כואב, מזעזע ועצוב היה לצפות ב"טלוויזיה החברתית" כיצד "המעצמה העולמית" מפנה בפעם השלישית ובעקשנות מוזרה כפר של ערבים-בדואים בנגב, שלא פשעו ולא חטאו אלא נמצאים בדיון משפטי- חוקי על אדמות "כבשת הרש" שלהם. אך לי – כאדם דתי , כאב לי כאב נוסף. בערב חודש הצום המוסלמי מנושלת אוכלוסיה מביתה ללא שום רגישות לכיבוד המצפון, והמדינה לא מחכה אפילו להכרעה המשפטית. ואולי מישהו חפץ לקבוע עובדות קצת לפני שבית המשפט יחליט?
ראיתי את הפנים הדואבות של אלה שעטורים היו בזקנים ובכיפות לבנות וניסיתי לדמיין, חס ושלום, את עצמי ושכמותי בתמונה דומה בבוקר תשעה באב באיזו מדינה נידחת ואנטישמית על ה"גלובוס". היבטתי באב שהחזיק את ילדתו על ברכיו, ישוב על מיטה רעועה, תחת כיפת השמים מול שמש יוקדת ועל בטן ריקה של צום שהפציע. קצת רגש הומני לא היה מזיק. אפילו על המלך אחאב ואנשיו שעבדו עבודה זרה, נאמר ע"י הלוחמים הארמים כי "בני ישראל הם רחמנים בני רחמנים", ואח"כ מסרו עצמם (ובראשם מלכם) לידי אחאב זה. מסתמא, שמי שיכול לקבל החלטה כזו- לפנות צמים בשיא החום, איננו כלול במשפט הרמים אלא בצאצאי הגבעונים.
גבר פירושו גומל חסדים, ביישן, רחמן. הייתי מצפה שבפרשה כזאת – בכינוס המיוחד של הפרלמנט הישראלי באותו שבוע ממש, יתעלו על עצמם כמה חכי"ם חרדים מ"יהדות התורה" או מש"ס ויפגינו אבירות של רחמים. סה"כ לא מדובר בכאלה שמישהו תפס אותם על ה"מרמרה" או שחלקו באופן פומבי על מה שמתרחש בארץ. לא מדובר היה בכאלה שמזדהים פומבית עם אחיהם הפלסטינים שמעבר לגדר ההפרדה או כאלה שחרגו בחריגת בנייה שהפכו לווילות מנקרות עיניים. מדובר היה בכאלה שיתכן שאפילו יש להם איזה בן או קרוב משפחה שמשרת בצבא, מדובר בכאלה שהאוהל שנהרס להם היא יחידת הדיור היחידה שלהם בסערות הגשם והקור המדברי בחורף ובחמסין אדמת הלס של המדבר בקיץ. היה זה נאה לשבור את הסטיגמה כי "הדת מפריעה לשלום" ע"י איזה חובש כיפה שחורה (מהסרוגים אין לי ציפיות בנדון), שמעל דוכן הפרלמנט הישראלי יזכיר לכולם את כאב ההשלכה לרחוב בצום חודש רמאדן ועל בטן ריקה. גם הבטן שלי חשה צביטה למראה התמונות הללו. נזכרתי בתשעה באב ובי"ז בתמוז. הייתי מצפה מאיזה גפני קטן, ליצמן כלשהו, או איזה אלי ישי להיזכר אף הם באותם תאריכים. אז אולי היתה הפוליטיקה מקבלת גוון אחר.
כמו שכותב שורות אלה ציפה (ואף קיבל…) לא פעם ברומניה (בפעילותי הנוכחית שם) לקבל עזרה מצפונית מהרומנים וההונגרים לעניינים דתיים-יהודיים, כך אני מצפה שח"כים יהודים חרדים יסייעו לענייני מצפון מוסלמים-דתיים ביום צום חם ולוהט. מסתבר שמה שמסוגל לעשות מנהיג הימין הרומני, דר" קורנליו ואדים טודור, עבור יהודים, לא מסוגלים לעשות ח"כי "יהדות התורה" וש"ס עבור ערבים אזרחי המדינה. פה כבר אי אפשר לספר לנו סיפורים על "סיבות ביטחוניות", "גורמים מסוכנים" או שאר הבלי התירוצים. בסך הכל לא מעט אינטרסים ומסכות סבל משותפים במדינה הזו לערבים ולחרדים. לצערי הרב לא נמצא בקרבנו ח"כ חרדי שירים את כפפת הרחמים ואולי יפתח דף חדש בין חרדים לערבים תוך סתימת פיות לאלה שצועקים כי "הדת היא מחסום לשלום".
על בטן ריקה אי אפשר לחשוב באופן שקול. על בטן ריקה אתה חסר סובלנות, ועוד כשפוגעים בך בצום דתי. על בטן ריקה קשה להיות סובלני ולחנך את ילדך לכך. אי לכך ובהתאם לזאת לא אתפלא אם, חס ושלום, יקצינו מפוני אל-עראקיב ביחסם ליהודים (על אף שאני מתפלל רק להיפך). מזל שפעילי שלום יהודים הסתובבו שם, בשטח ה"חם" תרתי משמע.
בכלל, הפינויים הללו – מלוד עד באר שבע – חשודים בעיני מעבר לעסקאות נדל"ן או ל"סתם" עימות בין מדינה לאזרחיה על קיום החוק. מי שחפץ היה באמת לשמוע את דבר החוק היה ממתין בסבלנות להחלטת בית המשפט בבאר שבע…
ואילו מצד שני, הפרלמנט הלבנוני הבוגדני
אישר חוק המאפשר ל-400,000 הפליטים הפלסטינים במדינה לעבוד בכל מקצוע שיחפצו בו. עד עתה הותר להם לעסוק רק בעבודות הפשוטות ביותר.
אמנם הצעד צפוי לצמצם את תלותם בסוכנויות הסיוע של האו"ם, אך סביר גם שיסלול דרך להשתלבותם בחברה הלבנונית, ואז לא ירצו לחזור לפלסטין.
למען העניין הפלסטיני הלאומי, אני קוראת להיאבק בהחלטה אומללה זו. צריך להחזיק את נושא הפליטים בחיים, ולהמשיך להשאיר אותם כפליטים שיכולים לעבוד רק בעבודות הדלות. העניין הפלסטיני קודם לכל!