לבקשת התאחדות התעשיינים, הארגון החזק של הבורגנות הישראלית, החל משרד התמ"ת לבחון דרכים לפיצוי תעשיינים בהתנחלויות שנפגעו כתוצאה מהחרם הפלסטיני על מוצריהם. כמו כן פנו אנשי משרד התמ"ת למקבליהם ולגורמים בינלאומיים, על מנת שאלה יגרמו להפסקת החרם, שלדבריהם "נוגד כל כללי סחר מקובלים בעולם". טיעון די קלוש בפיהם האחראים על מדיניות הסחר של מדינת ישראל – כי ישראל מחרימה את רצועת עזה מזה שנים. עוד בזירה הבינלאומית, היא המדינה היחידה בעולם המצדדת בעקביות ובהתמדה, מזה עשרות שנים, בחרם הכלכלי החמור שהטילה ארה"ב על קובה. חרם שהוטל אך ורק מסיבות פוליטיות. אבל מילא, אף אחד לא דורש מממשלת ישראל עמידה על עקרונות כלשהם. 

נמסר ששר התמ"ת ממפלגת העבודה בנימין בן אליעזר העלה את הנושא בפגישתו עם נשיא מצרים חוסני מובארק, כשנילווה לביקור ראש הממשלה. כזכור, הרשות הפלסטינית הודיעה בשבועות האחרונים על החרמת מוצרי ההתנחלויות, כחלק ממאבקה נגד הכיבוש. 

 בן אליעזר אמר כי הוא רואה "בחומרה" את החלטת הרשות הפלסטינית להחרים סחורות המיוצרות באזורי התעשייה בהתנחלויות. עוד אמר בן אליעזר: "חרם כלכלי הוא כלי ניגוח פוליטי שפל שלא תורם כלל לאווירה שאנחנו מנסים לייצר באזורנו בימים אלה". כמובן השר לא התייחס בדבריו למצור הישראלי הממושך על רצועת עזה.

השוק הפלסטיני הוא חשוב עד מאוד לקפיטליזם הישראלי. השטחים הפלסטינים מהווים נתח חשוב של הייצוא הישראלי. על פי הערכת (הממשלה מסרבת למסור נתונים רשמיים) במהלך שנת 2009 הגיעו מכירות הפלסטינים לישראל לכ-1.5 מיליארד שקל. מכירות ישראל לרשות הפלסטינית הגיעו לכ-15 מיליארד שקל (פי עשרה!), מחציתם מוצרים ישראלים והיתר מיובאים על ידי ישראלים. אילו החרם על מוצרים ההתנחלויות יהפוך לחרם על כל המוצרים המיוצרים בישראל, ענפים רבים ירגישו זאת היטב. כך, שהפאניקה בקרב המעסיקים והממשלה מובנת. שתי האינתיפאדות, שפעיליה החליטו בין היתר להכריז על הפסקת רכישת התוצרת הישראלית, גרמו לאובדן אחוזים ניכרים בייצוא הישראלי. האינתיפאדה השנייה אף גרמה למיתון שנמשך מספר שנים.

מזה עשרות שנות כיבוש התפתח דפוס קבוע בקשרים הכלכליים והחברתיים של ישראל עם השטחים הפלסטינים, שמהותו – כיבוש קולוניאלי. השטחים היו לשוק שבוי לסחורות הישראליות והכובש הצבאי מנע כל אפשרות של פיתוח משקי – כולל איסור על הקמת תעשיות שעלולות היו להתחרות בתעשיות הישראליות. עזה והגדה היו גם למאגר עצום של כוח עבודה זול למשק הישראלי. הנוסחה הקולוניאלית המנצחת הייתה: סחורות (ישראליות) ביוקר תמורת עובדים (פלסטינים) בזול.

כאמור, שתי האינתיפאדות פגעו קשה בפרויקט והחלישו את הכיבוש הישראלי עד מאוד. החלישו אותו עד כדי חתימת הסכמים עם אש"ף ועד כדי נסיגה משטחים כבושים בעזה ובצפון הגדה. אך כבר מתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, האליטות החברתיות הישראליות התכוננו היטב לרגע ה"ההתנתקות". היה זה נשיא התאחדות התעשיינים, דב לאוטמן, שהכריז אז "לא חשוב אם תקום מדינה פלסטינית, אם השטחים יזכו לאוטונומיה או יסופחו למדינות אחרות – החשוב הוא לשמור על גבולות פתוחים". בעליו לשעבר של דלתא טקסטיל קרא היטב את מפת הכיבוש, ואף עשה שימוש ב"שם המפורש" – כדי להגדיר את עתיד השטחים. זאת, כאשר רק חוגים במחנה השלום העקבי עשו שימוש ב"שם המפורש" – מדינה פלסטינית.

הסכמי אוסלו, ובייחוד הסכמי פאריס שבאו בעקבותיהם, רק נתנו גושפנקא חוזית לנוסחה הקולוניאלית הגואלת. הסכמי פאריס נחתמו בדיוק על פי העקרונות שהכתיבו ראשי הבורגנות הישראלית. הידיים שחתמו על ההסכמים הכלכליים היו ידי שר האוצר דאז אברהם בייגה שוחט, אבל הראש… הראש היה לאוטמן. בכלל, מפלגת העבודה, יצחק רבין ולאחר מכן שמעון פרס, הפליגו בקריאת המפה – כפי שעשה קודם לכך לאוטמן. הנשיא פרס אף מתמיד עד היום הזה ברצונו לממש את הנוסחה הקולוניאלית. אבל בגרסה משוכללת יותר: "הקמת אזורי תעשייה משותפים", "שלום של שווקים" וכד’. במסגרת זו עלו ופרחו ההתנחלויות שחרף הצהרות ראשיהן ברובן מתבססות על כוח עבודה פלסטיני זול בבנייה, בשירותים ואף בייצור. פועלים אלה הסובלים מאפליה בעבודה, עבודה פוגענית, קיפוח וניצול – שלצערנו הן תופעות ישנות כמו הקפיטליזם, אבל במסגרת ההתנחלויות הן קשות עוד יותר. כי פועלי ההתנחלויות הפלסטינים סובלים מקיפוח כפול: מעמדי ולאומי.

האם החרם הוא טוב לישראל? כמובן שכן. החרם על תוצרת ההתנחלויות הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לישראל. ארגונים ישראלים, כמו "גוש שלום", קראו להטלת החרם מזה שנים רבות. החלשת ההתנחלויות ומפעליהן יחד עם בנית משק פלסטיני עצמאי הן בשורות חשובות למאבק למען השלום.  

Share on Facebook