הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 ביוני, 2010 17 תגובות

מבוא


סוגיות של נפט ונשק, נשק ונפט, הן המפתח להבנה מעמיקה של עולמנו. באופן טבעי ביותר, דעת הקהל בארץ עוקבת בצורה שוטפת אחרי האירועים השונים. ומכאן שבאופן טבעי, דעתנו נתונה לניתוח כמעט יומיומי של התהליכים והמשברים הנובעים מהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אך הסכסוך הזה אינו מתקיים בחלל ריק. תנועת ה"שחקנים" מוכתבת על-ידי מרכיבים שאינם קשורים ישירות לסכסוך הזה. אך, אף על פי כן משמשים מרכיבים אלה יסודות שבלי להבינם אין להבין כלל וכלל את הדינמיקה באזור המזרח התיכון, דינמיקה שקובעת גורלות לכולנו.


למעשה, הניסיון לעקוב אחרי הסכסוך ולעמוד על שורשיו בלי להתעמק בסוגיות הנפט והנשק מעיד על רדידות אינטלקטואלית וצרות אופקים. הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא נפל מהשמיים והוא ניזון לא רק ולא בעיקר מרגשי הזעם והתסכול של ישראלים ופלסטינים.


המאמר של עידן לנדו (מרצה לבלשנות באוניברסיטת בן גוריון), שהוא למעשה מחקר שלם, הינו תרומה סגולית להבנתנו את סוגיית הנשק והשפעתה על מהלכי הסכסוך. אני ארשה לעצמי לצטט באופן נרחב מהטקסט הזה, שיכול וצריך לשמש חומר עזר חיוני לכל שוחר שלום. לא מקובלים עלי כל פרטי הניתוח של לנדו אך הנתונים שהוא ממציא והפירוש שהוא מייחס להם לא יסולאו בפז.

לנדו מתייחס למשברון האחרון שהתעורר סביב הטענה שסוריה מעבירה טילי סקאד לחיזבאללה. בישראל ביקשו להתייחס לסקאדים האלו כ"שוברי שוויון", דבר המתקרב ממש לעילה למלחמה.


הבה נתעמק במחקר של לנדו.


"לפני מספר שבועות צץ משברון אזורי לאחר שפורסם כי סוריה העבירה טילי סקאד לחיזבאללה. זמן קצר לאחר מכן הזהיר שר הבטחון ברק בוושינגטון: "פעילות חיזבאללה מאיימת על יציבות האיזור כולו". וזה המשיך להידרדר. "בידי החיזבאללה יש יותר טילים מאשר בידי רוב הממשלות בעולם ואנו עוקבים אחרי זה מקרוב מאוד", אמר רוברט גייטס – שר ההגנה של מדינה שמחזיקה 5,113 פצצות גרעין (מספיק כדי להכחיד את כל החיים עלי אדמות), עשרות אלפי טילי שיוט, פצצות אסטרטגיות ואלפי מטוסי קרב. שלושה ימים אחריו הכריזה מזכירת המדינה, הילרי קלינטון, שהעברת הנשק לחיזבאללה "עלולה להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". ובסמיכות זמנים חשודה הודיע הנשיא אובמה על הארכת הסנקציות הכלכליות על סוריה בשנה. החלטה כזאת לא מתקבלת מהיום למחר, מה שמחזק את הרושם שהממשל האמריקני חיפש, ואומנם מצא, קולב מזדמן כדי לתלות עליו את המשך מדיניות הסנקציות על סוריה.


מנגד, הצהיר שר החוץ הסורי, במה שראוי להיחשב האנדרסטייטמנט של השנה, כי דווקא הנשק המתוחכם שארה"ב מספקת לישראל הוא שמערער על יציבות האזור. הוא ודאי מתלוצץ: במשך 61 שנה סיפקה ארה"ב לישראל ציוד צבאי ונשק בשווי של קרוב ל-65 מיליארד דולר – וזה רק במענקים, חינם אין כסף. העסקה הגדולה הבאה היא לרכישת 25 מטוסי אף-35 (מטוס הקרב המוביל בעולם, אחרי אף-22), עם אופציה לעוד 50 מטוסים. שווי העסקה – 15.2 מיליארד דולר. מה היתה הילרי קלינטון אומרת על 75 מטוסי אף-35 שמועברים לישראל? ודאי לא היתה אומרת שהם עלולים "להצית מלחמה חדשה במזרח התיכון". הנשק שארה"ב מספקת לישראל, בניגוד גמור לנשק שסוריה מספקת לחיזבאללה, נועד להשכין פיוס ואחווה בין העמים.


האוזניים מצלצלות מרוב צביעות. לפחות היו האמריקנים שותקים; הרי אין מדינה בעולם שדחפה לאזור הזה יותר כלי משחית מארה"ב, ודאגה שהם יגיעו הן לישראל והן לאויביה. האמת הבנאלית היא שצדדים הנתונים בסכסוך צבאי מתמשך, שאין רואים את קיצו, לא זונחים סתם כך את תכניות ההתחמשות שלהם רק מטעמי נימוס. כל עוד לא מונח על השולחן הסדר שלום, אין סיבה להפסיק לאגור נשק. אין סיבה לישראל, ואין סיבה לחיזבאללה, לחמאס, ולסוריה. אם ברק ואשכנזי באמת מוטרדים מן הרכישות האחרונות של החיזבאללה, שיואילו נא למצוא קצת זמן, בין חתימה על עסקת מטוסי קרב לעסקת פצצות מפצחות בונקרים, ויתחילו לאותת לסביבתם שישראל מסוגלת גם לחשוב על שלום, ולא רק על מלחמה. איך? רמז: שיתנו סוף סוף תשובה ברורה ליוזמת השלום הערבית, שמפרפרת את פרפורי הגסיסה האחרונים שלה כיוון שלא נמצא לה פרטנר ישראלי.


ברקע העניינים האלה עומדת סוגיה יסודית מאד, שנהוג לעקוף אותה אצלנו כמו "פיל בסלון": הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל. כולם יודעים שהוא קיים, אבל לא רוצים לדעת עליו יותר מדי. הסיוע מעורר תערובת מוזרה של רגשות: בטחון ורווחה ("איזה מזל שהם לצידנו!") לצד בושה ומבוכה ("פאדיחה, מדינה בת 62 שעדיין מתחבאת מאחורי הסינר של אמא שלה").


אז אולי נפתח את הנושא הזה? אולי סוף סוף נלמד קצת להכיר את החבר הוותיק הזה, הסיוע הבטחוני, שאף פעם לא מדברים עליו? אולי גם נציב לו שאלות קשות? ומי יודע, אולי בסוף נחליט שזהו, כבר לא רוצים להיות חברים?


הסיוע האמריקני: נתונים


[מקורות: ניר עמדה של המכון למחקרי בטחון לאומי, יוני 2007; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ למזרח התיכון, יולי 2009; דו"ח של הקונגרס על סיוע החוץ לישראל, דצמבר 2009]


ישראל מקבלת מארה"ב סיוע כספי החל משנתה השנייה, 1949, כבר יותר מ-60 שנה. בעשור הראשון הסיוע היה כולו כלכלי (לא למטרות צבאיות); רק ב-1958 החל לזרום גם סיוע בטחוני. גם אז, הסיוע הבטחוני היה קטן בהרבה מן הסיוע הכלכלי, לפעמים רק אחוזים בודדים ממנו. ב-1966 קפץ הסיוע הבטחוני לראשונה מעל לרמת הסיוע הכלכלי (90 מיליון דולר לעומת 37 מיליון דולר).


החל מ-1971 נמדד הסיוע הבטחוני של ארה"ב לישראל במאות מיליוני דולרים. קפיצות חדות מעלה בסיוע נרשמו ב-1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים (יותר מ-2.5 מיליארד דולר) וב-1979, אחרי הסכמי קמפ דייויד (4 מיליארד דולר). רשמו לפניכם את השאלה: מדוע דווקא בזמנים שבהם סכנת המלחמה הבאה מתרחקת אל האופק, מגבירה ארה"ב את הזרמת הנשק למזרח התיכון?


בין השנים 1987 ל-1998 נותר גובה הסיוע האמריקני קבוע: 1.8 מיליארד דולר סיוע בטחוני, ו-1.2 מיליארד דולר סיוע כלכלי. ב-1996 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לצמצם בהדרגה את הסיוע הכלכלי, שאכן צומצם לאפס עד שנת 2007. מאז, כל הסיוע האמריקני לישראל מוקדש להוצאות ביטחון. הסיוע הבטחוני לא נשאר קבוע כל אותה תקופה, אלא תפח על חשבון צמצום הסיוע הכלכלי, עד לגובה של 2.5 מיליארד דולר.


השנתיים האחרונות


ביוני 2008 החליט הסנאט האמריקני להעלות את גובה הסיוע הבטחוני עד לרמה של 3.1 מיליארד דולר, למשך 10 השנים הבאות. במאי 2009 – כלומר, 4 חודשים בלבד אחרי כניסתו לבית הלבן, ו-7 חודשים לפני שיקבל את פרס נובל לשלום – החליט הנשיא אובמה להגדיל את הסיוע הבטחוני לישראל ב-225 מיליון דולר, לגובה של 2.775 מיליארד דולר. חודשיים מאוחר יותר אישר הסנאט את ההעלאה בתקציב הסיוע.


במלים אחרות, זוכה פרס נובל לשלום, שמיומו הראשון בבית הלבן נתפס כמי שיבצע תפנית חדה במדיניות החוץ של קודמיו, בפועל רק המשיך את המגמה הקבועה של ממשלים אמריקניים להפיץ כוחות חמושים ומשלוחי נשק ברחבי העולם (ואף הקצין אותה באפגניסטן). חרף זאת, הציבור הישראלי תופס את אובמה כעוין את האינטרסים הבטחוניים של ישראל, ובשמאל קשרו לו כתרים של פיסניק אמיתי. במיוחד מרבים להתפעל מן "הלחץ האמריקני" להקפאת הבנייה ב"מזרח ירושלים" ולטחון עד דק את הדקויות הדיפלומטיות שלו. בתוך כך נשכחת העובדה שברקע, העסקים כרגיל.


בעיצומו של "משבר הבנייה" נחתמה בין הפנטגון למשרד הבטחון עוד עסקת סיוע בטחוני, בשווי של רבע מיליארד דולר. יתירה מזאת, רק לפני שבועיים סוכמה סוף סוף עיסקה לאספקת פצצות "מפצחות בונקרים" לישראל. מדובר באותן פצצות שרק לפני פחות משנתיים דחה ממשל בוש את בקשת ישראל לקבלן, מחשש שישמשו לתקיפה באיראן. הדברים מלמדים הן על כוונות ישראל והן על כוונות ארה"ב, אך בעיקר, ששתי המדינות רואות עין בעין בכל הנושאים החשובים (ודיפלומטית ה"גינויים" אינה יותר מריקוד סלוני מתואם היטב). ולפני כמה ימים אישר הפנטגון תקציב סיוע מיוחד (מעבר למכסה הרגילה) לצורך הצטיידות ישראל במערכת "כיפת ברזל".


אירועים כאלה מבהירים שדיבורי הסרק על "סכנה בקיצוץ הסיוע", או "סנקציות כלכליות" של ארה"ב על ישראל, הם לכל היותר תעמולה: יצירת מראית עין של "ניגוד אינטרסים" בין "הנצים" בירושלים לבין "היונים" בוושינגטון, שמרגיעה את השמאל-מרכז בישראל ("אפשר לסמוך על האמריקאים שיעשו פה שלום") וגם מאזנת במקצת את הדימוי הפרו-ישראלי של ארה"ב בעולם הערבי. בפועל, ישראל פועלת כמדינת חסות של ארה"ב, וכך היא גם נתפסת במרבית מדינות העולם.


הנתון הנשכח: 75% מהכסף נשאר באמריקה


רק רבע מן הסיוע הבטחוני מותר לשימוש בישראל, כלומר, לרכש מיצרנים מקומיים. 75% מן הסיוע – כלומר, נכון להיום, יותר מ-2 מיליארד דולר – חייבים להתממש ברכישות ציוד בטחוני מספקים אמריקניים. זאת פריבילגיה ישראלית (לצד הטבות אחרות בתנאי הסיוע); כל מקבלות הסיוע האחרות חייבות להוציא את כל כולו באמריקה.


העובדה הזאת ידועה למעטים בלבד (אחת מתופעות הלוואי של "קבירת" ידיעות כאלה בעיתונים הכלכליים), אך היא מאירה באור אמיתי את כל מערך הכוחות הנסתר מאחורי הסיוע הבטחוני.


כיוון שישראל חייבת לרכוש ציוד בטחוני בשוק האמריקני במרבית כספי הסיוע, יהיה נכון יותר לקרוא לכספים האלה "סיוע לתעשיות הנשק האמריקניות". ישראל משמשת כאן רק תחנת מעבר בין כספי האזרח האמריקני לבין תאגידים כמו "לוקהיד מרטין" ו"בואינג". קבלן הביצוע הוא הממשל האמריקני, שפועל כאן כבעיראק ובמקומות אחרים: "פורץ שווקים" עבור תאגידי הנשק. כפי שנעמי קליין מראה בפירוט מעורר חלחלה בספרה "דוקטרינת ההלם", התעשיות הבטחוניות באמריקה הן המגזר עם שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעשור האחרון, ובכלל זה גם בתקופת המשבר הפיננסי. במחצית הראשונה של העשור הנוכחי עלה מדד מניות הבטחון (מדד "ספייד") ב-15% מדי שנה – פי 7 וחצי מהעליה הממוצעת של מדד המניות הכללי בארה"ב באותה תקופה. 


מדיניות החוץ האמריקנית, המבוססת על מלחמות "הלם ומורא" ולאחריהן "שיקום" ו"בניית אומה" מחדש, אינה אלא צינור להעברת כספי ציבור לתאגידי נשק, יצרני ציוד לוגיסטי ואלקטרוני, שמרוויחים הון עתק מכל ההרפתקאות האלה (לעתים קרובות, אותו קבלן ירוויח הן מההרס והן מהשיקום של המדינה ה"סוררת" התורנית, כמו במקרה של חברת "האליברטן"). מדובר בסכמים שקשה בכלל לתפוס אותם. לשם הדגמה, בשנת 2005 קיבלה חברת "לוקהיד מרטין" 23 מיליארד דולר מכספי משלם המסים האמריקני – סכום העולה על התל"ג של 103 מדינות. וזאת רק חברה אחת, ורק שנה אחת.


לא בכדי משמרת ארה"ב כמה וכמה אזורי סכסוך פעילים בעולם: מלחמה עד-אין-קץ היא אינטרס עסקי מובהק של תאגידי הנשק, שעל פי רוב מחמשים את שני הצדדים לעימות. בעשור האחרון צמח שיעור התעסוקה במגזר הפרטי באמריקה ב-1.1% בלבד; רוב הצמיחה היתה בתעשיות הנשק, שנוספו אליהן עשרות אלפי עובדים ותפוקת הייצור שלהן עלתה יותר מפי 2. התעשיות האלה גם מפעילות את הלובי החזק ביותר בוושינגטון, כדי להבטיח מדיניות חוץ "טובה לעסקים". למעשה, נציגי הציבור עצמם יודעים היטב כמה חשוב לדאוג לאינטרסים של יצרניות הנשק באזורי הבחירה שלהם. הנה תיאור מאיר עיניים מתוך כתבת תחקיר ב"אינדיה טיימס":


"כשהודו הודיעה על כוונתה לרכוש 126 מטוסי קרב רב-משימתיים בעסקה ששוויה ההתחלתי עמד על 10 מיליארד דולר לפחות, הסנאטור הרפובליקני ממיזורי, קית בונד, הזדרז להגיע לניו-דלהי. הסיבה העיקרית: "בואינג" מייצרת את מטוסי אף-18 "סופר הורנט" בסנט לואיס, מיזורי, כך שסגירת העסקה של 126 המטוסים פירושה היה תעסוקה מתמשכת ל-25,000 איש, שלא לדבר על הרווחים ל"בואינג".


בונד נפגש עם ראש הממשלה, שר הבטחון, היועץ לבטחון לאומי והשר ליחסי חוץ, בין היתר, עושה "לובינג" בגלוי לאף-18 "סופר הורנט". "פאונד תמורת פאונד ודולר תמורת דולר, אף-15 ואף-18 הם המטוסים הטקטיים הטובים ביותר להגנת האומה שלנו ובעלי בריתה", הוא אמר בשלב מסויים."


במלים אחרות: אומות העולם צריכות להמשיך לכתוש זו את זו בפצצות אמריקניות כדי שג’ו מסנט לואיס יוכל להמשיך לקנות לחם וירקות ב"וול-מארט". וזה באמת טיעון מנצח."


לנדו מביא נתונים משכנעים לבסס את הטיעון שדווקא אמריקה היא זו שמרוויחה מהסדרי אספקת הנשק וישראל היא המפסידה. בהמשך טוען לנדו שישראל יכולה, מבלי לפגוע במצבה הכלכלי, לוותר על ה"מציאה" הזאת. לי כשלעצמי נראות הטענות האלה מכאניות, בכך שאין זה ברור כיצד ישתנה יחס התלות של ישראל בארה"ב. צריכים גם להכיר בכך שחשיבה אסטרטגית בשני הצדדים מאפשרת שיתוף פעולה זה מבלי אפשרות של התחשבנות של מי מרוויח ומי מפסיד. יתר על כן, הדיון המתרכז באפשרות שישראל תוכל להסתדר באופן עצמאי נוטה להתעלם מהאופי האורגני של הקשרים ב"יחסים המיוחדים". אך מגרעות אלה אינן מהותיות ואינן פוגמות בניתוח המזהיר של לנדו ובנתונים מרהיבי עין שהוא מציג בהמשך.


הסיוע הבטחוני מלבה את המלחמות במזרח התיכון


הנזק והסיכון האמיתי שבסיוע הבטחוני הוא כמובן העובדה שהוא משמר ואף מגביר את הסיכויים לעימותים צבאיים באזור. שהרי אמריקה דואגת לחמש לא רק את ישראל אלא גם את שכנותיה. העניין הזה עצמו היה אמור, כבר מזמן, לאותת לכל שוחרי השלום כאן שפניה של אמריקה לא להשכנת שלום ופיוס, אלא לתחזוקה שוטפת של הסכסוך; כיצד ייתכן שצד אשר מרוויח מיליארדי דולרים מהתחמשותם של יריבים פוטנציאליים יחתור להגיע למצב שבו הצדדים לא יזדקקו עוד למאגרי הנשק העצומים שהוא מספק להם?


רק כדי לסבר את האוזן, ב-30 השנים בין 1971-2001 הזרימה ארה"ב נשק בשווי של 82.5 מיליארד דולר למזרח התיכון. מצרים היא המדינה השניה בגובה הסיוע הבטחוני שהיא מקבלת. תכנית הסיוע לשנים 2007-2017 מקצה לישראל 30 מיליארד דולר ולמצרים 13 מיליארד דולר. כל המדינות הערביות יחדיו יקבלו קצת יותר מישראל – 33 מיליארד דולר.


מרוץ החימוש המטורף במזרח התיכון, שארה"ב מתדלקת כבר קרוב לארבעים שנה, הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שזהו אזור נפיץ במיוחד, שכל הזמן מתלקחים בו עימותים צבאיים. שהרי נשק שנאגר ונאגר, סופו להגיע לזירת הקרב.


לנדו מסיים את מאמרו-מחקרו בדיון על תרחיש אלטרנטיבי של היום שאחרי הסיוע. ניתוח זה הוא פורה בכך שהוא מערער על המושכל הישראלי שישראל לא יכולה להתקיים ללא סיוע צבאי אמריקאי מסיבי. לעומת זאת, תהליך ההתנתקות נדון כאילו שהבעייה העיקרית היא כלכלית.


אפילו אם לא מסכימים עם טענה זו או אחרת של לנדו בקשר של יציאת ישראל ממחלת התלות, אי אפשר לא להתרשם מעומק הטענות והחדשנות שבהן. מאמר זה הוא תרומה עילאית לשיח הרעיוני בשמאל. ראוי לקרוא כל מילה.

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. ניצן אביב הגיב:

    יישר-כח לראובן קמינר שהביא בפנינו קטעים נבחרים ממאמרו המעולה של ד"ר עידן לנדו, שחושף במלוא חריפותה והטראגיות שבה, את התופעה ההרסנית-הנפשעת של מדיניות "הסיוע הבטחוני" של ארה"ב למדינות שונות בעולם ובמזרח התיכון, בכללן ישראל, מדיניות נפשעת המלבה, ללא הרף, מלחמות עקובות מדם בעולם ובאזורנו, כל זאת כדי לסייע למפעלים אמריקאים ובכך לתרום למדיניות הכלכלית להגדלת נפח התעסוקה בארה"ב.
    אני מרשה לעצמי ליטול את הביטוי "תודעה כוזבת" ממאמרו של חיים ברעם ולהשתמש בו כאן:
    תודעה כוזבת היא זו שמלעיטות אותנו הממשלות בארץ מאז הקמת המדינה. בואו נשתחרר ממנה ומן המיליטריזם הנתעב אחת ולתמיד. מספיק ודי!

  2. רונן הגיב:

    איזה יופי שיש שיח רעיוני בשמאל.
    ארה"ב היא שגורמת למלחמות ואם היא רק לא הייתה מספקת נשק לישראל אז כבר מזמן היה שלום במזרח התיכון וחמאס וחיזבאללה לא היו יותר יורים על ישראל.
    שפתיים ישקו

  3. שירה הגיב:

    וואו, איזה מאמר! תמיד אני מתפלאה מאיפה לאנשים יש את המידע הזה. זה מידע כ"כ לא נגיש. אבל זה כמובן משלים יופי חלקים חסרים בפאזל.

    רנון, מה שכתבת בציניות זה נכון בדיוק. אם אין נשק ומי שימכור לך- אין מלחמות, או לפחות אין מלחמות שכ"כ קל לצאת אליהן.

    ניצן אביב, מתודעה כוזבת לא יוצאים כ"כ מהר אם בכלל. לתודעה הזו יש תפקיד הישרדותי חשוב (שבא על חשבון איכות המחשבה והחיים). היציאה ממנה צריכה שלבן אדם יהיה יותר צורך בפילוסופיה מאשר בהגנה מפני החרדות. פה בארץ זה לא המצב. הצורך בפילוסופיה שואף לאפס והחרדתיות בשמיים.

  4. asher frohlich הגיב:

    תעשיות ועסקי הנשק הן העיסוק האולטימטיבי של הקפיטליזם.כשכל כך מוצרים מציפים את השווקים ואמצעי הייצור רק משתכללים,יש צורך במלחמות כדי לחסל את עודפי הייצור ולחדש את הרווחיות.
    כך היה במשבר של שנות ה30.לא היה KEYNES שהציל את הכלכלה אלא מלחמת העולם השנייה.
    לצערנו,ואני חושב אפילו עם הסתיגויות,לא תוך בחירה חופשית,ישראל הפכה ליצרנית נשק הגדולה בעולם באופן יחסי לאוכלוסייתה וכלכלתה.בנוסף,
    ישראל הוא כלי משחק בידי ארה"ב. שר הגנה אמריקאי אמר בעבר שישראל היא נושאת המטוסים הגדולה ביותר של ארה"ב.
    סכנת התלות בארה"ב וסכנת הפניית כלכלת ישראל לייצור "ביטחונ" הן הסכנות הגדולות ביותר המאיימות היום על ישראל,ולא המחזקות את בטחונה,אפילו אם זה נשמע כפרדוקס.

  5. חופש הביטוי הגיב:

    טוב שנותנים כאן במה לאחד רונן המייצג את צרות המוחין של הישראלי המצוי

  6. איש חד הגיב:

    מישהו יודע איך עובדת פה הצנזורה?? ממש מוזר,מצנזרים תגובות בלי שום סיבה נראת לעין.

  7. יואב ענבר הגיב:

    מעניין הקשר בין יצרניות הנשק לחברי ממשל בארה"ב.

    אבל קל לסתור את כל הטענות האחרות. ארה"ב לא מספקת נשק לסוריה ואיראן. אז הטענה הפופוליסטית שהיא מספקת נשק לשני הצדדים לא נכונה במקרה שלנו לפחות.

    ולגבי הטענה הפותחת לגבי מאזן הכוחות והעובדה שזה "צבוע" להתלונן על מעבר נשק לחיזבאללה: חיזבאללה הוא ארגון טרור לא דמוקטי ושלא עומד בראשות מדינה ולו מטרות מוצהרות של השמדת ישראל. אז הגיוני שארה"ב תתנגד.

    אני חושב שארה"ב מתפרנסת או לפחות התפרנסה בעבר מאד יפה כתוצאה ממלחמות, אבל כדי להוכיח שזה נכון במקרה שלנו צריך יותר מלהראות כמה כסף היא נותנת לנו עבור נשק.

  8. ערן הגיב:

    נראה לי שהתגובה של רונן היא דוגמא מעולה לרדידות המחשבתית והרעיונית בימין. הימין לא מסוגל לחשוב בצורה מורכבת – למשל, אולי אם ארה"ב לא הייתה מחמשת את ישראל לאורך השנים והיה מתאפשר פה הסדר שלום הוגן עם כל מדינות ערב (ראה היוזמה הסעודית), אז גורמים קיצוניים כגון חיזבאללה וחמאס היו נחלשים ומאבדים את הרלוונטיות שלהם. בראש של הימין, אם מישהו טוען כנגד הסיוע הבטחוני לישראל, המשמעות היא שהוא רוצה שישראל תהיה באותו מצב בדיוק שהיא נמצאת בו היום מכל הבחינות (פוליטית, מדינית), רק בלי נשק. וזה, כמובן, אידיוטי.
    הרדידות הרעיונית הזו היא אחד הגורמים – אבל בוודאי לא היחיד – שהופך את רעיון השיח הרציונלי והאינטליגנטי עם הימין לפנטזיה בלי סבירה בעליל.

  9. ק.א. הגיב:

    רונן סובל? קח משכך כאבים, דפוק הראש בקיר,
    תפגין בעד הצבא, תעלה לתורה, העיקר תעשה משהו.

  10. רונן הגיב:

    תודה לכל המגיבים-גם אלה שהציעו לי לקחת כדורים במסגרת השיח התרבותי.
    גם ב48 הותקפנו ע"י הערבים ולא היה אז סיוע אמריקני.
    גם בשנות ה70 היה כן סיוע אמריקני והנה בכל זאת פרץ שלום בין מצריים לישראל ובשנות ה90 ביין ישראל לירדן.
    אם אני בשכונה שיש בה מלא נשק אז תמיד אני אעדיף שיהיה לי יותר נשק עם אכות יותר טובה.
    נכון שלאמריקנים יש אינטרסים כלכליים אבל כך גם לרוסים שמוכרים הרבה נשק למדינות ערב בשביל כסף.
    אולי כדאי להציע לקוראי הבלוג לא להתקין מנעולים בדלת דירתם וכך יהיו פחות פריצות ופשע.

  11. מבין עניין הגיב:

    אני שוב שואל האם ד"ר לנדאו בעבודת המחקר המונומנטלית שלו על הסיוע האמריקאי לישראל מתעלם ביודעין מההשקעה של אמא רוסיה במזרח התיכון ואם זה לא חשוב יואיל להסביר מדוע.
    (ראה תגובתי הקודמת המצונזרת כנראה)

  12. חבר של רונן הגיב:

    לשירה-יש מצב כזה שנשק משמש להגנה? ואם לנו לא יהיה נשק או כמות קטנה מה לדעתך יקרה עם החמאס/חזבללה/או כל ארגון אסלמו-פשיסט אחר ינסה יותר לפגוע או פחות?
    לחופש ביטוי-קללות זה פואטיקה פילוסופית ממש.
    לערן-עוד 2 ,3 העלבות התגובה שלך תיהיה יותר נכונה.אני רוצה להבין משהו אדון ערן,אתה טוען כי ל א ח ר הסכם שלום (נגיד והסכמו וכל בתום לב) חזבאללה וחמאס יחלשו? ומה יהיה בזמן עד החלשותם? ניהיה במדינה ברוחב 4 ק"מ עם אלפי פליטים בתוך השטח,בלי נשק מספק,וארגוני מרצחים מסביב,אחלה סידור,אני רוצה כזה!

  13. אבירם הגיב:

    אמנם ניתוח מעניין של דר’ לנדו, אבל גם הוא, גם קמינר ורוב המגיבים מתעלמים מכמה נקודות חשובות:

    – ניתוח המצב היום, מבלי להתייחס כלל למהלכים שהובילו אליו הוא שטחי בדיוק כמו להעביר ביקורת על הכיבוש מבלי לזכור את מעללי הפלסטינים ומדינות ערב שתרמו למצב (למשל דחיית החלטת החלוקה).
    במקרה הנדון חשוב לזכור שבריה"מ חימשה "עד השיניים" את סוריה ומצרים לאורך עשרות שנים, ופיתחה נשק גרעיני בכמויות דומות ארה"ב.
    בשלב מסוים יצאה בריה"מ מהמרוץ (עדיין – לא לגמרי) וארה"ב נשארה עם תשתיות אדירות לייצור והפצת נשק. מאותו רגע זה כבר רק כח האינרציה.
    זאת אומרת שהמפלצת היתה בתחילה דו-ראשית, עכשיו לך תאשים את הראש שנשאר בכך שיש לו גוף של מפלצת…

    חשוב גם לזכור את מטרות ומקורות החימוש של מה שמכונה לצורך העניין "הצד שכנגד":
    מדינות כמו צפון קוריאה, פקיסטן ואיראן מפתחות נשק גרעיני "אידאולוגי" למטרות איום ושמירה על המשטרים הנוכחיים. זה לא פחות מסוכן (כמראה יותר מסוכן) מפיתוח והפצת נשק מתוך מטרות כלכליות.

    ונחזור לאזור: השר הסורי שצוטט במאמר, כמו גם דר’ לנדו עצמו מיתמים ומראים צביעות בעצמם. סוריה אוגרת מצבורי טילים שלא היו מביישים את בריה"מ בימיה היפים. והכל מכוון לעבר ערים בישראל, חלק ע"י החיזבאללה מכיוון לבנון.
    מדוע הם עושים זאת?
    האם אין בעובדה הזאת לבדה כדי להגדיל את הסיוע האמריקאי לישראל?

  14. אנג’לו איידן הגיב:

    בדיון שהתפתח בעקבות החיבור (או הפוסט), ד"ר עידן לנדו נאלץ להסתפק בשאלה אחת ויחידה: "הפוסט הזה מבוסס על הנחה פשוטה: פחדים שלא מדברים עליהם, מתעצמים." הוא הקדים לבקשתו מהקוראים "לעשות לעצמם חשבון מהו הצורך האמיתי של ישראל (ולא של ארה"ב) בסיוע ומהן הסיבות האובייקטיביות – בניפוי ההרגל והפחד מן הלא-צפוי – שמונעות את הפסקתו."

    ברור מהו "הצורך האמיתי" או האינטרס המעמדי של הפועלים והמוני העמלים הישראליים והפלסטינים; ושל הבורגנות הלאומית הישראלית ושל זו הפלסטינית; גם ברור מהו "הצורך האמיתי" של הבורגנות הרב-לאומית או הפיננסית. אבל לא ברור "מהו הצורך האמיתי של ישראל". בהנחה שב-’ישראל’ עידן לנדו לא מתייחס למדינה שבבעלות פיננסית כפי שהי היום; כחבלי ארץ תחת שליטה זו או אדמות טריטוריאליות כפופות לה כ-"חזון ציוני"; בכל זאת, אנחנו נמצאים מתמודדים עם שאיפה לשקט תעשייתי או שלום בין-מעמדי. זאת היא שאיפה נאיבית, המתעלמת ממשמעותה המעשית, כלומר, מההשתלטות שלווה או דלת התנגדות חמושה על בסיס הסכמים בין משועבדים לבין משעבדים עם סיוע מלכות סעודיה, למשל. בכך, אנחנו גם נמצאים קרובים ממש ל-"סיבות האובייקטיביות … שמונעות את הפסקתו" של הסיוע האמריקאי (ולא לישראל בלבד). ראובן קמינר מקרב אותנו אליהן עוד יותר. אבל, בכדי לזהות אותן, עלינו להוסיף מחקר על "הצורך האמיתי" של המעמדות השונים.

  15. בתגובה – קטע מנאום הפרידה של אייזנהואר הגיב:

    ‎אזהרת הנשיא נגד סכנות קומפלקס התעשייה הצבאית.
    Ike’s Military-Industrial Complex Speech
    ‎בפרק 4 של נאומו אמר אייק: "בפעם הראשונה בהיסטוריה, יש לנו תעשיית נשק בעלת ממדים עצומים… 3,5 מליון בני אדם מועסקים ע"י התעשיות הביטחוניות, ואנו מוציאים על ביטחון צבאי יותר מאשר כל החברות האמריקאיות ביחד מרוויחות… תעשיית הנשק הגדולה והמוסדות הצבאיים הענקיים הם נסיון חדש לאמריקה. השפעתם — הכלכלית, הפוליטית ואפילו הרוחנית-נפשית מורגשת בכל עיר ועיירה, בכל מוסד ומדינה, ובכל משרד של הממשל הפדרלי… אנו חייבים להבין את השפעותיה השליליות של התופעה. כל משאבינו, עמלנו, ותוצאות עבודתנו מושקעות בה. כך גם השפעתה של זו על מבנה החברה. אנו חייבים להיזהר ולשמור שהשפעת הקומפלקס התעשייתי-צבאי לא תתעצם. הפוטנציאל לכך קיים וגובר, והדבר הרה אסון. מקור הכוח נמצא במקום לא נכון, והמצב עלול להימשך ולהחריף. אסור לנו לתת לצירוף הזה לסכן את חירותנו ואת ההליכים הדמוקרטיים. אל לנו לסמוך על הגורל. רק חברה אזרחית דרוכה ועירנית, שמודעת לסכנות, יכולה למנוע הסתבכות והישחקות בידי המכונה הענקית של התעשיה הצבאית הביטחונית. נגד הסכנות האלה אנו חייבים להציג את מטרות השלום ושיטות הגנתו – כך ששניהם – הביטחון והחירות יוכלו לשגשג ולהצליח – זה לצד זה.
    — קישור —

  16. בתגובה – קטע #2 מנאום הפרידה של אייזנהואר הגיב:

    [המשך] המהפך הטכנולוגי בשנים האחרונות אחראית במידה רבה לשינוי בחשיבות הממסד התעשייתי-צבאי. המחקר הפך לאבן פינה במהפך זה. המחקר הפך פורמלי, מסובך ויקר, וכך הממשל הפדרלי הפך למזמין ומממן עיקרי של המחקר. את מקום הממציא העצמאי, שעבד במרתף, תפסו צוותים של חוקרים ומדענים שעובדים במעבדות ובשדות המבחן. החופש האוניברסיטאי שהיה המקור ההיסטורי לרעיונות ולתגליות מדעיות, עבר מהפך בשל דרכי המחקר. זה קרה גם בגלל ההוצאות העצומות שהמחקר דורש. כך החליפו חוזי מחקר ממשלתיים את הסקרנות האינטלקטואלית של החוקרים והמדענים, ובעתיד צפוי שמלומדי ומדעני האומה יישלטו על-ידי הממשלה הפדרלית, ע"י הקצבות לפרויקטים, ובידי כוח הכסף הגובר ומשתלט על כל חלקה טובה. לכן אנו חייבים להיות ערים לסכנה שהמדיניות הציבורית עצמה עלולה להפוך שבויה בידי האליטה המדעית‫-‬טגנולוגית. ‎ עלינו המנהיגים מוטלת החובה ליצוק תוכן‫,‬ לאזן ולשלב בין העקרונות גם את אלו המנחים את השיטה הדמוקרטית‫:‬ לשמור על יעדי החופש של החברה.

  17. 4 סיבות למלחמה המתקרבת באיראן: הגיב:

    דומינציה גלובלית אמריקאית, ישראל , תעשיית הנשק, תקשורת המיינסטרים המשרתת והזונה אחר הפושעים. ראיון קצר עם Paul Craig Roberts

    — קישור —

    (ק.א.)

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים