הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-22 ביולי, 2010 5 תגובות

היה מעניין ביום שני האחרון בבית התנועה הקיבוצית בתל-אביב, כי ביום שני ערכה המכללה החברתית-כלכלית כנס תחת הכותרת "ריכוזיות ההון בישראל והאיום על הדמוקרטיה". היה מעניין עד מאוד, ובמרכז הדיון עמדה אחת הסוגיות החשובות שבין כלכלה, חברה ופוליטיקה או בין הון לשלטון. חרף העובדה שהיה מאוד מעניין, הכנס זכה לסיקור עיתונאי מזערי. רק הדה-מארקר של "הארץ" העניק לו את הכבוד הראוי לו. יתר כלי התקשורת, המחוברים היטב לקבוצות בעלי ההון, לא טרחו ולא פרסמו ולו משפט אחד מתוך הכנס – שהיה עתיר כותרות.


"התמנון" – זה השם המקורי שהעניק קונסטנטין קוסנקו, מחטיבת המחקר של בנק ישראל, לעבודתו אשר הציג בכנס אודות המשפחות השולטות במשק והסכנה בריכוזיות שהן מייצרות. לדבריו, כל משפחה שכזו היא כמו תמנון ששולח זרועות לענפי משק שונים. בנוסף, הבעלויות הצולבות בין המשפחות השולטות במשק מעצימות את תופעת הריכוזיות משום שפוטנציאל התיאום ביניהן גדל.


קוסנקו ערך את המחקר של בנק ישראל בנושא הקבוצות העסקיות השולטות במשק והשפעתן ברמת הפירמה והמשק הלאומי. לדבריו, "העובדות מצביעות על רמת ריכוזיות גבוהה מאוד במשק". על פי המחקר, מספר בעלי העניין בשוק הישראלי קטן ומגיע לכ-1,700 איש המחזיקים ב-650 חברות ציבוריות. 22 קבוצות עסקיות שולטות במחצית מהשוק (לא כולל את חברת טבע). 10 משפחות גדולות שולטות בכ-30% מהשוק. הקבוצות הגדולות מחזיקות ב-50% מהשוק הפיננסי וב-70% מתחום השירותים והמסחר במשק. לדבריו, יש מאחוריהן חיפוש אחרי כוח פוליטי ולובינג, ויש פגיעה בתחרותיות כי שווקים פנים קבוצתיים מועדפים על פרויקטים אחרים.

 קוסנקו סבור כי ריכוזיות במשק מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה. לדבריו, העובדה שראשי המשק נועדו עם ראש הממשלה לקבוע קווים לפעילות הכלכלית של הממשלה היא בעייתית ומשמשת דוגמה ל"איך ריכוזיות יכולה לאיים על הדמוקרטיה". לדעת קוסנקו, לחברות הגדולות יש השפעה על היציבות הפיננסית והכלכלית של המשק החורגת מפעילותן השוטפת. מכיוון שהחברות הגדולות מודעות לכך שהן "גדולות מדי או מורכבות מדי מכדי ליפול", הן מוכנות לקחת סיכונים עסקיים גדולים יותר ולגלגל את הכישלון על הציבור. "לכן זו סכנה ליציבות הפיננסית והמקרו-כלכלית של המשק", הוסיף קוסנקו.


עו"ד דידי לחמן-מסר, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הוסיפה ש"הכוח הכלכלי שלהן הוא גם כוח חברתי ופוליטי, וזה הופך אותן למוקדי הכוח האמיתיים של ישראל. הן לא נבחרו, אבל הן אלה שיחליטו מי ישלוט במדינה, איך נראה ואיפה יעבדו ילדינו". לחמן-מסר הדגישה (וזו, כאמור, הסיבה להיעדר סיקור עיתונאי של הכנס), כי מעבר לכוח הכלכלי שמרוכז בידי אותן משפחות, יש להן אחזקות משותפות בכלי תקשורת, כך שהן יכולות להשפיע על הפרסומים הנוגעים להן, לחסום פרסומים לא נוחים ולקדם פרסום שישרת אותן. בכך הן עשויות לפגוע בתפקיד התקשורת, שאמורה להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה". התחומים שבהם המשפחות פועלות באחזקות משותפות מגבירים את הריכוזיות ומעצימים את הבעיה.


"קבוצות עידן עופר ומוזי ורטהיים מחזיקות יחד בבנק מזרחי טפחות ובנוסף יש לורטהיים אחזקה ישירה בקשת ולעופר אחזקה ברשת באמצעות אודי אנג’ל, ובאחרונה שטראוס מכרה מניות ובתו של תשובה קיבלה מניות בקשת. כל אלה ביחד הם גם המפרסמים הגדולים וגם הבעלים של אמצעי התקשורת. ויש להם שותפים או חברים בעלי אמצעי תקשורת", הוסיפה לחמן-מסר.


לדבריה, המשפחות הגדולות כבר פוגעות בהליך הבסיסי שאמור לאפשר לכל אזרח אותה השפעה בקלפי. "הבעיה היא לא משהו עתידי, היא קיימת ובגדול", אמרה לחמן-מסר. "בסופו של יום, הריכוזיות – שהיא בעצם קיומם של מספר מצומצם של אנשים ששולטים במרבית אמצעי הייצור בכמה תחומים במשק – זו המציאות הישראלית. אני מחכה שזה יפגע בכלכלה כי רק מה שפוגע בכלכלה מזיז את הממשלה".


"אנחנו חיים בחברה שמעבירה בשיטתיות הון ציבורי לבעלויות פרטיות 25 שנה", אמר בכנס פרופ’ אורי רם, סוציולוג באוניברסיטת בן גוריון. "המינוח לתופעה הוא הפרטה, אבל הוא מטעה כי לא מדובר בהעברת הון לפרטים, אלא לתאגידים עסקיים. אין לנו במילון מלה מתאימה. אקרא לזה ‘התאגדה’", הוסיף. רם הציע למקד את הדיון הציבורי המתפתח במושג "שלטון ההון". "הבעיה היא ששלטון ההון מתבצע באופן חוקי וישיר באמצעות הפרטה. זה גזל של הקופה הציבורית", אמר. לדבריו, יש להרחיב את הדיון בסוגיה מהמסגרת הכלכלית למסגרת החברתית. "אני מציע את התזה, שמדובר בסוגיה חברתית, בסוגיה של כוח חברתי", הדגיש וסיים את דבריו במשפט: "המדינה מפרקת את הציבור מנכסיו ומעבירה אותם לבעלי הון. ישראל הופכת למדינת רווחה לעסקים".


חנוך ליבנה, יו"ר ועד הפקידים בבנק הבינלאומי, שהנהיג באחרונה את השביתה הארוכה בענף הבנקאות בעשרות השנים האחרונות, אמר בכנס, כי אצל המשפחות השולטות במשק העובד אינו נחשב, וכי מה שמעניין את אילי ההון הוא הצבר ההון. "אני עובד אצל אחת המשפחות הריכוזיות האלה, אבל אני סוציאליסט", אמר ליבנה. "בקרב המשפחות, שהן אבי אבות הריכוזיות, רוב העובדים לא מאורגנים. הם מקבלים משכורת מינימום ותנאי עבדות. איפה שבעלי השליטה יכולים הם מנסים לפגוע גם במקומות העבודה המאורגנים. אתה עובד במקדש שבו הרווח קדוש, מעל לכל, ואתה צריך לבטל את עצמך בפניו. אתה לא שווה כלום. אלה 20 משפחות, אבל הן לא יכולות לשלוט לבד. הן צריכות סוג של מעמד ביניים מיוחד, ולצורך זה בעלי השליטה לוקחים את הרגולטורים. כל חשב כללי הוא כמו טיל שיוט. חושב קדימה, לעשות לביתו".


ליבנה הוסיף כי הציבור אינו יכול לחכות שלוש-ארבע שנים כדי לנסות להשפיע בקלפי על דמותה של המדינה, ויש למצוא דרכים מיידיות יותר להשפיע על המחוקק ומקבלי ההחלטות. "הדברים הנוראים קורים כל הזמן, ואי אפשר לשבת ולחכות לבחירות", אמר ליבנה. "קשה מאוד להגיע לראש הפירמידה של בעלי השליטה. בעיניו כל כלי חוקי כשר, נכון וצודק. אדם שמקבל תלוש של 5,000 שקל בחודש מבין למה זה רע שאדם שיושב באותו בניין משתכר 8 מיליון שקל. צריך כל הזמן לעצבן אותו ולכתוב על שכר המיליונים. לעסוק בזה בחקיקה, בתעמולה ובהפגנות. אי אפשר לחכות כמה שנים, הקרקע בוערת".


התמנון השולט במשק וצובר הון, המשפיע על התקשורת, הקובע את כללי המשחק הפוליטיים והמשפיל ומנצל עובדים. זהו במספר מילים סיכומו של הערב. אבל קיימת שאלה שלא זכתה למענה. האם הכלים המוצעים: רגולציה, פיקוח, מערך חוקים ואכיפה, יכולים לשנות את המציאות הקשה של ההון בשלטון. יש יסוד להניח שכל זה לא מספיק. לא ניתן לשנות את הקפיטליזם הישראלי ולהופכו ל"קפיטליזם בעל פני אנוש". יש הכרח לצאת מן הקפיטליזם, לבטל אותו. לטובת כולנו.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. יוסי ונטורה הגיב:

    מאמר מעולה – הייתי מדפיס אותו ומפיץ בכל בית בישראל!

  2. רוזה מרקס / רוצה פתרונות? הגיב:

    לקורא המחפש פתרונות – ללא גן עדן:
    — קישור —

  3. אנטוניו זאפאטה הגיב:

    הייתי מצפה למעט יותר מניתוחים של כמה המצב גרוע, שאת זה כבר רוב האנשים יודעים היטב, ולהתקדם לגיבוש פתרונות קונקרטיים. כיצד אותו הכרח לצאת מהקפיטליזם אמור לרקום עור וגידים בהתחשב בעובדה שהקפיטליזם, בעיקר בזכות התגבשות מדינת הלאום, הצליח להתגבר כמעט על כל הבעיות שמרקס מצא בו במאה ה-19. אם החברה המודרנית חולה, אז צריך למצוא את הכלים לטפל בה, ולא לחזור ולדון שוב ושוב באופי המחלה שידוע כבר לכל, הלא כן? והאם הנטייה המרקסיסטית לפסול כל פתרון שיביא לפחות מגן עדן עלי-אדמות היא עדיין רלוונטית?

  4. חוק או צחוק? (ק.א.) הגיב:

    האם אכן מתיישבים יחד שני המשפטים הבאים מאותה הפסקה באמצע המאמר? תיאורטית – אולי זה אפשרי, אך האם זה באמת כך במציאות?

    מצד אחד:
    הבעיה היא ששלטון ההון מתבצע באופן *חוקי* וישיר באמצעות הפרטה (או "התאגדה").

    ומצד שני:
    המדינה מפרקת את הציבור מנכסיו ומעבירה אותם לבעלי הון. (הערה שלי: זה מתאפשר כי לדעתי הנכס העיקרי שפורק מן הציבור במהלך השנים אינו נכס מן הסוג הכספי חומרי).

    -אז עד כמה זה ברור שהכל שם באמת "חוקי"?

    השופטים ובתי המשפט – גם הם בכיסי ההון. השעשוע והרקבון הגיע ליסודות הבניין. היה פעם חוק. היום נשאר ממנו צחוק.

  5. אנג’לו איידן הגיב:

    "לא ניתן לשנות את הקפיטליזם הישראלי …" אומר אפרים דוידי, "… יש הכרח לצאת מן הקפיטליזם …" הישראלי (אני משלים). אבל זה בדיוק מה שפעילות החמאס [ובהקבלה, זו של סוריה, איראן, ונצואלה ועוד מוצלחות], שהיא מייצגת את הבורגנות הלאומית הפלסטינית, מיישמת.

    מה הוא הקפיטליזם הישראלי? ראינו שהוא שלטון של ההון הפיננסי. ומה הוא ההון הפיננסי? גם זה הובהר על-ידי הסקירה של דוידי. ההון הפיננסי הוא מיזוג של הון בנקאי עם ההון היצרני. כלומר שהבעלים של ההון התופח באמצעות הכנסות מריבית הופכים גם הבעלים של ההון התופח מכל שאר הערך העודף שנוצר. קודם, הם היו מתחלקים על הערך העודף לזה ששימש לפרנס ולהכפיל את מספר היצרנים הישירים של הערך הממשי, דהיינו, הפועלים. עכשיו, החלוקה הזו הולכת ונאלמת על חשבונה של הבורגנות הלאומית. בכך הם, הבורגנות הרב-לאומית, חולשים על כל שאר "ענפי משק" ("מתחום השירותים והמסחר" ועד לתחומי הנדל"ן, הייצור, הפרסום והתקשורת), וגם "התיאום ביניהן גדל". עקב כך, לבעלויות "הצולבות" של ההון הגדול יש "כוח פוליטי ולובינג [כלומר, שליטה על מדינות, מוסדותיהן וארגוניהן דרך וועדות], ויש פגיעה בתחרותיות [כלומר שהתחרות הופכת חופשית רק בין הבורגנות הפיננסית לבין עצמה]".

    זאת אומרת שהפיתרון תלוי בבריתות בין העמלים לבין הבורגנות הלאומית וביכולות שלהם להתגבר על הבורגנות הרב-לאומית – גם זו המקומית (כמו, למשל, זו המיוצגת על-ידי עבאס).

הגיבו ליוסי ונטורה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים