הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 ביוני, 2010 10 תגובות

כשאני כותב שורות אלה, אני מתבונן מחלוני בים הכחול שמול עיניי וחושב על הצעיר, המוחזק מול אותו הים, כמה עשרות קילומטרים מכאן.


האם רואה גלעד שליט את הים? האם הוא בכלל רואה משהו? מה מצבו? איך מתייחסים אליו?


מלאו ארבע שנים ויום להחזקתו בשבי, ושום סוף אינו נראה באופק.


גלעד שליט הפך למשל – משל למציאות הישראלית. לחוסר היכולת של מנהיגינו לקבל החלטות. לפחדנותם המוסרית והפוליטית. לחוסר יכולתם לנתח מצב ולהסיק מסקנות.


אילו הייתה קיימת אפשרות מעשית לשחרר את גלעד בפעולה צבאית, ממשלת-ישראל הייתה קופצת עליה, גם במחיר סיכון חייו.


זה קל, מפני שהציבור הישראלי מעדיף תמיד פיתרון של כוח על פיתרון העלול להיחשב לחולשה. המבצע לשחרור בני-הערובה באנטבה ב-1976 נחשב לאחד המבצעים המפוארים בתולדות המדינה – אך כפסע היה בין הצלחה לכישלון. זה היה הימור בחייהם של החיילים ו-105 בני-הערובה.


במקרים אחרים ההימור לא הצליח. לא במינכן ב-1972, כאשר הימרו על חיי הספורטאים, והפסידו. לא במעלות ב-1974, כאשר הימרו על חיי התלמידים, והפסידו. לא במבצע לשחרור החייל נחשון וקסמן ב-1994, כאשר הימרו על חייו, והפסידו.


אילו הייתה אפשרות כלשהי לשחרר את גלעד בכוח, היו גם הפעם מהמרים על חייו, וקרוב לוודאי שהיו מפסידים. למזלו, לא הייתה אפשרות כזאת. לפי שעה.

זה די מפליא. לזרועות-הביטחון יש ברצועת-עזה מאות מודיעים, נוסף על כל האמצעים האלקטרוניים והאחרים. נראה שלא השיגו שום ידיעה על מקום הימצאו.   


איך חמאס מצליח בכך? בין השאר על-ידי מניעת כל קשר עם השבוי – לא פגישות עם הצלב האדום או שליחים זרים, לא סרטים (מלבד שני קצרצרים), לא מכתבים (כמעט). הם פשוט לא מתפתים. הם מסרבים לכל הבקשות בנושא זה.


יתכן שניתן היה להתגבר על בעיה זו אילו התחייבה ממשלת ישראל לוותר מראש על כל ניסיון לשחרר את גלעד בכוח, תמורת הסכמת חמאס להפגיש אותו עם הצלב האדום . התחייבות הדדית כזאת הייתה זקוקה, מן הסתם, לערבות של צד שלישי – ארצות-הברית, למשל.


בהעדר סידור כזה, כל הדרישות החסודות של מדינאים זרים בנוסח "לאפשר לצלב האדום להיפגש עם החייל" הן אמירות ריקות.



לא פחות צבועות כל הדרישות של אישים זרים "לשחרר את החייל החטוף".


דרישות אלה נעימות לאוזן הישראלית, אבל הן מתעלמות לגמרי מן העובדה שמדובר בחילופי-שבויים.


גלעד שליט הוא אדם חי ונושם, צעיר שגורלו מעורר רגשות אנושיים עזים. אבל כך גם השבויים הפלסטיניים הם אנשים חיים ונושמים, וגם גורלם צריך לעורר רגשות אנושיים. יש ביניהם צעירים, הנמקים שנים על גבי שנים בכלא. יש ביניהם מנהיגים פוליטיים, הנענשים על השתייכותם לגוף זה או אחר. ויש ביניהם אנשים שבמינוח הישראלי "יש להם דם על הידיים", ובמינוח של הפלסטינים הם גיבורים לאומיים, שהקריבו את חירותם למען החרות של עמם.


המחיר שדורש חמאס נראה מופקע – אלף תמורת אחד. אבל ישראל כבר שילמה מחיר כזה בעבר עבור שבויים אחרים, וזה המחירון שנקבע. חמאס לא יכול להסתפק בפחות, מבלי להיראות נכנע.


לאלף השבויים הפלסטיניים יש משפחות – אבות, אמהות,נשים וילדים, אחים ואחיות, בדיוק כמו לגלעד שליט. גם אלה זועקים, דורשים, לוחצים. חמאס אינו יכול להתעלם מהם.


הפרשה כולה מראה בצורה מבהילה את חוסר-היכולת של ממשלותינו – הקודמת והנוכחית כאחת – לקבל החלטות, ואף לחשוב בהיגיון.


כבר לפני ארבע שנים קבע חמאס את המחיר, לפי התעריף המקובל. הוא לא השתנה מאז.


מאותו רגע, לפני ארבע שנים, צריך היה להחליט.


אין ספק, הסכם כזה יחזק את חמאס. הוא יעניק לו לגיטימיות כגורם פלסטיני חשוב. הוא יתפרש כאישור לאימרה "ישראל מבינה רק את שפת-הכוח".


על כך צריכים לתת תשובה פשוטה: כן או לא?


כן – פירושו מכה לאבו-מאזן, שלא הצליח בטובות לשחרר אף אסיר פלסטיני חשוב אחד. (לכן הטילה ארצות-הברית וטו על העסקה.) 


לא – פירושו מאסר-עולם לגלעד שליט עם סכנה מתמדת לחייו.


במשך ארבע שנים לא היו מנהיגינו מסוגלים להכריע. כשם שאינם מסוגלים להכריע בשום עניין מהותי הקובע את עתידנו. (למשל: שתי מדינות או מדינת אפרטהייד? שלום או התנחלויות? להגיע להסכם עם אבו-מאזן או להכיר בחמאס?)


כדי להתחמק מהצורך להכריע, הומצאו טכסיסים שונים. בין השאר: הטענה שהמצור על עזה נועד להביא לשחרור החייל.


זה היה מלכתחילה תירוץ שקרי. המצור הוטל כדי להכריח את תושבי-עזה להפיל את המשטר של חמאס, שזכה בבחירות הפלסטיניות. עניין שליט שורבב לעניין רק לצורכי-תעמולה.


עכשיו בוטל המצור חלקית. זהו ניצחון כביר למשט-הסיוע – ניצחון שיוזמיו אף לא העזו לחלום עליו. בעקבות ההחלטה המטומטמת לתקוף את הספינה התורכית נוצר לחץ בינלאומי לביטול המצור.


הממשלה המבוישת תירצה את ההחלטה בין השאר בכך ש"ממילא המצור לא עזר לשחרור שליט".


משפחת שליט זעקה חמאס. היא האמינה שהיה קשר כלשהו בין המצור וגורל בנה. אבל ברור שברגע שהחליטו להיכנע ללחץ הבינלאומי ולבטל את המצור חלקית, נתניהו וברק כלל לא חשבו על שליט.


אני מדגיש את המילה "חלקית". נכון, זהו ניצחון כביר לכולנו, שאמרנו מהרגע הראשון שהמצור הוא בלתי-מוסרי, בלתי-חוקי ובלתי-חכם. ההחלטה המאפשרת להכניס לרצועה כל דבר מלבד אמצעי-לחימה מהווה שינוי גדול.


אבל הבעיה העיקרית בעזה היא העוני, שמקורו באבטלה. המפעלים בעזה חוסלו על-ידי המצור. לא זה בלבד שלא יכלו להשיג חמרי-גלם, אלא שלא יכלו לייצא את סחורתם לגדה המערבית, לישראל ולרחבי העולם. נראה שמצב זה לא השתנה. גם אם יקבלו המפעלים חמרי-גלם, הם לא יוכלו לייצא את תוצרתם – דברי טקסטיל, פירות, פרחים וכל השאר. ספקים ישראליים ירוויחו עכשיו מיליוני דולרים מהייצוא לעזה, אך תושבי עזה לא יוכלו למכור את סחורתם בישראל.


כך או כך – זה אינו נוגע לגורלו של שליט.


משפחת שליט נתונה במצוקה קשה. אפשר להבין אותה, אבל צריכים גם להגיד לה שהיא טועה.
היא טועה כשהיא מתנגדת להסרת המצור. היא טועה כשהיא דורשת למנוע ביקורי-משפחה אצל אסירי החמאס בישראל. (ולא רק מפני שממילא לא ניתן למשפחות האסירים מעזה לבקר את יקיריהן בכלא הישראלי.)


אי-אפשר לאחוז בחבל בשני הקצוות. כשנועם שליט תובע לשחרר אלף אסירי חמאס תמורת שחרור בנו – הוא אינו יכול לתת יד לדמוניזציה של חמאס. הוא אינו יכול לדרוש יחס הומאני לגלעד ובאותה שעה להצדיק אמצעים בלתי-הומאניים נגד תושבי עזה. המסר הכפול הזה מבלבל את הציבור ומסכל את המערכה לשחרור גלעד.


המסר צריך להיות פשוט, ברור ומובן לכל: הדרישה מבנימין נתניהו לקבל מיד את ההחלטה לבצע את חילופי-השבויים. גלעד יחזור הביתה, והמוני בית ישראל יריעו לו. השבויים הפלסטינים יחזרו לבתיהם, וגם שם תהיה התפוצצות של שמחה.


חוסר היכולת של נתניהו להחליט – ולעמוד על החלטתו – מדגימה את מלוא אפסותו כמנהיג.


במקום זה יש לנו עסק עם איש-השיווק (זה היה מקצועו המקורי) הקם בבוקר עם סקרי דעת-קהל והולך לישון בלילה עם סקרי דעת-קהל. הסקרים אומרי לו ששחרור שליט יהיה פופולארי, אך שחרור הפלסטינים יהיה בלתי-פופולארי. בלילה, על יצועו, הוא מתחבט בשאלה: מה כדאי לי יותר? מה יוסיף לי קולות, מה יגרע לי קולות?


וזה באמת מפחיד. אם נתניהו אינו מסוגל לקבל החלטות ביחס לגורלו של שליט, איך יקבל החלטות לגבי השאלות שיקבעו את גורל כולנו, לא לשנה אלא לדורות?

תגובות
נושאים: מאמרים

10 תגובות

  1. יעקובי: יודעים היכן הוא הגיב:

    בוודאי שצה"ל יודע היכן מוחזק שליט. בוודאות. אבל כל נסיון לשחררו יעלה מיד בחייו, ובחיי חיילים נוספים.

  2. ק.א. הגיב:

    העם הוכנע.
    העם זוהם בטומאת הטמטמום הכיבושי הגזעני.
    דורות של חינוך רקוב הביאנו עד הלום.
    עם שלם שרוי במצור (ואין זה העם הפלסטיני).
    הרבה ישראלים חשים את האבסורד שבמצבם.
    הם מתבוננים בשלשלאות הכובלות אותם מצד אחד.
    אך אינם יכולים לנתק את השלשלאות הללו כי בלעדיהן לא ישאר להם מאומה. חיה שהתרגלה לחיות בכלוב – לא תעזוב אותו גם אם יפתח השער. באופן דומה נתניהו מתבונן בכוח ההרתעה היהודי אך אינו יכול לגעת בו כי זה כל עולמו.
    זה טיבו של השלד של ה"בניין" המפואר.

  3. נכון מאוד הגיב:

    מאמר אחד חכם במקום כל השמאלץ שנשפך כאן כמים.
    סירוב החמאס לאפשר ביקורים של הצלב האדום, מה שמנפנפים כאן כאי אנושיות של החמאס אולי היא שמצילה את חייו של שליט. יחד עם זאת לו היה החמאס נוהג בחכמה, מה שאין שם כנראה כ"כ הרבה, היה מתנה ביקורים של הצלב האדום בהתחייבות ישראל לא לנסות שחרורו בכוח וערבות של סרקוזי שהצטרף עכשיו למקהלח,לקיומו של התנאי.
    תנאי שכזה היה מעביר את הכדור הזה למגרש של נתניהו.

  4. מושון למגיב "למושון" הגיב:

    1. העובדה שאבנרי ביסס טיעון בין היתר על עובדה לא נכונה (זהות הכח שניסה לשחרר את החטופים במינכן 72) מורידה מתקפות הטיעון שלו. זוהי לוגיקה פשוטה.

    2. אורי אבנרי טוען ש"נראה שלא השיגו שום ידיעה על מקום הימצאו", ומציג זאת כמעט כעובדה מוגמרת. זוהי יומרנות חובבנית מצידו וסביר להניח שהוא טועה.

    3. אני מאוד מקווה בשבילך שגם ליבך נחמץ כאשר "אדם" כמו סמיר קונטאר יוצא לחופשי.
    נא לדייק במינוחים: אין הרבה אנשים שליבם נחמץ כאשר "שבויים" משוחררים, הבעיה היא עם טרוריסטים ורוצחים שחתומים על פיגועי תופת.
    אלו לוחמי חופש בדיוק כמו שאנשי IHH הם פעילי שלום.
    לגבי הפיגוע במלון סבוי: פיגוע שכזה בלב ישראל מחייב פעולה צבאית. מדינה לא יכולה לשאת ולתת עם מחבלים כאשר מתבצעת חדירה ופגיעה כל-כך קשה. הרוב המוחץ של התקריות הדומות בעולם הסתיים באותה צורה, אז אל תמציא איזו רמת מוסר ואיפוק דמיונית שאינה קשורה למציאות.
    מלחמת לבנון 2 ועופרת יצוקה אינן קשורות לדיון. שתיהן קרו לאחר שהחמאס\חיזבאללה תקפו ופגעו בריבונות ישראל, לא היה שום ערוץ הידברות ולא היה על מה לדבר…

    4. אכן דמגוגיה. זהו נסיון לטהר את פשע המלחמה שמבצע החמאס כנגד חייל שבוי, והוספת חטא על פשע ע"י האשמת ישראל בבידודו של שליט.
    יש גבול לחוצפה.

  5. כמעט לעניין הגיב:

    ערוץ 1 שידר היום סרט תיעודי על טייס קרב שיוצא לגמלאות. לכבוד האירוע הטייס מראה לנכדתו בת השמונה את מטוס הקרב שלו והיא שואלת "מה זה?". זהו טיל מסביר גל, "מה הוא עושה" לא שאלה הילדה (ואולי שאלה ונערכה), וגל לא השיב: זה הורג ילדות חמודות בעזה…
    אז אולי זה לא ממש לעניין מאמרו של אבנרי, אבל כמה חללים הפלנו בעזה רק כדי שלא נצטרך להודות בכך שבאירוע שבו נפל בשבי גלעד שליט ושנים מחבריו נפלו חללים.
    ועוד דבר: יום יבוא ויתפרסם מה שכל מי שמוכן להשתמש בראשו יודע ומבין כבר היום, לאמור כי הסיבה היחידה שגלעד אינו זוכה לביקורי הצלב האדום (שבלי ספק היו מרוממים את רוחו) היא סירובה של ישראל להתחייב חגיגית ופומבית שלא לנסות להתחקות על מקום כלאו ולא לנסות לחלצו. שוב עניין של אגו של חברה מתנשאת המנוהלת על ידי מושלים רעי לב ואטומי מוח, שבעטים נאלץ גלעד לשלם מחיר יקר.

  6. מושון לאורי אבנרי הגיב:

    1. קודם כל תיקון: במינכן 72 ביצעו כוחות בטחון גרמנים את נסיון החילוץ הכושל, ולא כוחות ישראלים.
    האם זו רק פליטת קולמוס או טעות פרוידיאנית שלך?

    2. מי אמר לך שצה"ל אינו יודע את מקום הימצאו של גלעד שליט?
    שים לב שייתכן ואתה טועה פעמיים:
    צה"ל כבר יודע מזמן היכן מוחזק גלעד שליט, אבל לפי הערכת הסיכון יתכן שצה"ל מעדיף לא לבצע פעולת חילוץ.
    לדעתי התסריט הזה סביר יותר מזה שלך.

    3. "הציבור הישראלי מעדיף תמיד פיתרון של כוח"?
    קודם כל ראה התנהגות ארה"ב שמגדירה כמדיניות לא לשאת ולתת עם חוטפים וטרוריסטים.
    ברור שהעמדה האמריקאית קשה יותר מזו הישראלית.
    מלבד זאת – כבר בוצעו בעבר כמה עסקאות לחילופי שבויים (חמש, כמדומני) כולל החזרת חלקי גופתו של לוחם השייטת איתמר איליה ז"ל בתמורה לשחרור מחבלים.
    מספר העסקאות הללו עולה על מספר מבצעי החילוץ שמנית (מעלות, אנטבה, נחשון וקסמן ז"ל), ולכן בתודעה הישראלית נצרבו יותר עסקאות מאשר פעולות, וזה סותר את אמירתך לגבי ההעדפה הישראלית של פתרון כוחני.

    4. הטענה לפיה פגישה של הצלב האדום עם גלעד שליט תתן אפשרות לצה"ל לבצע פעולת חילוץ היא דמגוגית ותו לא.
    באותה מידה יכול השב"כ לאסור פגישות של אסירים פלסטינים עם בני משפחותיהם בטענה שכך מבריחים אליהם טלפונים סלולרים או נשק. אבל בכל זאת ישנם חוקים וצריך לכבד אותם.
    מי שלא מכבר חוקים בינ"ל – אל לא להטיף לצד השני לכבדם.

  7. למושון הגיב:

    סעיף 1 אינו מעלה ולא מוריד לעצם הטיעונים שבמאמר.
    לסעיף 2. מה שאתה "יודע" זו ההשערה שלך ותיתכן גם השערה הפוכה. לצורך העניין מה שקובע הוא מה יודע או חושב החמאס.

    לסעיף 3. אפשר להוסיף עוד פעולות כוחניות: האוטובוס בכביש החוף, מלון סבוי, מלחמת לבנון 2, עופרת יצוקה ועוד. מה שחשוב הוא שהציבור הישראלי תמיד תמך בכוחניות הזאת ותמיד התחמץ כאשר נעשו חילופי שבויים על בסיס מו"מ.

    לסעיף 4. דמגוגיה היא תמיד טענה כשאין לך משהו משכנע. ומה שייך טלפונים סוללריים לשחרור אסיר שהוא קלף אסטרטגי.

  8. שירה הגיב:

    נועם שליט יודע את כל זה. הוא פשוט זקוק לאהדת העם ולכן הוא מדבר עם העם בשפה החד סטרית שהוא מכיר. אחרת, הוא לא יוכל לזכות בכל כך הרבה תומכים.
    אני זוכרת שבהתחלה הוא היה הרבה יותר מבין ביחס לשבויים הפלסטינים. הוא נהיה פוליטיקאי מכורח הנסיבות.אני הייתי נוהגת בדיוק כך במקומו.
    ייאמר לזכות נועם שכל מה שהוא רוצה זה את שחרור בנו, שלא כמו קרנית גולווסר למשל שהיא מהתחלה בנתה לעצמה מעמד של סלב על גופה השרוף של בעלה.

  9. ערפדיון ל-Z הגיב:

    אתה גאון,לא חשבתי מעולם על התזה המהפכנית הזאת.."שנבין שגם בעזה גרים בני-א-ד-ם ולא ערבים " גאון גאון,ברגע שנעביר את המסר (העמוק אך הברור עד עיוורון) לכל ערלי הלב,גונבי הסוסים,מרעלי בארות,בורים ועמי ארצות מהימין הפשיסטי הישראלי כולם יראו את האור,הם(כמוני)לא חשבו על הדבר עד עכשיו,שינת את חיי ,תודה.

  10. z הגיב:

    בעוד תושבי עזה נמקים בעוני ובמחסור תושבי ישראל השבעים והמדושנים עסוקים בחישובים על עסקאות קח ותן ופרנציפים שמתאימים לאנשים שהפכו לקרנפים ומתעסקים במשחקי כבוד שמייצגים בריות בעלי שכבות שומן עבות במיוחד.
    האם צריכה לבוא עלינו קטסטרופה כדי שנבין שגם בעזה גרים בני-א-ד-ם ולא ערבים שאינשאללה שהים יבלע את כולם?

הגיבו לz

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים