הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביולי, 2010 2 תגובות

1968 היתה שנה חשובה מאוד בהיסטוריה האמריקאית בת זמננו. באפריל נרצח מרטין לותר קינג הבן, ביוני נרצח רוברט קנדי; שביתות פועלים פרצו ברצף, מרידות סטודנטים התפשטו בקמפוסים; הפגנות סוערות במחאה על רצח קינג ולמען זכויות אזרח, ופעולות מחאה נגד המלחמה, פוזרו על ידי המשטרה באלימות גוברת והולכת. עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון בניסיון לערער על חוקיות המלחמה נדחו על ידו, אולם תנועת ההתנגדות למלחמה, שהמשיכה לגדול חרף המאמצים הממסדיים לדכא ולרסק אותה, ציינה לזכותה בקיעים ראשונים בתמיכת הציבור במלחמה. בסוף אותו קיץ, באווירה של מרי אזרחי ובתחושה קשה שהרפובליקה עומדת על סף התפרקות, התכנסה ב"תיאטרון הרעיונות" בניו יורק קבוצת אינטלקטואלים בולטים לסדרת דיונים בכותרת "הדמוקרטיה: האם יש לה עתיד?" בין המשתתפים היו חנה ארנדט והרברט מרקוזה. אליזבת יאנג-ברוהל, המספרת על המפגש הזה בביוגרפיה שלה על ארנדט*, כתבה, שמרקוזה, שהיה פסימי ביותר, טען שלדמוקרטיה האמריקאית אין לבטח הווה, וכי החברה האמריקאית נעשית בלתי שפויה באופן מחמיר והולך. ארנדט היתה אופטימית ממנו, אף שבאותו הזמן חשבה לבלות כמה חודשים בשנה בשווייץ. 

אחד הנושאים המרכזיים שהעסיקו את קבוצת הדיונים היתה שאלת האי ציות, או המרי האזרחי בדמוקרטיה מתערערת. בעקבות המפגשים הללו כתבה ארנדט את מאמרה "מרי אזרחי", שהופיע לראשונה ב-1971 בניו יורקר, ובו העלתה את הטענה שמרי אזרחי אמנם נחוץ במאבק לשם שינוי רדיקלי, אך לא פחות מזה הוא חיוני לשימור מצב קיים, המקובל על החברה ורצוי בעיניה, כאשר צפויה לו, או לרעיונות המבססים אותו, סכנה ממשית מצד השלטון. לאקטיביסטים שלקחו חלק בתנועה לזכויות האזרח ונגד המלחמה האמריקאית בווייטנאם שאלת המרי האזרחי לא היתה באותה עת סוגיה תיאורטית בלבד. אחד ממתנגדי המלחמה הידועים ביותר, שעל תורת המרי שלו התחנכו דורות של פעילים פוליטיים וסרבני מצפון, היה ההיסטוריון הווארד זין, שהלך השנה לעולמו. בינואר 68′ ביקרו זין והכומר דניאל בריגן בהאנוי והחזירו לארצות הברית שלושה טייסים שנשבו בידי הצפון וייטנאמים. תפקידם של הלא מצייתים והמתקוממים לפי זין הוא לפנות אל מצפון העולם, להרגיז, להטריד, להסעיר, לערער על חוקיותם של חוקים הפוגעים בזכויות היסוד שלנו ולא להשכיח את העובדה כי הם נחקקו בידי בני תמותה בעלי אינטרסים, שעל מגבלותיהם אין צורך להרחיב.      


בקיץ המדכא הזה שלנו, שבו תחזיות המלחמה פינו לזמן מה את מקומן לשטף מבהיל של חקיקה ריאקציונית ואנטי-דמוקרטית, אני חושבת הרבה על ימי ה"אפלה בצהריים" באמריקה המקארתיסטית של שנות החמישים עד הנסיגה מווייטנאם, ועל קווי הדמיון הנמתחים בין אותה תקופה לישראל של היום. רוחו של האוורד זין עוזרת לי לשמור על מידה מסויימת של אופטימיות. לכן, לאלה מכם שלא ראו את הווארד זין מטיף לאי ציות אזרחי בסרטוני הווידאו ביו-טיוב, ולמי שלא קראו את כתביו הרבים בנושא, סיכמתי את עיקרי רעיונותיו בשאלת המרי האזרחי מתוך שני ראיונות שנערכו אתו בשנותיו האחרונות. בראשון רואיין זין בהתכתבות אי-מייל על ידי ג’יהאן אקסן וג’ון ביילס, עורכי הרבעון המקוון State of Nature, שעסק בחורף 2007 בשאלת המרי האזרחי בזמננו*. השני, הוא ראיון טלפוני שניהל גבריאל מתיו שיבון עם הווארד זין על חינוך לאקטיביזם, ביולי 2009 (כנראה הראיון האחרון בחייו). שיחתם פורסמה בשני חלקים באתר Z magazine. לענייננו רלוונטי יותר החלק השני, שהופיע בגיליון ספטמבר 2009, בכותרת "טווח המרי האזרחי"*.  


זין, שהאקטיביזם העקבי שלו הציל אותו כנראה מתוגת האינטלקטואלים שפשתה במרחב האקדמי, לא נטה לפסימיות, למרות שכהיסטוריון הוא חזר לא פעם על העובדה שדברי ימי הציות ארוכים בהרבה מן ההיסטוריה של המרי האזרחי. הוא טען, שהבעיה הממשית שלנו היא דווקא הציות לסמכות ולא ההתקוממות. אקסן וביילס מזכירים בהקשר הזה את סוקרטס, המסרב לקבל את הצעתו של קריטון למלט אותו מן הכלא ולהציל את חייו. כזכור, נימק סוקרטס את סירובו בטענה שנצרבה בגנים שלנו, ש"יש לכבד את המולדת ולוותר לה…גם כשהיא גוזרת מלקות אף כבלים, וגם כשתוליך אותך למלחמה בה תיפצע או תמות" (תרגם יוסף ג. ליבס, הוצאת שוקן). מדוע אפוא, נשאל זין, אנשים משלימים – ואפילו ברצון – עם אי צדק?


זין ענה כי ההשלמה עם העוול אפשרית כאשר אנשים אינם מזהים אותו ככזה, וגם כיוון שאיננו מתחנכים על דוגמאות היסטוריות של התנגדות לאי צדק. במקרים רבים אנשים משלימים עם אי צדק בגלל החשש מן המחיר שייאלצו לשלם: רישום פלילי, אבדן פרנסה או מאסר. במקרים אחרים גובר החינוך לציות על הדחף למחאה. זין מסביר את התופעה באמונה שעליה חונכנו (ראו ערך: סוקרטס), לפיה עלינו לציית לסמכות –  אם זו המשפחה, הממשלה, מערכת המשפט או הדת – גם לנוכח פגיעות בזכויות היסוד שלנו. כך אנחנו מחזקים את שלטון החוק המשמר את חלוקת העושר והעוצמה הבלתי שוויונית בניגוד לאינטרס הציבורי. ההצבעה בקלפי מתבררת כאמצעי בלתי אפקטיבי לתיקוני עוולות. זין הוסיף ואמר, שמתולדות המלחמות אפשר ללמוד כי מערכת ה"איזונים והבלמים", שאנחנו סומכים עליה שלא תאפשר לשום זרוע שלטונית לצבור כוח בלתי מידתי, אינה פועלת בזמן מלחמה. 


בספרו "הכרזות העצמאות" (Declarations of Independence: Cross-Examining American Ideology, 1991), מציינים אקסן וביילס, כתב זין, שככל שהמלחמה בווייטנאם נעשתה מרושעת יותר, וככל שהתרבו הידיעות על הפגיעות האיומות בווייטנאמים לא לוחמים, על ממשלת סייגון המושחתת שבשליטת הממשל האמריקאי ועל השקרים אודות המלחמה שבהם הולעט הציבור האמריקאי, כך צמחה והתרחבה תנועת ההתנגדות למלחמה. על רקע הדברים האלה התבקש זין להתייחס לשאלה, מדוע המלחמה בעיראק, שאף היא התבססה על הונאת הציבור לגבי נשק גרעיני שהוחזק, כביכול, בידי סדאם חוסיין, לא עוררה תנועת מחאה אפקטיבית. מה השתנה מאז וייטנאם? נשאל זין.


זין אישר את העובדה שההתנגדות למלחמה בעיראק היא חסרת השפעה על החלטות הממשל ביחס לעתיד המלחמה (נזכור כי הראיון התקיים ב-2007), אך הוסיף, שהתנועה (מינורית ככל שהיא) סייעה להפוך 80 אחוז תמיכה במלחמה ל-65 אחוז התנגדות למלחמה. לטענתו, וחבל שלא ניתן מקום לפיתוח הטענה, השליטה הממסדית בתקשורת חזקה כיום יותר מבעבר והיא מקשה על הקמת תנועת התנגדות רחבה ומשפיעה. המראיינים נזכרים בהערתו של אלבר קאמי על כך שזמנן של מהפכות עבר מן העולם, וכי הן נשארו לנו כתאריכים בלבד ולא כמודלים היסטוריים. הם מציינים שזין, בדומה לקאמי, הביע חשש ממעגל האלימות שמהפכות פותחות, והמליץ על פעולה ישירה בלתי אלימה. זין נשאל אם פעולה ישירה בלתי אלימה תוכל להגיע אי-פעם להישגי המהפכות מן העבר, וחזר על עמדתו הידועה שפעולה ישירה עדיפה על מאבקים אלימים חרף המודעות לגבולותיה. בין הפעולות שיעילותן הוכחה מנה זין: אי ציות אזרחי, סרבנות גיוס, מרידות בצבא, שביתות פועלים, הפגנות מחאה וחרמות.


בשיחתו עם גבריאל מתיו שיבון הרחיב זין בעניין זה וטען, שלא מספיק להשאיר את הפעילות הישירה במסגרת מה שמתיר החוק, שכן היא לא תהיה יותר מפעילות מסורסת ונטולת כוח הנעה. החיוניות של מרי אזרחי יונקת מן האמצעים הדרמטיים שהוא משתמש בהם כדי להלהיב אנשים ולעורר אותם להצטרף לפעילות. כך, סיכם זין, למרות נטייתם של בני האדם לציית לסמכות, יש בידינו די דוגמאות היסטוריות לאי ציות אזרחי שחולל שינוי בחברה. הוא הזכיר את שביתות הפועלים הגדולות בשנות השמונים של המאה ה-19, שהביאו לקיצור יום העבודה ל-8 שעות, ובשנות ה-30 של המאה ה-20, שבעקבותיהן הוכרה בארצות הברית הזכות להתאגדות מקצועית ותנאי העבודה שופרו.


ביחס למרי אזרחי ולפעילות אלימה ציין זין, שהוא אינו מאמין במרי אזרחי אלים, אך יש צורך בהגדרת האלימות. זין מבחין בין אלימות כלפי בני אדם ובין אלימות המופנית לרכוש, והוא ייחס להבחנה הזאת חשיבות רבה. הוא התנגד להפעלת אלימות כלפי בני אדם, גם אם הם שוטרים או סוכני המדינה. אך דעתו היתה שונה ביחס לפגיעות בחפצים או ברכוש, והוא הזכיר בחיוב את מחיקת רשימות הגיוס בתקופת מלחמת וייטנאם ואת הפריצות למתקני גרעין. רוב הפעולות, הדגיש זין, היו סמליות, אף שבמקרים מסויימים נגרמו פגיעות למתקנים או לרכוש. פגיעה ברכוש עשויה להיות אחת מן הדרכים היעילות לביטוי התנגדות למדיניות הממשלה, לכן, טען זין, אין לפסול את הפעילות הזאת במסגרת של מאבק אזרחי. שיבון הקשה ותהה אם אין צדק בטענה שסובלנות כלפי פעולות כאלו עלולה להביא לעליה בפשיעה. אולם זין ביטל אותה וענה, שאין דוגמאות היסטוריות לשגשוג הפשיעה עקב מרי אזרחי שמטרתו פוליטית. נהפוך הוא, הוסיף זין, המתקוממים פועלים לטובת החברה והאנרגיות שלהם רתומות לעניין הזה ולא להפקת רווחים אישיים.  
________________________________________
*חנה ארנדט – בשל האהבה לעולם; ביוגרפיה מאת אליזבת יאנג-ברוהל, תרגמה ד"ר אילנה דגני בינג (רסלינג, 2010).  


*הראיון המלא באנגלית: http://www.stateofnature.org/howardZinn.html


*הראיון המלא באנגלית: http://www.zcommunications.org/the-spectrum-of-disobedience-by-gabriel-matthew-schivone . חלקו הראשון של הראיון פורסם בגיליון יולי-אוגוסט 2009 של המגזין בכותרת  "חתרנות עליזה".

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. זה הכל? הגיב:

    הדברים שאומר זין על מרי אזרחי נישמעים בכתבה זו שטוחים וחסרי בסיס עמוק, ללא הנמקה ורציונל. אולי בשנותיו האחרונות, המציאות התגברה עליו, לא היו לו עוד כלים להבין מה כאן, ולכן אמר מה שאמר בטון עייף.

    מ.ש.

  2. מיכאל שרון: אין מה להשוות הגיב:

    אז בוויטנאם היה מדובר במלחמה יקרה שגייסה רבים ללא צורך. היתה מוטיבציה רבה בפוטנציה. השילטון ניסה להטיל מסך עשן נגד זיהוי עובדה פשוטה: אין כל אינטרס ומשולם מחיר כבד על ידי רבים.

    מאידך בישראל כיום מדובר בעיקר בחזית קידמית של 2 דברים ממוקדים, שקשה לגייס בסיס מטריאלי להתנגדות להם בציבור בישראל:

    1. הפקעת נדל"ן מסיבית מתושבי הארץ הוותיקים. זה בחזית הדברים. ברקע יש אי הצדק, הנישול, הכיבוש וההתעמרות. אלא שאין אינטרס ממשי של הציבור למחות כנגד אלה. אשר להפקעת הנדל"ן וההתעמרות שבחזית קידמת הדברים, מבחינה מטריאלית, ממתי יש אינטרס לאזרחי מדינה מושחתת ומסואבת להתקומם נגד זכייה חינם בנדל"ן, דבר שגם מתסיס ומנפח את שוק הנדל"ן בגבולות הקו הירוק?

    כאן יש דרך יחידה והיא הקו שאני מקדם, ללא ששועים לי: להלחם בשורש הרע היכול לקומם רבים: השחיתות והסאוב והמבנה האוליגארכי של השילטון, המדיר רבים ממעגלי הכוח והיכולת להתקדם. דבר זה גורר אחריו את הכל ובו טמון הכל: אי הצדק כלפי הפלשתינאים, הנישול, רעות הכיבוש.

    זו ניגזרת ישראלית יחודית, ולא נעזר כלל בחומר קריאה מיובא. כאן ורק כאן טמון הבסיס לדרמה מהפכנית בישראל. השילטון שמזהה פוטנציאל מהפכני כזה, יוצר מזה 4 שנים אווירה מלחמתית מלאכותית בתקשורת, כדי לסמם את התודעה.

    2. הדבר השני הוא זכויות העובדים: הנושא נוטרל בישראל על ידי עבודה זרה זולה והוזלתה הנוספת – הוזלתה באמצעות גרושים תכופים, רדיפות והבאת זרים חדשים. זו סירקולציית עבודה זרה, תוך תפעול תהליכי הוזלה במהלך הסירקולצייה.
    במאבקי העובדים בארה"ב באותן שנים לא היתה עבודה זרה.

הגיבו למיכאל שרון: אין מה להשוות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים