הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 באוגוסט, 2010 6 תגובות

מכל הטיעונים המושמעים נגד השחקנים ואנשי התיאטרון שמחו על הסכמת התיאטראות המעסיקים אותם להופיע באריאל, הטיעון המקומם והמסוכן ביותר הוא הניגון החוזר ונטחן בדבר החובה המוטלת לכאורה על מוסד תרבות שנתמך בכספי המדינה לציית לתכתיבי השלטון המסבסד אותו. הוא מקומם, משום שאין לו מקום בחברה פתוחה ודמוקרטית על פי הגדרתה; והוא מסוכן היות שלממשלה יש יכולת ואמצעים לייבש מוסדות וארגונים סוררים לפי דעתה, עד קריסתם הכלכלית או עד כניעתם השלימה.

בישיבת הממשלה הראשונה שהתקיימה לאחר פרסום עצומת המחאה של השחקנים והיוצרים,  הודיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, כי איננו פוסל את זכותו של כל אמן להביע דעה פוליטית, אך "אנחנו כממשלה לא צריכים לממן חרמות כנגד אזרחי ישראל". שר האוצר, יובל שטייניץ, החרה אחריו והוסיף, כי "את המסים שמקיימים את אותם תיאטראות משלמים גם תושבי אריאל ומי שמחבל בכך אין מקום להעסיקו בישראל". שרת התרבות והספורט, לימור לבנת, הצהירה מעל כל בימה תקשורתית שלא יעלה על הדעת, ושותפיה לדרך, חברי הכנסת רונית תירוש מקדימה ויריב לוין מן הליכוד, מיהרו לגבש עוד הצעת חוק מקארתיסטית לפיה יישלל מימון ממשלתי מתיאטראות המעסיקים שחקנים ויוצרים סרבני שטחים. ויתרה מזאת, גם על ארגונים הנהנים מסבסוד המדינה כמו פטרון ההימורים, מפעל הפיס, ייאסר בחוק לתמוך במוסדות הללו.

בכל שנות הכיבוש ידעו כל ממשלותינו לטפח את מפעל ההתנחלויות בלי להשאיר בהן סימנים ממלכתיים בולטים, תוך ליהטוט בלתי פוסק בין סעיפים בעייתיים מבחינת ישראל באמנות הבינלאומיות הרלוונטיות. מתנחלי אריאל מבינים היטב מדוע סניף המוסד לביטוח לאומי הקרוב לביתם נמצא בפתח תקווה, וכמוהו גם משרדו של פקיד השומה שלהם, בית המשפט ומוסדות מדינה אחרים החיוניים לשגרת החיים. הריבון השליט בשטחים הכבושים בשם המדינה הוא הצבא, שעם נציגיו פיתחו המתנחלים קשרים מיוחדים במינם. לכן, התניית סיוע תקציבי למוסדות תרבות ואמנות בציות לקו הפוליטי של הממשלה, והדרישה משחקנים להופיע בהתנחלות שהיא בלתי חוקית בעיניהם כמו גם בתפיסת הקהילה הבינלאומית, היא צבועה ומתחסדת. האם רשאית המדינה לחייב אנשי תיאטרון להופיע במקום שעצם קיומו הוא הפרה של חוק בינלאומי? האם היא רשאית לחייב אותם לכפות את נוכחותם על אדמה גזולה, במרחק נשימה מפלסטינים שהוסתרו מאחורי חומות כדי שהם וקהלם ייהיו חופשיים לתהות באולם החדש באריאל אם "להיות, או לחדול", כאילו, חוץ מזה הכול בסדר ?

לא בכדי בחר ראש הממשלה במילה "חרמות" בהקשר של מימון התיאטראות. בנסיבות הזמן הזה חרם מתחבר מיידית עם "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו", עם אוייבי ישראל בעולם, הקוראים לחרם על מוצרי ההתנחלויות ונמנעים מלהופיע בישראל, עם מתנגדי הכיבוש, עם ארגוני זכויות אדם ועם פוסט-ציונים. ואמרו מעתה, גם עם שחקנים ואמני תיאטרון המצייתים לצו מצפונם ומוכיחים לנו שגם מחיקת הקו הירוק לא הצליחה לבטל לחלוטין כמה קווים אדומים. לתיאטרון הלאומי "הבימה" ולתיאטראות אחרים הנתמכים על ידי המדינה יש מעמד מיוחד בדעת הקהל, ולא רק אצל חובבי התיאטרון, וזו הסיבה לסערה הציבורית הגדולה שקמה בעקבות מחאת השחקנים. הסכמתם של תיאטראות כגון הקאמרי, בית לסין, באר שבע, החאן, חיפה ואחרים שאולי ילכו בדרכם, להופיע באריאל, מסמלת חציית קו שהיה מוסכם עד כה, ושלב נוסף בסיפוחן של ההתנחלויות לישראל, מתוך זלזול בוטה בהתנגדותם העיקשת והנואשת של הפלסטינים. לפתע, לא רק מועצת יש"ע אלא גם אמנים שבחרו להופיע בהתנחלויות, יודעים בוודאות שבכל הסכם שייחתם עם הפלסטינים תיכלל אריאל בגבולות המדינה. ימים יגידו. אך לפי שעה עודנו רחוקים מהסכם כזה והחלטת התיאטראות המסובסדים להופיע בהתנחלות היא מסר קשה על התקרנפותם והתמסחרותם של מוסדות תרבות חשובים שאילוצים כלכליים מכפיפים אותם לממסד הפוליטי, לרשימות המנויים או לוועדי העובדים.

כמו בדיקטטורות הכי נלוזות הועבר השבוע מסר ברור לאמנים הזקוקים לתמיכת הממסד שמוטב להם להישמר מחשיבה עצמאית ומהבעת דעה. שעליהם להבין את צרכי המדינה, כפי שהממשלה מגדירה אותם, להתחשב ב"מצב", לציית לקונצנזוס ולשחק לא לפי הוראותיו של ברכט אלא לפי כללי המשחק הנקבעים על ידי השלטון המממן את קיומם. מן האמנים הממסד תובע להפריד בין תרבות לפוליטיקה, אך הממשלה מרשה לעצמה לעשות בדיוק את מה שהיא מגנה: באיום להפעלת חרם תקציבי על התיאטראות היא יוצרת זיקה ברורה בין הפוליטיקה שלה לתרבות של כולנו. הנפת השוט התקציבי על מוסדות תרבות או על אמנים שאינם הולכים בתלם היא ביטוי נוסף לכוחנות השלטונית המסכנת לא רק את מוסדות התרבות ואת פרנסת האמנים, אלא גם את ליבת התרבות בישראל. הסכנה שבהסתלקותם של יוצרים עצמאיים מן הזירה הציבורית תביא להתכנסותם בתוך גלות פנימית בחברה אדישה למציאות המדינית והחברתית, חברה אטומה לזכויות אדם, שטחית וחומרנית. השאלה המעניינת היא, אם אבירי הדמוקרטיה (היהודית) המכהנים עתה בממשלה מבינים לאן הם מובילים אותנו, ומה מצפה לנו מעבר לרגע הבא או לסערה הציבורית הבאה.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. Michael Sharon הגיב:

    כתיבה מושחזת, נוקבת ומקיפה, המקנה את התחושה שאין מה להוסיף בנושא.

    • garyolbright הגיב:

      לצערי הרב במדינת ישראל לא מבינים, ואני בספק אם אי פעם הבינו, את מהות הדמוקרטיה. תשאלו אזרח פשוט ברחוב מהי דמוקרטיה וסביר להניח שהוא יענה לכם בפשטות "שלטון הרוב", או בלשון חצר המשחקים של ילדותינו – "הרוב קובע". אולם בדמוקטיה קיים נדבך נוסף, חשוב מאין כמוהו, שבלעדיו אין שום דבר המפריד בין דמוקרטיה לבין דיקטטורה והוא השמירה על זכויות הפרט והמיעוט. לצערי הנדבך הזה הולך וגווע בכביכול דמוקרטיה הקיימת במדינת ישראל. נדמה שבשנים האחרונות, בעיקר מרגע כינונה של הממשלה הנוכחית, זה נעשה פחות לגיטימי להביע דעת מיעוט, ואחד הדברים המקוממים ביותר הוא הגישה של אנשי השמאל הלאומי, לפיה "רוב העם איתנו". השבוע שמעתי את פרופ' ניסים קלדרון, שבתור תלמיד לשעבר שלו יש לי הרבה דברים טובים לומר עליו, אמנם לא במישור המדיני אלא במישור האישי, אומר בתכנית רדיו ש"יש רוב בציבור ליציאה מההתנחלויות" ולכן הצעד הזה לגיטימי. באמת? ואם לא היה רוב זה לא לגיטימי? ואם דעת הקהל תשתנה (דבר שלדעתי כבר קרה) אז הבעת עמדה נגד ההתנחלויות תהפוך לדבר לא לגיטימי? איפה כאן הדמוקרטיה?

      ודבר נוסף – הקלישאה הרווחת בשבוע האחרון בקרב מתנגדי החרם על היכל התרבות באריאל היא ש"כולם יודעים שאריאל תישאר חלק ממדינת ישראל בכל הסכם עתידי". האמנם? מישהו מהם הסתכל על המפה לאחרונה? איך בדיוק ניתן יהיה להשאיר מובלעת ענקית הנמצאת 20 קילומטרים בעומק השטח הפלסטיני?

  2. spoty1 הגיב:

    אף אחד לא דרש מהאומנים להציג קו פוליטי מסוים,כל עוד הם מקבלים מימון (מאוד נדיב,יש לציין)מהמדינה-כל מי שעובד בהם,צריך לדעת שידרשו ממנו להופיע בכל מקום,אם אותם אומנים חושבים שהם נורא יסבלו אם הם יציגו באריאל-הם יכולים להתפטר,לפתוח תאטרון שיפעל ללא מימון ממלכתי ושיופיעו היכן שלבם חפץ,עד אז,חובה עליהם להופיע בפני כל מי שמשלם להם את משכורתם המנופחת ללא קשר למקום מגוריו,כן,גם לסבסוד יש מחיר.
    לא טוב להם? שיוותרו על הסבסוד הממשלתי ושיפסיקו להתבכיין.

  3. angelo aidan הגיב:

    במאמר הזה ברור כי הימנעות שלטונית מ-"הנפת השוט התקציבי", או מהלך מרתיע אחר נגד "מוסדות תרבות או על אמנים שאינם הולכים בתלם", במצב זה, "היא ביטוי נוסף" לעוצמה מתוך "התחושה הצומחת שהמוסדות הנוכחים הם בלתי הגיוניים ובלתי צודקים, שההגיוני הפך לבלתי הגיוני, והנכון הפך לבלתי נכון (למטה)". זאת אומרת שהגענו למצב בו בולטת החרפת ניגודים המסכנת את המדיניות השלטונית מצד אחד, ומן הצד השני "מסכנת לא רק את מוסדות התרבות ואת פרנסת האמנים, אלא גם את ליבת התרבות בישראל."

    מה השתנה ואיך משהשתנה הוליד מצב של החרפת ניגודים זה? הרי שהניגודים המתוארים על-ידי המאמר היו קיימים גם בעבר, הם לא נולדו פתאום עכשיו, אבל לא הגיעו לדרגה, שמחייבת פיתרון או סדר חברתי מפותח יותר, המתוארת. למה הסדר הקיים לא הופר קודם לכן? למה "חציית קו שהיה מוסכם עד כה (ביחד עם שלב נוסף בסיפוחן של ההתנחלויות לישראל), מתוך זלזול בוטה בהתנגדותם העיקשת והנואשת של הפלסטינים", מאבדת הסכמות לטובת התיישרות עתידית (לא במצב של החרפת ניגודים בשל עדיין) עם ההתנגדות הפלסטינית? אלה הן מקצת השאלות הנובעות מתוך התבוננותו של המאמר עצמו.

    ההמשך יבוא ב- http://financend.wordpress.com/2010/08/29/ideology

  1. […] באוגוסט, 2010 חדוה ישכר כתבה ב-'הגדה השמאלית' (http://hagada.org.il/?p=160#comment-20) מאמר עם כותרת 'על הקמח והתורה' במילים […]

  2. […] financend ב-30 באוגוסט, 2010 חדוה ישכר כתבה ב-'הגדה השמאלית' (http://hagada.org.il/?p=160#comment-20) מאמר עם כותרת 'על הקמח והתורה' במילים הבאות: "מכל […]

הגיבו לgaryolbright

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים