הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 באוגוסט, 2010 16 תגובות

כל גיהוק ושיהוק של ברק אובמה מעורר אצלנו מהומה רבתי. כשאמר שיש להפסיק את הבניה בהתנחלויות, נוצר משבר עמוק בין ישראל לארה"ב. כשתיקן את דבריו ואמר שצריך להפסיק את הבניה עד ספטמבר, השתפר המצב, אם כי משבר קואליציוני עדיין אורב לממשלה. עם זאת, נראה כי עברנו גם את המשוכה האחרונה בעזרתו של בנימין נתניהו, המשתתף בטנגו לשניים, כשהוא אומר –  שתי מדינות לשני עמים. כעת ניתן הרי להתחיל במשא ומתן ישיר ובלי תנאים מוקדמים, בזמן שנושא הבנייה בהתנחלויות יידון בזמן המו"מ "מתחת לשולחן" בלבד. והנה, יש לזה גם ביטוי רשמי. במקום אותו ביקור לילי ודיסקרטי שלא למצלמות, התקבל הפעם נתניהו בעת ביקורו האחרון בבית הלבן, בחיוך על ידי הנשיא אובמה שאפילו ליווה אותו ללימוזינה, ואולי אף הוסיף צ’פחה קלה. התקשורת בארץ התמוגגה. הנה השתנתה המדיניות האמריקאית! מתקבל כאן הרושם כי יחסי ארה"ב וישראל הם למעשה מעין משחק של ברוגז והתפייסות בין שני מנהיגים הקובע את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון.

יחד עם זאת, בתקשורת הממסדית שלנו, אשר מיישרת לרוב קו עם התקשורת הממסדית האמריקאית, מכנה את ארה"ב "מנהיגת העולם החופשי" המגינה על זכויות האדם ברחבי העולם ואת מתנגדיה כחברים ב"ציר הרשע", מופיע גם קול אחר.


כוונתי היא לעיתונאי "הארץ", אלוף בן, המרגיש כנראה לא בנוח בתקשורת הזאת וכותב דברים מדויקים ואינטליגנטים על המדיניות האמריקאית במזרח התיכון. לאמריקאים, כותב בן, יש אינטרס עליון במזרח התיכון: אספקת נפט זמינה וזולה. בעידן זה, מתמודדת אמריקה עם איראן וחוששת מחילופי ההנהגות במצרים ובסעודיה. במצב בו נתפשת ישראל "כבעלת ברית חיונית", כדברי סגן שרת החוץ של ארה"ב, אנדרו שפירו, חייבת ארה"ב לשמור על "היציבות" הנשענת על משטרים ריכוזיים, שהישרדותם תלויה בתמיכתה של אמריקה, והגנתם מספקת שווקים חשובים לתעשייה הביטחונית האמריקאית. מאז דוקטרינת אייזנהאואר מ-1957, ממשיך אלוף בן, אחרי משבר סואץ, נאבקת ארה"ב בכל גורם המערער את הסדר האזורי ומאיים על אספקת הנפט, מגמאל עבד אל-נאצר עד סאדם חוסיין.


אלוף בן מתאר בהרחבה את ריקנותן של היומרות ההומניטריות של מדיניות ארה"ב בעולם ובישראל ומבהיר, כי האמריקאים בחרו לבעוט בטייוואן ולהתעלם מהפרות זכויות האדם במשטרו של מאו, כאשר היו זקוקים לעזרתה של סין נגד ברה"מ. ברגע שעולה כוחה של סין והיא מתחילה להוות איום ע"פ התפיסה האמריקאית, ארה"ב מודיעה על מכירת נשק לטייוואן, מארחת את הדלאי למה ומגלה לפתע כי בבייג’ין פועלת צנזורה ממשלתית ומתנגדי המשטר נרדפים ומושלכים לכלא.


ביחסיה של ארה"ב עם ישראל, כותב בן, ממלאות ההתנחלויות את אותו התפקיד שממלאות טייוואן וטיבט ביחסיה עם סין, כמטרד קבוע שמדגישים אותו או מתעלמים ממנו לפי הצורך. כועסים על ראש הממשלה? נזכרים בשייח’ ג’ראח וביצהר; זקוקים לישראל או רוצים ללטף אותה בגלל התקדמות סרק נוספת בתהליך המדיני? מניחים לוועדות התכנון ביו"ש ובירושלים.


אכן דברים מאלפים. באבחנותיו חוזר אלוף בן בדמיון רב על חלק מדברי חומסקי ואנשי שמאל אחרים. אולם בכל זאת קיים הבדל גדול, משום שבשונה מחומסקי והשמאל בן מתעלם לחלוטין מן האתיקה, הצדק והפרת החוק הבינלאומי ולכן לא סביר כי יעלה על דל שפתיו (מקלדתו) את המילים הנוראות:  אימפריאליזם וקולוניאליזם. הכתב המדיני של "הארץ" אינו מעז להסיק מסקנות מן הניתוח שהוא עצמו מציע, ואינו קורא להינתק ממדיניות צבועה זו, אלא שמח על שיתוף הפעולה איתה. הדבר תמוה: אם האינטרס של ארה"ב באזורנו הוא הנפט, ולמענו אנו "בת הברית החיונית…החשובה לביטחון האזורי שלנו וטובה לארה"ב", כדברי סגן השרה אנדרו שפירו, על מה יש לשמוח כשאובמה מחייך אלינו ברגע זה? מה משמח בידיעה שאנחנו נילחם, לפי דבריו של אלוף בן עצמו, כבעלת בריתה של אמריקה למען "אספקת הנפט הזמינה והזולה שלה"?לעת עתה, נניח לעיתונאי המיינסטרים שגם כשהוא מודע למצב לאשורו הוא איננו מעז להסיק את המסקנות הנובעות ממנו.


אכן, אנחנו נקראים ע"י ארה"ב להילחם יחד איתה באיראן, או להצטרף לחזיתות שהיא מנהלת נגד כל התנועות הלאומיות הנאבקות נגדה על עצמאותן ועל שליטת עמיהן במקורות עושרן.


ולמה הכוונה ב"שמירה על היציבות" במזרח התיכון, לנוכח חולשת המשטרים המתונים התלויים לקיומם בכוחה של אמריקה? ישראל אמנם משמשת ובשמחה, יש לומר בצער, בתפקיד הזה. כך עזרנו לירדן נגד אש"ף בספטמבר השחור, נלחמנו בזמנו נגד אש"ף בלבנון וכיום – נגד חיזבאללה. וכמובן נגד סוריה. ביחס למצרים ישראל ממלאת תפקיד כפול, הן של בת ברית  בלתי כתובה נגד חמאס וחיזבאללה, והן של איום מתמיד עליה למקרה שכוחות בלתי רצויים (כגון, תנועה לאומית מצרית אמיתית) ישתלטו עליה. מובן שלא היה צריך לחכות לאלוף בן כדי שיגלה לנו את זאת. זכור לנו כיצד התגוננו בעבר אלופי צה"ל נגד הטענה שהצבא קיים בזכות כספה של ארה"ב, באומרם שתמיכתה הצבאית בישראל זולה הרבה יותר מהחזקת כמה משחתות מול חופי האגן המזרחי של הים התיכון. ואף ב"משברים" האחרונים היה אפשר לראות את החיוך המסתורי שקצינים העלו על פניהם בשעה שהם רמזו, ובצדק, על מערכת הקשרים העמוקה והמסועפת, שאינה ניתנת לעירעור, שצה"ל מקיים עם צבא ארה"ב.


הציבור הישראלי נשאר אדיש גם בשעה שבעולם כולו עובר גל אנטי-אמריקאי ואנטי-אימפריאליסטי, ומופיעים ספרים כמו "למה בני אדם שונאים את אמריקה" של סרדר ודיוויס, או ספרה של ארונדאטי רוי "מדריך האיש הרגיל לאימפריה", ושל יאן בריקמונט – "אימפריאליזם הומניטרי" (שאותו סקרתי כאן לפני כמה חודשים), או ספרו של הווארד זין על טרוריזם ומלחמה וספרים נוספים של  חומסקי ונעמי קליין. כולם ספרים המוקיעים בחריפות את האימפריאליזם האמריקאי.


הסיבה לכך הינה שבעולם הגדול רבים חשו את המדיניות האמריקאית על בשרם. שם זוכרים עדיין את מלחמת וייטנאם שבה הרגו האמריקאים כ-2 מליון בני אדם, רובם אזרחים, והרסו עם פצצות הנפלם שלהם ארץ שלמה. שם עדיין זוכרים את ההתערבות בעיראק שבה נהרגו, נפצעו וגורשו כ-2 מליון בני אדם; עדיין זוכרים את אינדונזיה שבה הרגו חייליו של סוהרטו, בן בריתה של ארה"ב, יותר מחצי מליון בני אדם. וגם את ההתערבות המתמדת והפלת, או הנסיונות להפלת, כל משטר מתקדם בה. לא נשכחה גם הציניות של מדליין אולברייט, שרת החוץ האמריקאית לשעבר. כשנשאלה על ידי כתבת הסי. בי. אס, לסלי סטאל, אם כחצי מליון ילדים שמתו בעיראק (מאז כיבוש האמריקאי) הם מחיר ראוי למלחמה, השיבה אולברייט: "אני חושבת שזו בחירה קשה מאוד, אבל המחיר? אנחנו חושבים שהמחיר היה ראוי."


העולם יודע שאמריקה היא המעצמה הצבאית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה,   שתקציבה הצבאי הוא 700 מיליארד דולר ובסיסיה מפוזרים ברחבי העולם. רבים בעולם אינם מתפתים להאמין שעוצמה צבאית אדירה זו מיועדת להגנה על זכויות אדם בעולם. הם למדו על גבם ומן ההיסטוריה ששלטון זה מסכן את עצמאותן של כל ארצות העולם. ומה לעשות, הם גם יודעים שישראל היא נושאת כליה של ארצות הברית. הם מבינים שבלי תמיכתה של זו ישראל לא הייתה מסוגלת לשעבד את העם הפלסטיני אפילו ליום אחד.


אבל בשמאל הישראלי יש מי שאינם מוכנים לעסוק בנושא האימפריאליזם האמריקאי משום שהם מאמינים שהנושא הזה אינו רלוונטי וכי העיסוק בו כבר אינו אופנתי. הם חוששים שהעיסוק בו יציג אותם כדוגמטיים וכמיושנים, או שהוא יעלה מחדש את עניין המלחמה הקרה שהם בורחים ממנו כל עוד נפשם בם. אכן, נקיטת עמדה כלפי האימפריאליזם (עצם ההכרה בקיומו) מחייבת עמדה פוליטית כאן ועכשיו; ומחייבת עמדה פוליטית גם ביחס לעולם השלישי והכרה בזכותו להילחם על חירותו ונגד ניצולו בידי האימפריאליזם.


כך, למשל, חלק מן השמאל הליברלי אינו מוכן להודות בכך שכל מעשיה של ישראל נעשים  ברשות האמריקאים, היות שתלותה של ישראל בארה"ב היא מוחלטת. האם הליברלים והשמאל  צריכים ללמוד מיואל מרקוס ש"חוץ מאשר לנשום לא יכולים לעשות שום מהלך משמעותי בלי ארה"ב ", כפי שכתב ב"הארץ"? הקושי להכיר בכך נעוץ בצורך להודות באחריותה של ארצות הברית גם לכיבוש הישראלי ולמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. מתבקשת השאלה, אם אפשר להתנגד ברצינות לכיבוש ולמדיניות הישראלית הנתמכים ע"י ארה"ב ובה בעת לתמוך בארה"ב, או אפילו להישאר ניטרליים כלפיה? זה פשוט אבסורד, אבל כך היה גם בעבר.


אנחנו זוכרים עדיין כיצד בכל שנות שנות הכיבוש קיוו ליברלים ישראלים וחלקים מן השמאל שהאירופאים או האמריקאים ילחצו על ישראל לצאת מן השטחים הכבושים. חלומם כמעט התגשם כאשר הנשיא ברק אובמה הכריז בראשית כהונתו שישראל צריכה להפסיק את הבניה בשטחים. לצהלת הליברלים וחלקים בשמאל לא היה גבול. אך התקוות שהוא הפיח התאדו בתהליך כואב. אף מקורן, ביסודו של דבר, הוא באי רצון להתמודד עם המהות האימפריאליסטית של ארה"ב ומנהיגה, הנשיא אובמה, שמעולם לא חסך בהבטחות שלום לכל המוכן לשמוע. כך הריעו לו גם בקהיר וגם בירושלים כאשר בשני המקומות הוא הבטיח דברים מנוגדים. לפלסטינים הוא הבטיח מדינה פלסטינית (אבו מאזן סיפר בזמנו בסיפוק שבוש הבטיח לו מדינה),  ולישראלים הוא הבטיח בינתיים המשך תמיכה כמעט ללא תנאי.
 
מחזון אובמה, בדומה ל"חזון בוש" המגוחך על שתי מדינות, אפילו בנטוסטן פלסטיני לא ייוולד. מובן שארה"ב יכולה, אם זהו רצונה, ללחוץ על ישראל (ראו את שתי הנסיגות מסיני). אך עצם המשך הכיבוש בגדה המערבית מעיד על כך שארה"ב אינה עושה זאת. ארה"ב הולכת בדרכן של כל האימפריות בהיסטוריה – הפרד ומשול מצד אחד, ופקס אמריקנה מצד אחר. מחד גיסא היא מסכסכת בין הארצות הערביות המוסלמיות, ומאידך גיסא היא מנסה להשליט על כולן את הפקס אמריקנה. כיום ארה"ב מחרחרת ריב בין אש"ף לחמאס, בין הגדה לעזה. דוגמה מן הימים האלה היא הכרזתה שלא תמשיך לתמוך בצבא הלבנוני כיוון שהוא לא נלחם יותר בחיזבאללה! בשני המקרים ארה"ב משתדלת להביא את הפלסטינים ואת לבנון אל מתחת למטריית השלום האמריקאי. על השמאל לשאול את עצמו: האם אנחנו מעוניינים בפלסטין כזאת?


בתמונה הזאת נועד לישראל תפקיד עצוב ביותר והוא, לשמור על האינטרסים של ארצות הברית ולקבל בתמורה את חסותה הצבאית, המדינית והדיפלומטית.


מדוע הציבור הישראלי, ולא רק ממשלתו, מוכן להעניק לארה"ב את השירותים האלה, ולמה ישראל משתפת פעולה מאז ומעולם עם האימפריאליזם? בסוגיות הללו ננסה לדון במאמר נפרד.

תגובות
נושאים: מאמרים

16 תגובות

  1. ממש בושה הגיב:

    ישראל עוזרת לארה"ב במאבק נגד משטרי הצדק שח איראן חמאס וחיזבאללה. הטרוף או הסיאוב המוסרי אחז אנשים כמו הכותב עד כדי כך שהם מעדיפים משטרים איסלמים פונדמנטליסטים העיקר שמדינות כמו ארה"ב וישראל לא תשרודנה. ויש עוד תהי – לדעת הכותב ארה"ב מתנגדת לתנועות שחרור לאומיות שזה כולל לדעתו את אש"פ למשל אבל בשום אופן לא את ישראל. אפשר לדעת למה בתנועת שחרור מהוללת של עם בן 100 שיצר רק רצח אזרחים צריך לתמוך אבל בתנועת השחרור הלאומית של היהודים אסור לתמוך?

  2. מיכאל שרון: כיעור פונקציונאלי הגיב:

    אל ג’זירה מדוחת בשעות בוקר מוקדמות אלה, שעשרות אלפי חיילים אמריקנים עזבו את עירק ביומיים האחרונים במבצע חפוז. נשארו עוד 50 אלף חיילים אמריקנים בעירק עד המועד בו נקב אובמה בתחילת 2011. יחידת חיל רגלים בת 6000 איש עוסקת בהדרכת הצבא העירקי, בעוד בכירים בצבא זה מדווחים כי רק עוד 10 שנים הצבא יהיה מוכן.

    סביר שעירק השיעית ברובה, תחזור למעגל העימות נגד ישראל. ארה"ב מנסה לרצות את ישראל בשלב זה, בעיקר במילים, מחוות ותמיכה בינ"ל בפרט נוכח חששותיה מול אירן והחזית המזרחית המתגבשת, בעוד ראש המטות המשולבים גנרל מאלן, חוזר שוב ושוב שתקיפת אירן תהיה צעד אוילי. אבו מאזן נופף בוועידת הליגה הערבית במסמך שקיבל מאובמה, לפיו תוך שנתיים תפנה ישראל את השטחים ותוקם מדינה פלשתינאית.

    ביבי, כראש מדינה מושחתת למדי, שהאולגארכייה שלה חולקת בכספי הסיוע האמריקני הישיר והעקיף, מגלה את המעט שיכול לגלות מישהו בתלות מוחלטת – רציונאליות יחסית. הוא היפסיק במו ידיו את רוב הבנייה בירושלים, ביטל את יוזמת החקיקה בנושא מיהו יהודי, שלח את פואד תוך עקיפת ליברמן לדבר עם הטורקים, וכד’. ישראל מנסה אמנם למלא את תפקיד הווסאל ויש לה את הקווליפיקציות המקובלות לכך – שחיתות רבה, אוליגארכייה שמוזרמים אליה כספי הסיוע הזר, השולטת בלעדית על התקשורת וכד’. טעות גורמים בישראל ובתוכם גורמי שמאל ליברלי היא כי נידרש מישראל לגלות שיעור קומה מוסרי ותדמית נאורה. אלא שזה כלל לא נידרש ממנה, אלא דווקא לגלות כיעור, שחיתות וסאוב גזעני ואחר, על מנת להשתבץ בתפקיד שהיא נוטלת על עצמה. גורמים השואפים לאוטונומייה יצרנית, למזעור השחיתות ולקיום מוסרי מושתקים בישראל.

  3. גם אמריקה לא יכולה לזוז בלי אמריקה (ק.א.) הגיב:

    המילה "אימפריאליזם" דומה למילה "עצמה" או "כוח". הכוח כשלעצמו מובן כדבר ניטרלי הוא אינו נתפש באופן מיידי כשלילי, אולי נחשב כחיובי ואפילו נערץ.

    לא רק הישראלים נפלו בפח.
    גם האמריקאים נפלו באותו הפח.

    המילה "אמריקה" או המילה "ישראל" אומרות להמונים משהו רגשי אבל לפושעים אלו הן מילים ריקות – אלו הם רק מכשירים למימוש תאוות.
    לדוגמה:
    "עירק" היא מילה ריקה לבוש ולבלייר.
    "ישראל" היא מילה ריקה לאובמה וביבי.

    השאלה שנשאלת האם "אמריקה" עדיין אומרת משהו לאמריקאים?

  4. אנג’לו איידן הגיב:

    "מדוע הציבור הישראלי … מוכן להעניק לארה"ב את השירותים … ?"
    כי, בהעדר מנהיגות ופרוגראמה מבטיחות, נישאר להם רק להיתלות על תקוות של שמירת מתרפסת על זכויות העדפה.

    "למה ישראל משתפת פעולה מאז ומעולם עם האימפריאליזם?"
    כי, בהיותה ציר פיננסי, הציונות ממלאה לא יותר מאשר את תפקידה המובנה בשרשרת האימפריאליסטית.

  5. יגאל ל-ק.א. הגיב:

    פשע?
    עד היכן הפשע מגיע?
    עד מקורות אשכנז? או רק הרצל?

    מעלליה של ארה"ב זכים לעומת מעלליהם של מדינות טוטאליטריות בהן נלחמה, או בתומכיהן (קמבודיה? אפגאניסטאן?).
    כמעט כל משטר קומוניסטי הוקם על רבבות אם לא יותר הרוגים, אבל קל יותר לשנוא את ארה"ב.
    הרוב המכריע של ההרוגים בעיראק הם מוסלמים שנטבחים בידי אחיהם (בעיקר שיעים נטבחים ע"י סונים).
    נכון, האמריקאים לא טפשים, אולי מניפולטיבים, אבל טובים לעין ערוך מכל אלטרנטיבה קומוניסטית/מוסלמית. השמאל הרדיקלי יכול רק לבכות על המאה ה-20, שבה הוכה שוק על ירך, בעיקר מבפנים, וערימת הגופות שצבר מתחרה רק בזו של היטלר.

  6. לממש בושה (ק.א.) הגיב:

    אין שום תנועת שחרור. יש פשע.
    "תנועת השחרור" – זה אוכל לציפורים.

  7. אלי אמינוב הגיב:

    מאמרו של שמואל אמיר הוא תיאור מסכם טוב של מסגרת השליטה האימפריאליסטית במזה"ת. אלא שישראל לא מסוגלת ללא התמיכה האמריקנית להחזיק גם בגדה השמאלית של הירקון ולא רק של הירדן. מדובר במדינת מתנחלים אירופית, כלומר סוג של פרויקציה של האימפריאליזם המערבי בלב המזרח הערבי שאין שום אפשרות להפוך אותו לחלק אורגני של העולם שבתוכו הוא שרוי. אפשר לומר שכיום ישראל שהוקמה מלכתחילה כזרוע של האינטרסים המערהיים (בתמיכת סטאלין), נמצאת כיום באחת מפסגות ההצלחה שלה ולא בשקיעה כפי שנדמה לרבים. ארה"ב סומכת את ידיה על קיום מדינת האפרטהיד הזו כי מדינה זו ערבה לשלומותם של המשטרים הערבים באיזור והיא אחראית למנוע כל שינוי בהם. ישראל משמשת לא רק שוט נגד משטרים "סוררים" אלא חומת מגן לשרשרת שלימה של משטרים מושחתים בעיקר נגד עמיהם שלהם. עובדה זו מוכרת על ידי המשטרים האלה, על ידי ישראל ועל ידי המעצמה השלטת. לכן אין שום סיכוי שהעם הפלסטיני שאת ארצו מיעד האימפריאליזם כטריטוריה עבור כלב השמירה שלו, יזכה במסגרת זו לבדל של הגדרה עצמית. לכן הדרך היחידה לערער על המסגרת הזו היא מאבק בתוך המבצר שלא ניתן למוטטו מבחוץ בשלב זה. לכן המאבק הרלוונטי נגד מדינת האפרטהיד ופטרוניה הוא מאבק למדינה חילונית דמוקרטית שתחליף את המבצר הציוני.

  8. ליגאל הגיב:

    פשעי אמריקה אינם מתועדים עדיין כפי הצורך למרות שמספר קורבנותיה הוא אדיר (ועוד היד נטויה!).

    אבל אני אינני מציע כלל חלופה אידיאולוגית.

    אני מציע התבוננות במאורעות, בדיקתם ע"י הערכה שקולה ואמיצה. הפושעים כמובן לא טפשים ופועלים בתחבולות שונות לטשטש עקבותיהם אבל פשעיהם ברורים ועוד יתבררו יותר בעתיד.

    העימות אליו אתה רומז אמריקה מול איסלם (או קומוניזם) הוא בדיה זדונית, הסחת דעת, זריעת בלבול אצל ההמונים. אמריקה תמכה ועודדה וחימשה ומימנה מטורפים מוסלמים ואחרים כשזה היה נחוץ לה ואף עושה זאת כיום! התקוות שאתה תולה בשלטון האמריקאי הן חסרות בסיס.

    אינני תיאורטיקן ואני לא בא להציע פרוגרמות ושיטות משטר – זה נושא בפני עצמו. אבל כיום הבעיה אינה אידיאולוגית כלל.

    מן הראוי לפי שעה לנטוש את הוויכוח האידיאולוגי. תפקוד האימפריאליזם האמריקאי – המעצמה החזקה בעולם – ראוי שיוערך מנקודת המבט של הפרה פושעת של זכויות אדם ברחבי הגלובוס ע"י חונטה לא גדולה של אנשים בעלי השפעה וכוח עצומים שאינם מונעים משום אידיאלוגיה מוכרת ואכזריותם אינה יודעת שובע.

    ואם יש פשע אז ישנם קורבנות לפשע.
    וקרבנות הפשע הם כולנו. אלה השולחים אותנו למלחמת ציוויליזציה מלאכותית רוצים בדם והרוגים למליונים. הרבה מדי בני אדם מסייעים שלא מדעת למנוולים הארורים הללו. אני חוזר ומדגיש אין כאן שאלה אידיאולוגית משום סוג. יש כאן מגמה לדפוק את העולם לשם שעשוע. אינני מוצא שום הסבר אחר לזה.

    טוב יעשו האנשים אם יצליחו להתרכז טיפה במשמעות האנושית הדלה שנותרה בנו ונדחה את ההצעה המטורפת שלהם לפצוח במלחמת ציווילזיה לשם השעשוע החולני שלהם.

    אם תקום יום אחד תנועת שחרור – זה צריך להיות נושאה המרכזי. אחר כך יהיה זמן לדבר מחדש על אידיאולוגיות.

    ק.א.

  9. יובל הלפרין הגיב:

    אלי אמינוב כהרגלו "עוקף את כולם משמאל".
    הבעיה היא שניסיון כזה עלול למצוא אותך בסוף הימין.
    הכיצד? מצד אחד להדגיש את העובדה הברורה שבלא החסות האימפריאליסטית ישראל לא תוכל להחזיק גם בגדה השמלאית של הירקון.
    מצד שני, המסקנה מכך היא "מדינה אחת". כלומר להשלים את משימת 67, בהרחבתה של אותה זרוע אימפריאליסטית (שבעצם אינה בדיוק מדינה), לכל שטח פלסטין המנדטורית.

    אני בהחלט מבין את שאיפתם של ליברלים, פצפיסטים ומעריצי ג’ון לנון ל"מדינה אחת", אבל דווקא מי שמבין את העובדה שהסכסוך באותה פלסטין הוא הרבה מעבר ל"מאבק בין שתי עמים", צריך לדעת ש"ישראל" יכולה להישאר בעיקרה "ישראל" גם בלי רוב יהודי, וצו השעה הוא פשוט להקטין את השטח שבו צבאה מצוי ושולט.

    "מדינה אחת" שתצמח מהמצב הנוכחי פירושה, בסבירות של 100%, שאיבת הפלסטינים לתוך השלוחה האימפריאליסטית, לא שאיבת גדת הירקון אל מחוצה לה.

  10. עיניים לראותEYES2C הגיב:

    ‎צודק שמואל אמיר. ישראל לא תוכל להחזיק בכיבושיה ללא תמיכת ארה"ב, והתמיכה הזאת מצויה בנסיגה חריפה. "הארץ" דיווח על סקר שעשה סוקר ציוני ידוע, סטנלי גרינברג. הסקר מוכיח "צניחה משמעותית באחוזי התמיכה בישראל". בין הממצאים:
    ‎* לשאלה "האם ארה"ב צריכה לתמוך בישראל". השיבו באוגוסט 2009 63% מהנשאלים האמריקאים בחיוב. ביולי השנה השיבו כך רק 51%.
    ‎* לשאלה "האם ממשלת ישראל מחויבת לשלום עם הפלסטינים". השיבו בדצמבר 2007, לאחר ועידת אנאפוליס, 66% שממשלת ישראל [אולמרט] מחויבת לשלום. עכשיו רוב מכריע חושב שממשלת נתניהו אינה מחויבת לשלום.
    — קישור —
    ‎חמור יותר הוא מצב ארה"ב בקרב תושבי העולם הערבי "המתון" – שנשלט בידי משת"פים של ארה"ב ושכירי הסי.אי.איי, שעימם מצליחה ישראל לקיים יחסים. 61% מהמשיבים ענו שהם "מאוכזבים ממדיניות אובמה ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני". 54% השיבו ששלום ישפר את דעתם על ארה"ב. ו- 57% שאיראן גרעינית תהווה דבר חיובי למזרח-התיכון [כנראה כאיזון לגרעין הישראלי].
    — קישור —
    ‎לסיכום:
    ‎* מדיניות הכיבוש ומלחמות השולל גורמות לישראל להפסיד את מערכות ההסברה
    ‎* רוב תושבי העולם רואים בישראל ובארה"ב "שטן" ולא "מלאך השלום"
    ‎* מסתמן רוב מוחלט וגדל בארה"ב שדורש מאובמה להפסיק את התמיכה הצבאית והמדינית מישראל.
    ‎– משמעות הסקרים היא – שהזמן הצהוב – אוזל!

  11. עיניים לראותEYES2C הגיב:

    ‎עוד הערה:
    ‎* רוב סיקרי דעת הקהל, מעידים על דעת הציבור ברגע נתון, ואינם מהווים עדות לגבי הכיוון -הטרנד- שאליו אנו הולכים. אך צירוף של סקרים מומנטריים – שמקליטים את המצב הרגעי, לקודמים להם משמים כאינדיקציה על הכיוון. זה מה ששני הסקרים שעליהם כתבתי עשו. בשניהם מושוות התשובות לאלה שניתנו לאותם השאלות בעבר.
    ‎לכן ניתן לומר בבירור שמצבה ההסברתי של ישראל בדעת הציבור ב-4 ארצות שנחקרו בידי סטנלי גרינברג [ארה"ב,צרפת,גרמניה,שבדיה] הורע בהרבה ממה שהיה לפני שנה, ושאם ישראל לא תשנה את עמדותיה ביחס לשלום המוצע – הטרנד יימשך.
    ‎* דעת הקהל בארצות "המתונות" בעולם הערבי על ארה"ב של אובמה השתנתה מהקצה לקצה, כתוצאה מכך שהממשל זנח את יוזמות השלום שלו. הדבר עלול לגרום להפיכות ו/או לשינויים מהותיים בעולם הערבי.

  12. אלי הגיב:

    איני בטוח שהכותב מר שמואל אמיר הוא האדם המתאים לגנות את "האימפריאליזם האמריקאי" או כל אימפריאליזם שהוא.
    נוכח תמיכתו רבת השנים כחבר רק"ח וחד"ש בברית המועצות שהתימרה לייצג צדק סוציאלי אך בפועל שעבדה בכבוש אכזרי את ארצות מזרח אירופה, תמכה ברוצחי עם כמו פול פוט מקמבודיה ופלשה ישירות לאפגניסטן, הייתי מציע למר אמיר להיות קצת צנוע בביקורתו.

  13. אמנון נוימן הגיב:

    ראשי סחרחר מרב תגובות לנתוח המוצלח של שמואל אמיר אם כי אין בו במאמר דבר חדש ליודעי דבר ובני ברית , לגבי האחרים מאמרו לא גרע ולא הוסיף בגלל שאינו מציע כל דרך או מעלה רעיונות חדשים איך לשבור את גל השנאה לשמאל או איך לפתור את הבעיה בין שני העמים בדרכים שונות מהדישה הקבועה "שתי מדינות לשני עמים" כמובן שפתרון זה רצוי אך לא ממשי כל עוד תשלוט בכיפה האידיאה והשלטון הציוני שמטרתו היחידה והמוצהרת היא לרשת את הארץ ולגרש את תושביה .(ראה יומנו של תיאודר הרצל) .

    לגבי "עיניים לראות" הצלחתה של ארה"ב ובנות בריתה לעוות את מוחנו בפםבדו דמוקרטיה הבורגנית ראויה להערכה האם פעולותיה האימפריליסטיות נבחנו בהתאם להלך הרוח של תושביה או היו בטוי לצרכי האימפריאליזם , האם בוש המוגבל היה מסוגל לפתוח במלחמה נגד עיראק למרות מסכת השקרים שהופצו לולא התאווה לנפט העיראקי . צא וחשוב ידידי האמיץ האם סקרי דעת קהל קובעים את מדיניות שליטיה האמיתיים של ארה"ב.
    ליגאל, ללא אידיאולוגיה אין שנוי משטר גם עם מרבית עושיה לא מודעים לזאת . לא היה שנוי מבני ללא אידיאולוגיה מאחריה גם באם נשאוה מועטים בלבד . לעניננו, שנוי פוליטי גם חייב להיות מבני באם לא רוצים להוליך שולל את נושאיה הפוטנצילים. אך לא כל השותפים למאבק חייבים להסכים לפרטים . אך חייבים בסיס משותף רחב ככל שניתן ולהתארגן !!!

    לאלי אמינוב.
    מסכים למרבית דבריך , אך איך מתחילים לבנות את המאבק . היש לך תשובה ?

  14. מירי ברק הגיב:

    ניתוח מעולה, תודה!
    אנחנו המריונטות.

  15. לאמנון נוימן מאנג’לו איידן הגיב:

    גם אני "מסכים למרבית דבריך". גם לך אין תשובה השאלות שאתה שואל. וזה למרות שלעומת הרוב חצי מהדרך היא כבר מאחוריך: אתה הגעת למסקנה מרכזית "חייבים בסיס משותף רחב ככל שניתן ולהתארגן". וברור כי אתה גם יודע שזה לא מחייב כל שינוי אצל "השותפים למאבק" כשפועלים בנפרד.

    אז למה אין לך תשובה? כי ניסוח השאלה אצלך (איך לפתור את הבעיה בין שני העמים), כמו בקרב אחרים, היא לא נכונה. אתה לא מנסח אותה נכונה למרות הבנתך המושכלת (כל עוד תשלוט בכיפה האידיאה והשלטון הציוני). הצבעה כל כך מפורשת אמורה לחשוף בפניך את הנוסח הנכון. יותר מכך, בידיך אמורה להימצא גם התשובה לשאלה המנוסחת נכונה: לא איך, אלא אין לפתור בעיה קובעת "כל עוד תשלוט בכיפה האידיאה והשלטון הציוני", לכן יש להחליש את השליטה הזו עד לנטרולה.

  16. אמנון נוימן הגיב:

    אנגלו חביבי, הרי זו השאלה "איך להחליש את השליטה הזו עד נטרולה " לבטח אתה מכיר את המאמר מ-1904 "מה לעשות" איך הולכים בעקבותיו ?

הגיבו למירי ברק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים