הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 ביולי, 2010 5 תגובות

הפרשנים מסבירים לנו שאובמה החליט להרעיף על נתניהו אהבה גדולה לאחר והזכירו לו שמועד הבחירות לקונגרס בנובמבר מתקרב. כלומר, אובמה ומפלגתו דואגים לגורל ההצבעה היהודית. אך אין ראייה ממשית לכך שיש לאובמה צרות ממקור זה. סביר להניח שקהל המצביעים היהודי יהיה היציב ביותר מכלל הקבוצות השונות שהיו חלק מהקואליציה שהצביעה בעד אובמה ב-2006. בקואליציה זו ישנם מצביעים רבים שיתקשו להצביע למפלגה הדמוקרטית בנובמבר. החיבוקים לביבי הם חסרי טעם לחלוטין לשם איסוף קולות. הגרעין הקשה של התומכים "בישראל מעל הכול", כלומר נאמני ביבי, המהווים מיעוט קטן בקרב יהודי ארה"ב, יודעים למי להצביע, וזה לא יהיה חברו לנפש החדש של ביבי.     
 
אם אומנם דואג אובמה למה שעלול להתרחש בבחירות הקרבות לקונגרס, יש לנו הצעה עבורו: רצוי מאד שיקדיש, ולו חלק "מההון הפוליטי" שברשותו, ליוזמה נועזת שתיצור מקומות עבודה למובטלים ותקל על מצוקתם הקשה. 

  שותפים להרפתקה במפרץ הפרסי – חיוכים מתוקים 
 
הרומן המתלהט בוושינגטון נובע מההכנות לתוקפנות, בצורה זו או אחרת, נגד איראן. על ארה"ב, כשהיא מתארגנת למלחמה, להביא בחשבון את ההתדלדלות הפוליטית והאסטרטגית בשורות התומכים ביציאה למלחמה. תורכיה, ראש החץ הקלאסי של נאט"ו ושל הצבא האמריקאי אינה משתתפת במשחק הזה כרגע, והיא אף עשויה להושיט סיוע לצד השני. כל הקומבינות המודיעיניות של ארה"ב, שנועדו לקשור את  אסד ואת משטרו לרצח חרירי, הביאו לתוצאה ההפוכה. סוריה נשארה נאמנה למדיניות העצמאית שלה וקצרה במהרה את פירותיה בצורת ידידות עם יריב מסורתי – תורכיה, והשלמה מלאה בינה לבין ביירות. הגרועה ביותר עבור המסע "נגד הטרור" של ה-CIA ושל הפנטגון היא ההתנהגות החוצפנית של החיזבאללה שהפך לשותף מלא ומכובד בתהליכי הדמוקרטיזציה בלבנון. הצלחת הארגון בשכנוע אזרחי לבנון שאין הוא צריך לפרק את נשקו עד אשר יושג הסכם שלום עם ישראל מהווה הישג גדול עבורו. יתר על כן, מתברר למשקיפים ולמדינאים העוקבים אחרי האזור שלנו שחמאס, אם יורשה לו, מוכן ויכול למלא תפקיד קונסטרוקטיבי לקראת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
 
ב"פינה" האמריקאית, עוד לפני הדיווחים על בעיות הבריאות של מוברכ, נראית מצרים תשושה וחסרה את הכישורים המינימליים הנחוצים לה כמנהיגת העולם הערבי. נשארים אצל האמריקאים סעודיה והנסיכויות שאולי יאפשרו למטוסים של "הקואליציה" לנצל את השמים שלהם, ואולי אפשר לקבל מהם הלוואה. האם שכחתי את עיראק על 100,000 החיילים האמריקאים המוצבים בה? ספק אם אפשר להבטיח לאובמה עזרה מן המעצמה השיעית שקמה בארץ הטיגריס. יותר סביר לראות את עיראק כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון.           
 
לנוכח מצבם העגום, אין להתפלא על כך שהאמריקאים הרעיפו שבחים על "איש השלום" שהפך לשותף בכיר וכמעט בלעדי לקראת הפעלת כוח באזור. ארה"ב, הנתונה במשבר כלכלי ומפסידה התמודדות פוליטית אחת אחרי השנייה, גולשת לעבר דיפלומטיה של ספינות קרב. באזור מורגשת עלייה בהשפעה פוליטית וביוקרה של איראן. אובמה, בהעדר תשובה פוליטית, מנפנף בחרב.  
 
ענני מלחמה יזומה מכסים את שמי האזור והבריתות האמריקאיות המסורתיות כמעט ונעלמו. הנה הזדמנות פז לממסד הישראלי הרוצה בכל מאודו לבלום את ההצלחות של הרפובליקה האיסלאמית האיראנית. ישראל מבקשת לבסס מחדש את ההגמוניה המערבית דווקא בנסיבות התפוררותן של המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות. בתנאים אלה עולות מניותיה של ישראל, והיא לא סתם בורג אלא סקונד דרייבר במסע מסוכן. ישראל היא אכן מרכיב מרכזי וחיוני למדי במערך ההכנות למלחמה.  
 
יתכן שאין כימיה בין ביבי ובין אובמה, אך בעלי ברית על סף הרפתקה משקיעים ביחסים טובים. שותפים לפרויקטים מפוקפקים מחייכים למצלמה כשהדבר נחוץ.
 
קנוניה לאור השמש 
 
הטקסטים הרשמיים, התשובות בראיונות, החיוכים והנימוסים האלגנטיים, ההתחמקות משאלות מביכות ואפילו שפת הגוף הצביעו כולם על מסקנה ברורה. השיח והגינונים הבהירו לכל הנוגעים בדבר שאם יש "דיל" באופק, הוא ייווצר מהניסיון של ארה"ב לכפות על  הפלסטינים קווי הסכם בין ארה"ב ובין ישראל שיסוכמו עם ‘אינפוט’ פלסטיני מינימלי. מדובר בניסיון בלתי חוקי ובלתי מוסרי לכפות שלום על צד פלסטיני חסר כוח עמידה כלשהי. מדובר בחבלה בסיכויים לשלום ממשי.
 
מכאן ואילך עריבה ארה"ב לביטחון ישראל כפי שהוא מוגדר על ידי ישראל. המאגר הגרעיני הישראלי מולבן כשלג וזוכה לחסינות אמריקאית נגד לחץ בינלאומי אפשרי. נשק מתוחכם וחדיש יישלח לישראל "כהגנה נגד איראן".
 
אין בנמצא פלסטיני שמאמין שאובמה וממשלו מהווים מתווכים הגונים. בבית הלבן גרסו את כל הספרים על הכללים הבסיסיים של בוררות ותיווך הגונים. הצגת המחזה האומלל הזה בריש גלי היא ראייה נוספת שארה"ב וויתרה על כל תקווה להשפיע על דעת הקהל הערבי.
 
אובמה הציג את עצמו כידיד השלום
 
ישנו גל חדש של פעילות לוחמת בתנועת השלום הישראלי. עלינו להסתייג, כי אין מדובר בעשרות אלפי מצביעים שיכולים לחולל שינוי במימד האלקטורלי. בכל זאת רצוי לציין, שמאות רבות של צעירים מגלים מסירות יוצאת מן הכלל ותושייה בקרבות נגד סיפוח ואפליה אנטי-פלסטינית גסים. 
 
רבים מן הפעילים הללו החלו להאמין במשך הזמן שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, תומך במאבקם. אמנם היו במשך השנה החולפת גילויים שונים המעידים על כך שארה"ב החלה מתרחקת מהתמיכה בפעילות המטורפת של המתנחלים הקנאים תוך ביקורת נגד ידידיהם בממסד הישראלי. באופן היסטורי, קיימת נטייה בקהל היונים בישראל להאמין בקיום סתירה מובהקת בין תוכניות הסיפוח של הימין בישראל ובין האינטרסים של ארה"ב כמעצמה עולמית. סתירה זו הייתה אמורה להניב נתק מדיני בין וושינגטון לבין ירושלים. כמה זמן ייקח, שואלים פעילי השלום, עד אשר יבינו האמריקאים שביבי וחבריו מבקשים לדרדר אותם לביצה פוליטית תובענית שתהרוס את השרידים האחרונים של יוקרה אמריקאית באזור?


איך לא ברור להם שסיפוח, נישול, כיבוש אכזרי, רמאות ושוד יטמאו את מבצעיהם ויסכנו את האחראים לפשעים אלה בכל הדרגים?           
 
ברק אובמה וממשלו פנו עורף לצעירים המפגינים למען צדק ויושר בשייח’ ג’ראח ובסילוואן, כפי שהאימפריה האמריקאית מתנכרת במשך עשורים לזכויות העם הפלסטיני. המהלכים האחרונים של ממשל אובמה פוגעים קשות בסיכויים לשלום. אף על פי כן, רוב הצעירים מבינים שהם התגייסו למאבק ממושך שלא ייגמר בקרוב. הסיסמאות של פעילי שיח’ ג’ארח חצובות באבן ירושלמית ונישאות ברמה: "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" – "אין קדושה בעיר כבושה" –  "שיח’ ג’ארח, סילוואן ובילעין –  זוהי פלסטין!     
 
שיח’ ג’ארח שבגדו בה שלש פעמים ממשיכה להילחם. שיח’ ג’ארח נבגדה ב- 1967 כאשר ישראל סיפחה את ירושלים המזרחית באופן חד-צדדי והעולם שתק. היא נבגדה שוב כאשר המערכת המשפטית הישראלית איפשרה למתנחלים לנשל מבתיהם משפחות פלסטיניות שגרו בשיח’ ג’ארח יותר מ-60 שנה. שיח’ ג’ארח נבגדה החודש בפעם השלישית, הפעם על ידי האדם בבית הלבן, שהתיימר להיות ידיד השלום אך הסתבר שהוא חבר בנפש של נתניהו.  
 
נסיים כאן עם הקריאה לתושבי שיח’ ג’ארח: שיח’ ג’ארח אל יאוש! עוד נגמור עם הכיבוש!   
 

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. מיכאל שרון הגיב:

    מאמר מאיר עיניים, מפוקח ומבהיר דברים שרבים לא חשבו עליהם, ואחד המאמרים המזהירים אי פעם של ראובן קמינר – גם בוירטואוזיות המבריקה שבו. למעשה, ציון דרך במחשבת השמאל הישראלי. תקוות השווא שלנו מנותצות, אך הבהירות לראות נכון מפציעה. לכשעצמי (וגם כאזרח אירופי), איני מבין מדוע האיחוד האירופי, אירופה שיש בה אחרי הכל מסורת תרבותית ומוסרית גדולה, מדוע הם לא עושים כלום. האם גם אירופה "תשושה" כמו מצרים אליבא דקמינר?

    הצעתי כאן בעבר, שיש שלב בתולדות אימפריות (כגון רומא בימי פומפיוס) שכאשר בני בריתם באיזור כלשהו מוחלשים על ידי מגמה אנטי אימפריאליסטית המונית, או אז מגיע שלב הכיבוש והנוכחות הפעילה והחמושה, שלב הכיבוש הממשי. זו היתה הצעה שניראתה לי כשכתבתיה קצת דימיונית וספקולטיבית, אך הנה אולי הדבר הזה מתממש. כתבתי כאן במאמר (אובמה – השאיפה לסובסטנס) , שאובמה הוא איש המחפש נכסים ממשיים, איש של סובסטנס, דווקא בכוח זיקה כלשהיא לתנועתו של מלקולם X שהיתה מוכוונת כלפי השגת משאבים ממשיים, בניבדל מישויות אווריריות, וככזה, הוא דווקא יחזק אחיזתו במזרח התיכון על משאביו, מכיוון שהדבר הזה כבר קיים. האם גם זה מתממש כיום?

  2. עתליה שטרול-אופנהיימר הגיב:

    טלביה? מה אתם רוצים מטלביה. יש לי פה בית ערבי יפה עם גינה קטנה, ברחוב שקט עם שכנים איכותיים, ואני מבקשת בכל לשון של בקשה להוציא את טלביה מהדיון הזה.

  3. דוד הגיב:

    לא מבין למה "לנפנף בחרב" זאת לא "תשובה פוליטית". הכותב הוא כנראה פציפיסט מסוג כלשהו שלא מבין ש"תשובות פוליטיות" יכולות, ולפעמים חייבות להיות גם כוחניות. לא ממש מרקסיסט, במילים אחרות.

  4. רמי יובל הגיב:

    הגירוש של אנשי שייח ג’ראח מבתיהם בידי המתנחלים התאפשר בעקבות החלטה שיפוטית שלפיה הקרקע הנדונה נרכשה בשעתו בידי יהודים ונתפסה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים הירדני, אשר נמנע מלמכור אותה לצד שלישי, עד שב-67 היא הופשרה ושבה לידי הבעלים היהודים. לא כך נהג האפורופוס הישראלי בנכסי הערבים שגורשו או ברחו ממנה במלחמת תש"ח/הנכבה ואשר לאחריה חזרתם לבתיהם נחסמה. האפ’ הישראלי מכר (בנזיד עדשים) את הרכוש העצום, הגדול בשטח ובשווי פי מאות אלפים מאדמות שייח ג’ראח ושאר אדמות היהודים שאבדו במלחמה, לרשות הפיתוח ולקרן קיימת, שמצידן העבירו אותו לפרטיים ותאגידים באופן שהבעלות הערבית המקורית אויינה. כך בתי הערבים בקטמון, טלביה, בקעה חיפה, צפת,יפו, טבריה רמלה לוד ועוד אינספור מקומות אחרים שהיו בבעלות ערבים רשומים עתה בטאבו על שם יהודים או על שם קק"ל ולבעלים המקורי אין שום עילה בחוק לקבלם בחזרה. סיכום: האפ’ הירדני נהג באדמות היהודים כאפוטרופוס, היינו כשומר נאמן, ואילו האפורופוס הישראלי מעל בתפקידו ונהג כגנב בלילה ושודד ביום ולא נח ממלאכת השוד עד ששם ידו גם על מעט הנכסים שנשמרו כדין על ידי האפ’ הירדני, בבחינת לי הכל ולכם לא כלום. נוכח רשעות כזו אנו מפגינים ומאמינים כי אנשים ישרים, בשמאל ובימין כאחד, יצטרפו לזעקה.

  5. ראובן תודה הגיב:

    אנחנו צריכים אותך.
    צעירי שייח ג’ראח

הגיבו למיכאל שרון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים