הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 במאי, 2010 7 תגובות

ביום רביעי שעבר, התקיימה צעדת מרצים וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית לעבר השכונה השכנה להר הצופים – שייח’ ג’ראח. הצעדה נעשתה לאות הזדהות עם התושבים ומאבקם נגד הוצאתם מבתיהם, שם חיים קרוב ל60 שנה, וכניסתם של מתנחלים במקומם. בצעדה נכחו כ800 סטודנטים ופרופסורים ידועי שם, ביניהם נאמו פרופ’ אזרחי ופרופ’ שטרנהל, חתן פרס ישראל.


המאבק נגד פינוי התושבים וכניסת המתנחלים עלה לכותרות בנובמבר אשתקד עת פונו כבר שלוש משפחות מקומיות, באישור בג"צ, ונכנסו במקומם מתנחלים הטוענים לבעלות על השטח מלפני 1948. ידם של המתנחלים עוד נטויה ומטרתם הסופית היא לייהד את השכונה תוך הוצאת 28 משפחות, פליטי אותה מלחמה, היושבות בשכונה מ1954.


מלבד הבעיה שתוכנית זו מציבה בפני כל הסדר עתידי לחלוקת העיר, הרי שהיא עוסקת בשאלת צדק בסיסית יותר – אותו חוק המאפשר ליהודים לקיים זכות שיבה לשטחים שנפלו במהלך המלחמה, איננו מאפשר לערבים לשוב לבתיהם. אני סבור שרוב אזרחי ישראל אינם מקבלים את פתיחת תיבת הפנדורה של 48 ומכירים בעוול הקיים במתן זכות שיבה רק למי שהוא יהודי, בעוד הערבים נאלצים להפוך לפליטים פעם נוספת.

המאבק מתרחש בשכונה מעל לחצי שנה על ידי מפגינים נחושים ואמיצים הבאים מדי שישי להביע סולידאריות עם התושבים המפונים. המפגינים הללו, בניגוד לדרך שבה הימין מעוניין לתייגם, אינם אנרכיסטים המעוניינים בחיסול מדינת ישראל, אלא פרטים שהתארגנו ללא תנועה פוליטית מאחוריהם כאשר כל מה שמאחד אותם הוא אי יכולתם לעצום עין אל מול העוול הנורא.


אם כך, חייבת להישאל השאלה, הכיצד מאבק שמטרותיו מקובלות על ידי רוב הציבור ואיננו נעשה על ידי "עוכרי ישראל", אינו מצליח למנף את עצמו ולגזור קופונים של הצלחה? ייתכן שהתשובה נמצאת במשתתפי הצעדה, או יותר נכון, באילו שנעדרו ממנה.


לדעתי, שוגה הוא מי שחושב שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בין שני עמים. הנכון הוא שזהו סכסוך בין שתי תפיסות מנוגדות – התומכים במדינה אחת – ואחת היא אם תיקרא ישראל או פלסטין, לבין התומכים בפשרה וחלוקת הארץ לשתי מדינות בנות-קיימא.


ברור שהתומכים במדינה אחת משני העמים משתפים פעולה האחד עם השני, תוך קיום דיאלקטיקה כוחנית ביניהם. התחזקות החמאס מובילה מאידך לעליית כוחו של הימין בישראל ולהיפך. פעולות כוחניות של כל צד רק מחזקות בצד השני את האמונה כי הפתרון הוא במדינה אחת – לנו. לא בכדי ארגוני הסירוב הפלסטיניים התאמצו במיוחד לפגע בתקופת הסכמי אוסלו – פחדם ואויבם הגדול ביותר, בדומה לימין הישראלי, הוא מצב של שתי מדינות. לכן אף מצהירים בריש גלי כי עדיף שהימין הישראלי יימצא בשלטון, כך לפחות שולט מי שלבו ופיו שווים. לא במפתיע טוען הימין הישראלי את אותה טענה כלפי שלטון חמאס.


תפיסה זו של מחנה הקנאים מתבססת על הנחה משותפת – יהודים וערבים אינם בני אדם שווים ואי לכך ברור ש"לנו" מגיעות זכויות שלא ניתנות "להם", בראש ובראשונה, הזכות להגדרה עצמית. בניגוד להנחה זו, המחנה הפרגמאטי מתבסס על הנחה אחרת – יהודים וערבים הם בני אדם שווים ולכן לא ניתן שהאחד יהיה עליון על השני. מכיוון שכל צד מעוניין לממש את עצמו במסגרת לאומית, הפתרון הסביר ביותר הוא חלוקת הארץ. אם כך, עולה השאלה למה מחנה זה לא מצליח לשתף פעולה ולממש את חזונו המשותף?


הצעדה שמנתה מספר מכובד ביותר של צועדים, יכולה להיחשב כהצלחה בהתחשב בגודלה. אך כמות זו לא כללה את כל המרצים והסטודנטים במחנה שתי המדינות. אומנם נוכחות יפה העמידו חברי "קמפוס לכולנו" (הכולל את תנועות מרצ, חד"ש, ואין זו אגדה) אך בלטו בהיעדרם חברי תא "אופק" (המזוהה עם מפלגת העבודה), וסטודנטים ערבים (שאינם חברי חד"ש). ואני תמה, הכיצד הפגנה שלא הרימה אף דגל לאומי, חסרה בכל זאת את שני המרכיבים החשובים הללו במחנה הפשרה?


תשובתי היא שמשום ששניהם שבויים בקונספציה כי מדובר בסכסוך בין שני עמים, ולא בסכסוך בין שתי תפיסות פוליטיות שונות. לצערי, הפחד הגדול של כל אחד מהם הוא להזדהם בכתם האשמה כי אינם פטריוטים על שום שיתוף הפעולה עם בני העם האחר. בכך בעצם, הם מקבלים את הנחות המחנה הפוליטי היריב להם, מחזקים את כוחו, ומרחיקים את היתכנות פתרון החלוקה.


משאלתי היא שכל מי שמשייך את עצמו למחנה השלום, הפשרה והחלוקה יתפוש כי הוא שותף למאבק אחד ולא משנה באיזה אלוהים הוא מאמין, אם בכלל, ואיזה דגל היה מעדיף לראות מתנוסס, אם בכלל. יש לקחת דוגמא משיתוף הפעולה מעורר ההערצה בין הקנאים היהודים והפלסטינים המניקים האחד את השני בשנאה ומגדילים האחד את כוחו של השני בכל פעולה שלהם. עלינו להבין שרק פעולה משותפת, יהודית-ערבית, יכולה להביא לפתרון השפוי ביותר. אין זה גורע ממידת הפטריוטיות של השותפים מרגע שיבינו שלא מדובר כאן בסכסוך בין שני עמים, והבמה הטובה ביותר להראות את שיתוף הפעולה הזה מתגשם נמצאת בשייח’ ג’ראח –  המקום שבו מתנחלים פנאטים זורעים שנאה ומכחידים את הפתרון האפשרי היחידי.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. חבל הגיב:

    אתם לא טורחים לפרסם מתי נערכות ההפגנות ובכך מפסידים לא מעט אנשים שאינם מחוברים בדרך כלל לעשיה פוליטית והיו רוצים להביע דעתם בענין זה. נחמד גם לראות שמתפרסמים כאן דברים שהם ציונות במיטבה ולא דברי ההבל הרגילים על עוולות הציונים או על הפיל והבעיה היהודית כמו שכותב למעלה אור ההון והבעיה לא חשוב מה.

  2. אופק בירנהולץ הגיב:

    דווקא היו כמה חברי תא אופק, לא בשם התא; והרבה חברי המשמרת הצעירה של העבודה.

  3. אור הגיב:

    הבעיה היא שגם לא מדובר בסיכסוך בין 2 גישות.
    הסכסוך קיים כי יש אנשים, בעלי הון ופוליטיקאים, שיש להם אינטרס בהמשכו, אינטרס כלכלי ואינטרס פוליטי. השטחים סיפקו כוח עבודה זול לישראל הרבה שנים, ועד היום הם מהווים שוק יצוא חשוב ביותר. כלומר האנשים הכי חזקים ומשפיעים במדינה מרווחים הרבה מאוד מהמשך הכיבוש.
    בנוסף, הכיבוש מאפשר לשליטים להציג את עצמם כמגיני העם ולהמשיך להפיץ רעל של הפרד ומשול בין העובדים היהודים והערבים.
    השאלה היא לא מדינה אחת מול שתיים, אלא מדינות שבהן גורל העמים נמצא בידיהם ומדינות שבהן גורל העמים נמצא בידי מדכאיהם.
    תומכי שתי המדינות מהמחנה הציוני מדברים למעשה על מדינת חסות בשלטון הפת"ח שישמש כקבלן משנה של הכיבוש- הניצול הכלכלי של השטחים יימשך, והפת"ח יספק את הדיכוי של העובדים, בתמורה לדיבידנדים. זו היתה גם המטרה של הסכמי אוסלו, וזו גם הסיבה שהם כשלו- הם לא הציעו שום פתרון למצוקות של רוב העם הפלסטיני- הפועלים והאיכרים, אלא רק החריפו את המצוקה.

  4. אור לחבל הגיב:

    לא ברורה ההסתייגות שלך ממה שכתבתי.
    בטח שאין לדעתי בעיה יהודית. אותו שלטון שמדכא את הפלסטינים הוא השלטון שמדכא גם את רוב העובדים-עניים היהודים, אותו שלטון שמשרת את בעלי ההון ומנצל,מפריד ומדכא ומחליש את העובדים היהודים.
    אז כמובן שנובע מזה התנגדות לכל ניסיון להפריד בין עובדים יהודים וערבים, ובכלל זה נסיונות הצטדקות ומוסרניות של פעילי שמאל שרק מרחיקים את העובדים היהודים. הנסיון להתחבר לעובדים יהודים לא צריך להיות על בסיס- הציונות לא מוסרית, אלא על בסיס- השלטון שמדכא את הפלסטינים גם מדכא אותכם…

  5. אסף אחר הגיב:

    בוקר טוב, נא להתעורר!

    הלו? השתקת אותי. מדוע? יש כאן עוד אנשים (כמוני), דווקא בגדה השמאלית, שמאמינים ודוגלים בפיתרון של מדינה אחת דו-לאומית ואפילו דמוקרטית. אנשים שרואים שפיתרון החלוקה פשט את הרגל, שהוא למעשה אינו פיתרון אמיתי כי אינו מתייחס לפלסטינים תושבי ואזרחי ישראל שמעמדם הנחות רק יונצח. יש כאן בכל זאת איזה שבריר של קול שמאלי אמיתי שמאמין שניתן לכונן משטר שוויוני ודמוקרטי בכל מקום שבו חיים מספיק אנשים מתונים והומניסטיים. כנראה שעוד לא הגענו למסה קריטית…

    הלאומנות נוכחת גם בימין של ארץ ישראל השלמה וגם בימין של שתי מדינות לשני עמים.
    הצטרפו לדור המחר ואמרו בקול גדול: די להפרדה! די לשנאה! אנו מסוגלים לחיות אלה עם אלה בשוויון ובכבוד הדדי.
    ובא לציון גואל.

  6. מעוז גונן הגיב:

    העניין הוא שהסכסוך הוא בדיוק בין שני עמים.
    הרי כל אותם פילפולים אידיאולוגיים ופילוסופיים בדבר הגדרה עצמית , שויון וזהות מנוהלים רק בקרב גורמים "אינטלקטואלים" או חברי אקדמיה רובם מהצד הישראלי ומיעוטם בצד הערבי.השיח ה"עממי" בנושא הסכסוך הוא על נושאים כמו דת , צדק ונקמה. בשביל לראות מה ה"עם",משני הצדדים רוצה ומרגיש לא צריך מחקר אקדמי , מספיק לפתוח עיתון או לשמוע את הכרזות המנהיגים המכוונות לאזני העם. השמאל בארץ יוצא מההנחה שכל פתרון של שלום או פיוס יעשה מעל לראשי ההמון הנבער , בעיקר הפלסטיני (שהרי כמו שכתב אדוארד סעיד -"הם אינם יכולים ליצג את עצמם") ולא בין העמים עצמם. האמת המרה היא שלא בצד שלנו ולא בצד הפלסטיני באמת ורצים שלום על המחיר שלו.

  7. לאסף אחר הגיב:

    "כנראה עוד לא הגענו למסה קריטית"

    לא ברור אם המשפט הזה מעיד על אופטימיות קוסמית, על דביליות אפית, או על ציניות לאין שיעור.

    בכל מקרה מועמד לא רק למשפט שנה, אלא למשפט המאה!

    אכן – עוד לא הגענו למסה קריטית. ובהתחשב בהתרחבות מגמת הזקנים, הכיפות, השביסים והרעלות בציבור הפלסטיני והיהודי כאחד, הסיכוי שנגיע הולך ומתכווץ ביחס ישיר להצטברות הזמן שעובר.

הגיבו לחבל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים