השבוע נמסר שאורי יוגב עומד לפרוש מתפקידו. זו לא בדיוק פרישה. האיש שכונה "האידיאולוג של נתניהו", "איש הממשלה החזק בכלכלה", ואף "המביא והמוציא מלשכת ראש הממשלה", לא בדיוק פורש. הוא עוזב את תפקידו הרשמי: "יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה", אבל נשאר בעסקים. עסקיו הפרטיים, כמובן.
יוגב הוא-הוא הסמל של דור הפקידות הכלכלית הבכירה החדש. פעם, כיהן מנכ"ל אוצר במשך 13 שנה רצופות (בין השנים 1969-1956) שקראו לו יעקב ארנון. ארנון ראה את עצמו כ"משרת ציבור". עם פרישתו, ובמשך שנים רבות, הקדיש את חייו לקידום השלום עם הפלסטינים. אחריו, כל הפקידות הבכירה החליטה שהשירות הציבורי אולי מבורך, אך לזמן קצר וכקרש קפיצה לעולם העסקים. עם פרישתם, לאחר מספר מועט של שנים, הם "עשו לביתם". בעשור האחרון, מי שמכהן בתפקידים הרמים במשרדים הכלכליים, עושים זאת על בסיס "כסאות מוסיקליים", קרי: כאשר מתפנה כיסא, הפקיד בכיר שמתיישב בכיסא הפנוי בא מהמגזר העסקי. ברגע שהוא מפנה את כיסאו; הוא נתפס על ידי איש עסקים אחר. יוגב הביא את השיטה לשיאים חדשים: הוא כיהן בתפקיד מאוד מרכזי בעיצוב המדיניות הכלכלית והחברתית של מדינת ישראל, אבל המשיך לכהן כיו"ר חברה עסקית (ולא מדובר במכולת שכונתית), העוסקת במים ושמה "ווייטווטר". בריאיון ארוך שהעניק השבוע למוסף הכלכלי של "הארץ", אמר יוגב ש"זהו שירות המילואים שלי".
זוהי באמת הגדרה יפה: "שירות המילואים". עכשיו בעלי ההון והשואפים להפוך לבעלי הון "משרתים" את מעמדם החברתי במסגרת המדינה. כל אחד על פי צרכי המערכת. ואין זה מקרה שהתהליך הזה הגיע לשיא בעת כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ראש הממשלה אמר לא פעם שהוא מנהל את המדינה כמו "עסק" ושתפקידו מקביל לתפקיד של יו"ר הדירקטוריון. ומה טבעי יותר מאשר להביא את יו"ר "ווייטווטר" לשבת בדירקטוריון המדינה?
אם כי לאו דווקא נתניהו הביא את יוגב לתפקידו הקודם הבכיר באוצר. היה זה השר אוצר סילבן שלום, שמינה את יוגב לממונה על אגף התקציבים באוצר בשנת 2002. היו אלה שנות השפל הכלכלי שבאו בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית ומשרד האוצר פעל לחקיקת "חוקי חירום כלכליים", בעת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש הממשלה. "חוקי חירום" ניאו-ליברליים שלא היו מביישים את הגברת מרגרט תאצ’ר, וביסודם: התקפה מרוכזת על העובדים, על הגמלאים ועל מקבלי הקצאות (בקיצור: רוב העם) ושורה של הפרטות שהביאו את הריכוזיות במשק לשיא. יוגב פרש מתפקידו כעבר פחות משנתיים, וסיפר, שההישג הגדול של ממשלת נתניהו היה "שבירת כוחה של העבודה המאורגנת בישראל". איזה הישג!
האיש שרוצה יותר מכל בשבירת העבודה המאורגנת, עמד דווקא מאחורי עסקת החבילה שנחתמה בשנה שעבר – לקראת התקציב הדו-שנתי הראשון. האם יוגב שינה את דעתו על האיגודים המקצועיים? האם הם הפכו לבני-שיח? בריאיון שפורסם ב"הארץ", מסר יוגב, שהוא רואה בעסקת החבילה את ההישג הגדול כיו"ר המועצה לכלכלה. על כך העירה המראיינת, מירב ארלוזורוב, "שלא נשאר ממנה הרבה. השולחן העגול לא מתכנס יותר". ועל כך הגיב יוגב "טוב שכך". "טוב שכך", הייתה גם תשובתו של יוגב בסוגיית שחיקת קצבאות הילדים והקצבאות להבטחת הכנסה. במילים אחרות, יוגב לא שינה את דעתו. הוא רק היה צריך את הסכמת יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, לעסקת החבילה. תמורת הוויתור על קיצוצי שכר בשירות הציבורי ומיסוי קרנות ההשתלמות קיבלה המדינה את הסכמת ההסתדרות ולהפרטות בחברת החשמל, בנמלים ובמינהל מקרקעי ישראל, שלדבריו, "זה הרבה יותר חשוב מהשאלה אם עסקת החבילה הכניסה לנו 2.5 מיליארד שקל או 5 מיליארד". אגב, האיגודים המקצועיים בישראל הם היחידים בעולם המקדמים הפרטות.
אבל אורי יוגב, רואה למרחקים. הוא השתתף ביוני אשתקד בכנס שעסק בעתיד משק המים בישראל והוא העריך שתוך 10 עד 15 יופרט משק המים המקומי. "הרפורמה הכלכלית בישראל בשנים הבאות תהיה במשק המים". ואכן בעידודה של הממשלה הקודמת ובברכת הממשלה הנוכחית בתחילת 2009 הוקמו 17 תאגידים נוספים, וכעת התאגידים הללו מספקים מים ל-70% מהאוכלוסייה העירונית. התוכנית של משרדי האוצר והפנים, יחד עם רשות המים, היא לסיים את הקמת התאגידים כך ש-50 תאגידים יספקו את המים לכל תושבי המדינה העירוניים. הרפורמה הופעלה ב-2000 אבל תפסה תאוצה בשנתיים האחרונות. הקמת התאגידים נחוצה עד מאוד כדי להפריט את משק המים בישראל.
כאמור, יוגב הפורש הציב את היעד – הפרטת המים – ומצהיר על כך פומבית. מיהו אורי יוגב המכריז על הפרטת המים? אורי יוגב "האידיאולוג של נתניהו" והפקיד הבכיר, או אולי אורי יוגב העומד בראש תאגיד העוסק בטיפול במים? אין צורך להכריע, ולא מדובר במקרה של פיצול אישיות. אורי יוגב המתכנן את הפרטת המים, הוא אותו אורי יוגב שייהנה ממנה. יד רוחצת יד, אבל שתי הידיים מחוברות לאותו גוף – לאותו מעמד: בעלי ההון.
בכך אין כל פלא. להיפך, על ההון הפיננסי להמשיך ולנהוג בדיוק ככה. אחרת יהפכו מקור תדהמת הכלל. יותר מכך, הכרח הוא שהניהול, החוק והצדק יהלמו את "רמת ריכוזיות גבוהה מאוד במשק". למשל, בזמן שהוא מכתיב גדרות משפטיות, הנקבעות ומשתנות על ידו למען יובעתו ויודחקו אינטרסים פוליטיים של המונים, ההון הפיננסי גם מסמיך עצמו חופשי, ומשדל זמינים או מגרה תובעים, להסיג אותן. גדרות אלו נשקלות לטובתו בעזרת רמייה וכזב, המחופשים ‘דמגוגיה’, בהבטחותיו נטולות התחייבות ובמיסוכיו מכוסים (תרתי משמע) התגייסות תקשורתית, באמצעות מדינות, וועדות, מוסדות, שדלנות וארגונים מטעם, הן הלאומיים והן הרב-לאומיים. חזרתם הנשנית של הוצאתם לפועל של אותם השיקולים באותם הדרכים ואמצעים, הצוברים למדנות אצלו, צוברים למדנות גם בקרב ההמונים. וקורה שליותר ויותר פעילי המיאון הפוליטי מתבהר באופן הולך ומתפקח שזה בדיוק ההון הפיננסי, אשר נאלץ לנקוט במהלכים כפייתיים על-ידי תחרות, לא למען הוזלת המחירים, אלא למען ריכוז ההשתלטויות שבו תוך כדי הרחבת מאמציו לביצור ולהנצחת המרות של אחיזותיו ושל מאחזיו, ששורשית מוסיף להתחפר בתפקיד של מגייס ראשי לעימות לאומני (שזור אינטרנציונליזם, דתיות, גזענות וכיו"ב) בין בריתות מעמדיות רחבות היקף.
כל זה עדיין מוצנע התייחסותי, מחמת חוסר מקום, לנורמות הבלתי כתובות, בקונסנזוס, והקשרן לניאו-ליברליזם ביוזמת מדינות משעבדות. בשונה מהפשיזם ומהניאו-פשיזם, הניאו-ליברליזם, מלבד מגבלות התחרות כמו פרוטקציוניזם חד סתרי או מעורבות שלטונית בעת משבר, צומח מנער כבלים סביב השטף, שהתגלה חיוני עבור השתלטנות הפיננסית, בזרימות הכלכליות. אבל זה לא יכול להתחולל אחרת כל עוד ההתנגדות משכילה ועדיין נרתעת במימוש והגשמת השכלתה.
אפשר להתמלא בחילה ולהקיא. הרי על פחות מזה אמר הנביא "שריך סוררים וחברי גנבים". מתי זה כבר יתפוצץ להם בפרצוף? מתי תגיע השביתה הארצית המלאה והאקיבית שתלווה בתכנית הלאמה מקיפה ובמיסוי הון חסר פשרות? תמיד סברתי שהענישה החמורה על עבירות כלכליות בבריה"מ או בסין היא לא מידתית ומוגזמת. לערוף על עניין שהוא רק כסף, איך אפשר. אבל התהליך המואץ של גניבת נכסי הציבור בישראל על ידי פוליטיקאים סוררים וגנבים ברשות החוק שינה את דעתי. עוז למהפכה בטרם פורענות.
כתבה מצויינת, כמו כל מאמריו של דוידי.