכיבוש מקעקע את יסודות הדמוקרטיה ומזין את המגמות הפשיסטיות בחברה הישראלית.

יש אמנם תנאים המקטינים את הסכנה של פשיזם בישראל עצמה. ישראל היום, בגלל הכיבוש והמיליטריזם, נאבקת קשות על הלגיטימיות המינימלית שלה בחברה הבינלאומית. היא מתגוננת מן ההתקפות עליה בציינה את ההסדרים הדמוקרטיים הקיימים בחברה הישראלית כגון, חופש העיתונות, חופש ההתקהלות ובחירות סדירות.

השמאל חייב, כמובן, להמשיך להתריע על הסכנה הפשיסטית אצלנו. הרי זו סכנה מהותית שאף הולכת ומחריפה כל עוד ישראל ממשיכה לשעבד עם שלם.

Share on Facebook