הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בספטמבר, 2010 5 תגובות

"עברה שנה, ועוד שנה, ושום דבר לא השתנה", שר פעם יוסי בנאי, וחרף השינויים המאסיביים שפוקדים אותנו בעיקר מבחינה טכנולוגית, ניתן לומר את הדברים האלה עלינו גם הפעם. שוב נוסע ראש הממשלה בנימין נתניהו לפסגה ומשמיע רעשים אופטימיים שאיש אינו מאמין להם. על צבא הספקנים העצום נמנה גם נתניהו עצמו, ולכן התמונה שמצטיירת איננה רק מרגיזה, היא גם מצחיקה מאוד. ביבי נכשל בניסיונותיו לרמות את עצמו, על הנושא הזה ניתן לכתוב מאמרים, מחזות מוסר, ואפילו סיפורים לילדים, אולי בנוסח האחים גרים. נתניהו מוכן לשטוח בפני שותפיו למשא ומתן "הצעות נדיבות", כלשונו, כאשר הוא יודע שאין בכוחו (אולי גם אין ברצונו) להרוס אפילו צריפון דולף על הר קירח.

ההרכב הקואליציוני שלו בנוי רק למלחמות; אפילו האופוזיציה מורכבת בעיקר משונאי ערבים, כאשר המשימה הראשונה של כל ראש ממשלה ישראלי היא דווקא לאחות את הקרע שנוצר עם האזרחים הערבים בעקבות כהונתו המחפירה של אהוד ברק כראש ממשלה. כיוון שנסיעתו של נתניהו לוושינגטון הייתה מלווה גם בפיגועים עונתיים, שיֵבעתוּ את כולנו עד שהכיבוש יסתיים אחרי משא ומתן כולל עם נציגי הגדה ועזה גם יחד, קשה למצוא אפילו שמץ של רצון טוב בציבור הישראלי או הפלסטיני. אנשי הרשות ניסו אמנם את כוחם במסע יחצנות מודרני, ששיקף בעיקר את מידת חדירתו של האמריקניזם למרקם האנושי המרכיב את האליטות הפלסטיניות בגדה, אבל הוא לא השפיע וחותמו היה אפסי.

זה איננו ניסיון חדש: הרבה לפני הסכמי אוסלו ניסה העיתונאי הפלסטיני זייאד אבו-זייאד מאבו-דיס להוציא לאור עיתון בעברית, שבאמצעותו ניסה לעשות נפשות למשא ומתן עם אש"ף. אפילו שיח חולין עם אנשי הארגון היה אז אסור לפי החוק, אבל זייאד האמין (שוחחתי עימו רבות על כך בימים הרחוקים ההם) בכוחות המוסרי הגדול של מחנה השלום הישראלי ובעיקר בכנותו. הנושא הזה של הכנוּת היה חשוב, ואמת המידה של זייאד וחבריו הייתה ברורה: הרוצה בשלום יהיה מוכן להיפרד מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ומכל ההתנחלויות תמורת שלום אמת יציב ובר קיימא לא רק בין ממשלות אלא גם בין העמים. בתמימותו הוא סבר שבאליטות שלנו יש המוני תומכים לשלום כזה, מתוך ההנחה הסבירה מאוד ששלום עם אש"ף יפתח בפני ישראל את העולם הערבי על שוקיו וקשריו עם שאר המוסלמים ויביא לעידן חדש, שליו ומשגשג, לכל האזור.

כך חיפש הוא ומצא מגיהים ישראלים לעיתונו (נדמה לי שקראו לו "גשר") שהופיע על נייר ורוד ולא זכה לתפוצה כלשהי ברחוב הישראלי. על עמלו הרב ואמונתו חסרת השחר בתבונתם של הישראלים המשכילים, שילם זייאד לא רק בממון רב, אלא גם בתקופות של מעצר ללא משפט בבתי כלא בגדה, שפגעו גם בבריאותו. האיש, שלמד עברית לא רק כדי לדעת את האויב אלא גם למען הקמת תשתית להידברות עם השותפים בעתיד, הגיע למשרות נכבדות ברשות, אבל בהדרגה ראה את חלומות אוסלו מנופצים. התנאים המינימאליים של מתונים כמו זייאד לשלום נדחו ביד רמה על ידי רוב הציבור, וגם על ידי נציגיו בכנסת. המבוי הסתום מושתת כולו על סירובה של ישראל להסכים לתנאים המקובלים לא רק באזור אלא בכל רחבי העולם התרבותי. לכן התייאשו כל כך הרבה אנשי שלום עקביים מהסיכויים לממשו. מהשדולה מסביב לסיעה הזעירה של מרצ ויהודים ישראלים תומכי חד"ש, נשרו תומכים רבים לשני כיוונים מנוגדים: חלק נואש לגמרי מהסיכוי לשלום וחולם על הסכמי ביניים נוחים לישראל, כדי לא לאבד את מעמדה של המדינה במערב אירופה ובאמריקה הצפונית. החלק הנותר ממשיך להאמין בשלום אמת ובדו-קיום, אבל הגיע למסקנה שחלוקת הארץ היא בלתי אפשרית בשל מגמת הסירוב בציונות ועוצמתם של המתנחלים וידידיהם. לכן, כדי לשמור על צלם האדם, על מינימום של צדק ובעיקר כדי להימנע מכינון משטר אפרטהייד שהוא בלתי נסבל עבורם מבחינה קיומית ומוסרית, הם עברו לתמיכה בפתרון של מדינה אחת לשני העמים חרף הניסיונות הקשים שפקדו מדינות אחרות, כולל שכנתנו הקרובה קפריסין.

באזור הדמדומים שבין שארית הפליטה של המאמינים בפתרון אמיתי של שתי מדינות בנוסח שהציע זייאד לפני שנים רבות, לבין המאמצים החדשים של הפתרון הדו-לאומי, מקננים אנשי שמאל טובים שעדיין מייחלים לצעדים הדרגתיים, שיכללו הקמת שתי מדינות בשלב הראשון וכינון פדרציה שוויונית בין שתי הישויות בשלב הסופי. כל הגוונים והאנשים האלה, שרובם חולמים במשך רוב שנות חייהם על חיים בשלום ועל הכנעת הלאומנות הדתית והניאו-דתית שמאיימת על המשטר הדמוקרטי כאן, מתבוננים על גימיקים, כמו ביקור ביבי בוושינגטון והרחשים היחצניים מכל הצדדים, באדישות מהולה בשאט-נפש. הגילויים המרעישים ממטוסו של נתניהו או ממסדרונות הבית הלבן אינם אלא החדשות של אתמול במצב ממוחזר, כמו שניצל רטוב למחצה שחומם במזללה למזון מהיר.

כך צריך להתייחס גם למאמרים של ארי שביט, ישראל גלילי של המאה ה-21, בעיתון "הארץ". הסגנון האנין והמלומד רק חושף עוד יותר את ערוות התוכן, את הצדקנות ואת העובדה הפשוטה שהעיתונאי הפך בעצם לדובר כמעט רשמי בשירות הממסד. כאשר הוא טוען, במאמר חלול עם שם מפוצץ כמו "הקונצפציה", שאבו-מאזן איננו רוצה באמת בסיום הסכסוך ("אין לו עניין לסיים את הסכסוך ואין לו יכולת לסיים את הסכסוך") הוא יודע היטב שאין לדברים שחר. בניגוד לדברי שביט, אבו-מאזן ויתר כבר מזמן על השיבה לצפת, אבל ממשלת ישראל רחוקה מתמיד מוויתור אמיתי על אריאל, על קריית ארבע או על קרני שומרון. כיוון ששביט חושב על הסכסוך במושגי התנועה לאחדות העבודה ז"ל, הוא מתעלם לגמרי מההקשר הגלובאלי. ראשי הרשות הפלסטינית, כולל אבו-מאזן, חברוּ כבר מזמן למחנה המדינות (או הישויות המדיניות) שקיבלו על עצמן את ההגמוניה של ושינגטון, בעיקר בעידן ברק אובמה. החברה והאליטות ברשות בנויות על אדנים של שיתוף פעולה עם ארצות הברית, כולל זרועות הביטחון של המעצמה הגדולה והשתתת הכלכלה הפלסטינית על יסודות ניאו-ליברליים, אולי קיצוניים פחות מאלה המקובלים על המפלגה הרפובליקנית האמריקאית. כיצד יכול פרשן רציני, בעיתון היומי היחיד במדינה שניתן לקרוא בימים חשוכים אלה, "לנתח" את עמדותיהם של הפלסטינים בפסגה בוושינגטון מבלי להביא בחשבון את הנושא הגלובלי והשלכותיו על האופציות של אבו-מאזן וחבריו? אכן גלילי עוד איתנו, ואולי גם גולדה. חבל.
* התפרסם בכל העיר

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. batata הגיב:

    כרגיל מאמר מרתק ופוקח עיין.
    לצערי עלי לנהוג שוב כמנהגו של קאטו הזקן ולחזור עוד פעם על דברי.
    חיימקה העסק אבוד סגור וחתום ,אין עתיד לחיים שפויים ונורמליים כאן וגם לא יהיו להפך המצב רק ילך ויחמיר בהליך טבעי.מי שמחפש שפיות ונורמליות ולא רוצה למצוא את עצמו יום אחד במחנה ריכוז שימלט את עצמו ואם הוא כבר זקן מדי שידאג לילדיו ונכדיו.
    עשירי המדינה ושועיה וכל מי שעיניו בראשו יודע זאת ונהג בהתאם.

  2. Michael Sharon הגיב:

    תאור השתלשלות עמדות שוחרי השלום כאן (כולל עניין המדינה הדו לאומית והסיבות שהובילו לדגילה בכך – ואני מוצא בתאורך גם את עצמי – כל כך מדוייק וקולע שזה מדהים. מובא תאור מפוקח גם של גישתו של זייאד שהיתה ראליסטית – הוא סבר שלאליטות יש אינטרס כלכלי לתמוך בשלום, עקב אפשרות חדירה לשווקים הערבים. ראייה זאת, קיימת גם אצל מדינאים בעולם הערבי – באנגליה, 1996 שמעתי את עמרו מוסא, אז שר החוץ המצרי, אומר בראיון שביוזמת אוסלו יש גם אימפריאליזם כלכלי ישראלי, עקב כלכלתה החזקה של ישראל (דבר לא חסר שחר – וכי מהו למעשה חזון "מזרח תיכון חדש" של פרס מאז?).

    מובא כאן מידע רב, באופן קולע, ניתוח מעולה, מבריק, וכל זאת במשפטים שלכאורה במעין קלילות, מביאים 2 או 3 תמות, במקום תמה יחידה, אך תוך ניסוח לכיד. וזאת במקום דגירה על תמה יחידה עד לזרא תוך ריבוי משפטים סביבה, כמקובל תכופות בכתיבה עיתונאית כאן. זו אמנות מאד מיומנת. במלה אחת, לפנינו כתיבה מאד לא עודפית non redundant , בעוד העודפיות היא מחלת הכתיבה העיתונאית והספרותית בישראל, לפעמים על גבול הגרפומנייה. כמובן, ככל אדם, לא תמיד אתה כותב כך, אבל מאמרי מופת מדהימים כדוגמת זה מחפים על הכל.

    והערה נוספת, זה כה מנוגד לכתיבה הנפוצה בשמאל הציוני, הגובלת תכופות בפראזולוגיה שרירותית ושמנונית.

  3. k.a. הגיב:

    אכן עברה שנה ו"כלום" לא קרה. אבל אולי צריך לעבור דרך הרבה כלום-ים כאלה כדי לגבש את ההבנה. הכלום אינו ריק מתוכן. הכלום הוא השקט הרועם של פשיטת הרגל המוסרית-אנושית הטוטלית. יש הרבה מאד בכלום. מפלטה של ישראל הוא כלומה.

  4. Michael Sharon הגיב:

    ק.א. זו מדינת פשע. במדינת פשע אף אחד לא לומד כלום.

    דוגמא אפיינית:

    המעורבות של רבין בעסקי הימורים בתקופת אוסלו

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1188295.html

    מהכתבה המדהימה, שהופיעה לפני מספר שעות, עולה תמונה מעוררת קבס, של צמרת השילטון והשב"כ במדינה, כמעורבת בקידום עסקי הימורים של איש פשע מאורגן יהודי מאוסטרייה. שמעון שבס, ראש לשכתו של רבין המוזכר בכתבה, הורשע על פרשיות שחיתות ושוחד.

    אהוד ברק התערב ב-1990 אצל קלינטון, לפטור ממאסר ממושך את מרק ריץ', שהואשם על ידי בית משפט פדרלי בהעלמות מס בהיקף 448 מליון דולר וקשרים עסקיים עם אירן
    http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090524_545

    "ריץ' וגרין לא התביישו לקיים קשרי מסחר עם איראן בזמן שזו החזיקה בבני ערובה אמריקאים. הם סחרו עם דרום אפריקה בזמן שלטון האפרטהייד, ועם שפע מדינות אחרות שהיו אז בבחינת מוקצות. תחקיר "ביזנס וויק" אף קישר אותם לשלטונו של סדאם חוסיין. ריץ' גם נודע כממציא שיטת המסחר בנפט למסירה מיידית. ב-83' הואשמו ריץ' ופינקוס על ידי התובע הכללי של ארה"ב בזמנו – רודולף ג'וליאני, לימים ראש העיר ניו יורק – ביותר מ-60 סעיפי אישום, שעיקרם העלמת מס של 48 מיליון דולר וסחר עם מדינת אויב – איראן. עונש המאסר על העבירות הגיע ל-325 שנה. שתי חברת הקשורות לשניים הודו בכמה מההאשמות ושילמו קנסות בסך 200 מיליון דולר, אך ריץ' ופינקוס לא הורשעו מעולם, עד לחנינה.

    מיד עם הגשת כתב האישום, נמלטו ריץ' ופינקוס לשווייץ, שם התגורר שותפם לעסקים האקל. בעת שהותו בשווייץ, היה ריץ' מעורב בתרומות גדולות לגופים בישראל – ובהם גם מפלגת העבודה בראשות אהוד ברק.

  5. k.a. הגיב:

    כמובן, אין לי שום ספק. הרקבון הוא טוטלי. בכלל קשה להעלות על הדעת הדרדרות נמוכה ממצב זה. כשבאבו-כביר מתקיים מכון לקצירת איברים לא נשאר הרבה…לכן אמרתי "כלום".
    ה"כלום" הוא התחתית של הבור. הציבור צריך להיות ברחובות עכשיו. אבל כנראה שגם בו אחז ה"כלום". המצב בטטה (כפי שאומר Batata). אנחנו במיעוט. והנה מחר יום השנה לשעשועי 9.11 …

הגיבו לMichael Sharon

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים