הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-11 בספטמבר, 2010 7 תגובות

כידוע, לפני כמה שבועות יצאה קבוצה של כ-60 אנשי תיאטרון ישראלים בהודעה על כך שהם יסרבו להופיע ב"היכל התרבות" של אריאל, הנמצא בשטחים הכבושים. הרי המציאות היא שהשחקן-האמן כפוף למעשה להנהלה העיסקית-מסחרית של התיאטרון, והיא המעסיקה שלו לכל דבר. לא מדובר בנקיטת עמדה אמיצה גרידה, אלא במעשה המעמת את האמן עם מעבידו. ולא מדובר בסתם מקצוע. שחקן ללא תיאטרון אינו יכול לעבוד, ליצור, להתפרנס. על כן, אנשים ישרים ובעלי רצון טוב רוחשים באופן הטבעי ביותר כבוד ויקר לעשרות אנשי התיאטרון האמיצים.

אך טבעי שאנשי התיאטרון הישראלים זכו לתמיכה בחוץ לארץ. ואכן כ- 150 אנשי תרבות חשובים, בעיקר מאנגליה וארה"ב, הביעו הערכה לעמדה האמיצה של אנשי התיאטרון הישראלים. האירוע הוא מרכיב נוסף בתנועה הרחבה בארץ ובחוץ לארץ לחולל דה-לגיטימציה של משטר הכיבוש ושל המדיניות הישראלית בכללה. וחשוב לציין, כי תנועה זו מורכבת ממכלול של תנועות שונות, מגוונות ועצמאיות, שכל אחת מהן מנהלת מאבק ארוך וקשה נגד הכיבוש ומעולליו.

החרם מבחינה עקרונית

זה זמן רב מתנהל במקומותינו, וגם בציבור הדמוקרטי, ויכוח נוקב בנוגע לשאלה האם החרם הוא כלי שמתאים למאבק שלנו. יש הטוענים שכל חרם נגד ישראל הוא פסול, ממש מעשה אנטישמי. אך זו עמדה תמימה של אלה שאינם מכירים את הסבל והמצוקה של העם הפלסטיני תחת הכיבוש הישראלי. אנשים התומכים בשלום וביטול הכיבוש אינם יכולים לפסול כל מעשה בלתי-אלים שנועד לקדם את המאבק נגד הכיבוש. יש להוסיף שהחרם, מעצם טבעו, אינו מכשיר פשוט. הוא מכשיר מורכב ועל כן חשוב להשתמש בו בתבונה ובזהירות. יש לכוונו ליעד מוגדר וללוות אותו בהסברה פוליטית המצביעה על מטרת החרם. ככלל, אנשי שמאל בארץ מברכים את תנועות המחאה נגד המדיניות הישראלית במסגרת הסייגים שצוינו לעיל.

PACBI – הוועד הפלסטיני למען חרם על האקדמיה והתרבות בישראל

אלו שעוקבים אחרי הפוליטיקה הפלסטינית יודעים שמדובר בקבוצה קטנה ונמרצת של פעילים בעלי השקפת עולם מדוקדקת ונחרצת. הם רואים בחרם כלי פוליטי בעל מסר חד וברור. מסר זה מתגלה בפסקה הראשונה של הפרוגרמה שלהם הקובעת שמטרת החרם היא: "ביטול הקולוניזציה על כל האדמות הערביות." (ראו כאן:

http://www.pacbi.org/etemplate.php?id=66) ניסוח זה מבטא את עמדת הקבוצה השוללת את קיומה של מדינת ישראל.

אין בעמדה זו כשלעצמה שום פסול. הרי מדובר באינטלקטואלים מובילים המשתייכים לעם המדוכא בידי ישראל זה שנות דור. הקושי מתעורר במישור האסטרטגי. במסגרת תנועת ה-BDS אנשי PACBI מייצגים קו נמרץ הדורש שפעילות החרם תותאם לעמדתם העקרונית. כדאי להבהיר את הדברים כבר בשלב הזה: הם אינם תומכים בפעולות נגד הכיבוש כשלעצמן משום שהם רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר. פרשנותם הדווקאית היא, שיש לראות את כל ישראל כשטח תחת כיבוש, הביאה אותם לקונפליקט אף עם אנשי שלום מובהקים כגון נורמן פינקלשטיין ונועם חומסקי.

אודה שכניסה לדיון ביקורתי על PACBI אינה מלהיבה אותי. אינני מפקפק בכוונות הטובות של אישי הקבוצה ובמסירותם למאבק בלתי אלים נגד הכיבוש כפי שהם רואים אותו. אך כאשר הם מחליטים לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים ותוך כדי כך מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם בתנאים שלנו, נחוץ להעיר להם על כך.

דווקא תוך חרדה למערכה של השמאל הישראלי נגד הכיבוש, עלינו לצאת חוצץ נגד חברים פלסטינים המבקשים לזלזל בצורה בוטה ומשפילה במאבק שהוא אמיץ ומועיל.

PACBI נגד השחקנים ותומכיהם הבין-לאומיים

איננו יכולים לדעת מדוע PACBI הנפיק במרווח של יומיים שתי הצהרות נפרדות העוסקות בפעולת המחאה הישראלית נגד היכל התרבות באריאל. נעסוק קודם בהצהרה מיום ה-7 בספטמבר שהתפרסמה ב- ei (ראו כאן:

http://electronicintifada.net/v2/article11510.shtml). אין בטקסט אף מילה של חיוב בנוגע לפעולה של אנשי התיאטרון הישראלים ויש לגבי כך הסבר ארוך ומפורט. "בעוד שאנחנו מברכים על פעולות מחאה נגד כל גילוי של קולוניאליזם ואפרטהייד של המשטר הישראלי, אנו מאמינים שמעשים אלו חייבים להיות עקביים באופן מוסרי ומעוגנים בחוק הבינלאומי ובזכויות האדם האוניברסליות." דברים אלו נאמרים במבוא לטקסט בו אנשי PACBI מסבירים שהמעשה של אנשי התיאטרון איננו כזה.

והנה הפגמים בהתנהגות אנשי התיאטרון: הם אשמים ב"התמקדות אקסקלוסיבית במוסדות ההתנחלות, המתעלמת ומטשטשת את התפקיד כל המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הישראליים בשמירת שיטת השלטון הקולוניאלי … ההתמקדות הבלעדית במוסדות שיש להם תפקיד ברור כמרכזים תרבותיים בהתנחלויות בגדה המערבית תכליתה להגן על מוסדות ישראליים מרכזיים מהוקעה… בנוסף לכך הטכניקה של בחירת המקרה הנוח ביותר תוך התמקדות בהתנחלויות גדולות וידועות לשמצה המצויות בלב הגדה המערבית, מסיחה את תשומת הלב מהמוסדות האחרים שנבנו על אדמה כבושה … יש לשאול את התומכים בחרם סלקטיבי האם מותר להרצות או להציג באוניברסיטה העברית…".

אנשי PACBI ממשיכים ושואלים את השחקנים סדרה של שאלות מבחן: מדוע לא נקטו עמדה נגד החנקת מוסדות התרבות הפלסטיניים בירושלים הכבושה? אנשי PACBI ממשיכים בשיטת המבחן: "אם קולות אנשי התיאטרון והאינטלקטואלים כגורם מוסרי הוא הבסיס של הקריאה לחרם באריאל איפה היו כל הקולות האלו כאשר המוסדות האקדמאיים והתרבותיים הפלסטיניים הושמדו בצורה מופקרת במסגרת המלחמה התוקפנית של ישראל נגד עזה?"

עם יד על הלב, אין כנות ואין יושר בהפניית השאלות הללו לאנשים הללו בנסיבות הללו. הרי לא מדובר על תנועה או על קבוצה מגובשת אלא בעצומה נקודתית בלבד ומתוך אנשי התיאטרון החתומים עליה יש כאלו שאכן מחו נגד המלחמה בעזה, נגד הכיבוש במזרח ירושלים וכדומה. בכל מקרה, סגנון "החקירה הנגדית" איננו מתאים בנסיבות כאלה.

המסמך השני

כאמור, PACBI פרסם מסמך שני בנדון. המסמך השני שונה מהראשון מאחר שהוא לובש צורה של מכתב גלוי לאמנים האנגלים והאמריקאיים שתומכים בחרם התרבותי נגד ההתנחלויות הישראליות בגדה המערבית. המכתב משבח ומהלל את אנשי התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה על הצהרת התמיכה שלהם במחרימי אריאל. בצורה סבירה, מבקש PACBI מהאמנים בחו"ל שיעמיקו וירחיבו את הצעדים למען חרם מקיף יותר. אולם קצת מוזר לשבח ולהלל אנשי חוץ לארץ על הצהרת תמיכה בפעולה של ישראלים שוחרי שלום, בעוד הפעולה עצמה אינה ראויה בעיני PACBI.

ההסבר נמצא בפסקה הכוללת שאלת מבחן הדומה לשאלות המבחן שהופנו לאנשי התיאטרון הישראלים. הם מקשים גם על אנשי חוץ לארץ בזו הצורה: "לאור ההיסטוריה הנעלה של אמנים בינלאומיים שלחמו נגד האפרטהייד, אנו נאלצים לשאול מדוע לא נקטתם עמדה אנטי ממסדית בתגובה לפניותיהם של הרוב המכריע של הפלסטינים, כולל כל האמנים הפלסטינים. למה חיכיתם לפעולתה של קבוצה זעירה יחסית של אמנים ואקדמאים ישראלים כדי להטיל חרם שהוא סלקטיבי בצורה מוזרה וגם נעדר עקביות? האם הקולות האותנטיים של המדוכאים, במיוחד אלו המצויים בעזה הנצורה, הכלואים בבית הכלא הגדול בעולם, אינם נחשבים?"

PACBI מסיים את המכתב לאמני חוץ לארץ בבקשה לפעול בהתאם לרוח עמדותיו.

סיכום

PACBI, עם כל החשיבות שלו, אינו גורם פוליטי יחיד בחברה הפלסטינית, אלא קבוצה פלסטינית אחת מני רבות. בעוד שברור שכל הפלסטינים תומכים בעקרון של פעולה נגד הכיבוש ונגד המדיניות הישראלית, מתקיימים דיונים ומחלוקות בכל הנוגע לסוגיה החשובה של אסטרטגיה וטקטיקה. PACBI מציגה גרסה שמקשה ללא צורך על בניית אחדות של כל שוחרי השלום, התומכים בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני. ההופעה לאחרונה של קואליציה חשובה הבנויה על מפלגות השמאל הפלסטיניות ועל היוזמה המדינית של הקבוצה סביב מוסטפא ברגותי היא בעלת חשיבות עצומה. קבוצה זו שוללת את התבוסתנות של אנשי אבו מאזן אך ממשיכה לתמוך בשלום צודק. ולעניינו חשוב להדגיש שהיא מקבלת באופן עקרוני שיתוף פעולה, תוך כבוד הדדי, בין כוחות השלום והדמוקרטיה בישראל ובינם. סולידריות אפשר לבנות רק על בסיס של כבוד הדדי ועל הבנה עמוקה.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. Daniel R הגיב:

    אני חושב שעל מרקסיסט וותיק כראובן קמינר היה לנתח את המסמך החל ממחבריו, ובאופן ספציפי החל מהבסיס החברתי והפוליטי של הארגון. מי מרכיב את PACBI? מי תומך בו? מפלגות? עמותות? אינטלקטואלים פרטיים? ארגוני עובדים? איזה חלקים בחברה הפלסטינית הוא מייצג? איפה ואיך הוא פועל? צריך להציג את השאלות האלה במיוחד כשבאים לבקר, בנימוס אם כי בנחישות, את הקו של התנועה.

  2. democrat הגיב:

    המסמך הראשון מבין השניים הוא יותר צדקני מרציני, ונגוע בסתירות פנימיות. בקצרה, השחקנים הללו נאלצו הפעם להתארגן, משום שבניגוד למה שהיה בזמן פעולות ההרס של מוסדות התרבות הפלסטינים- הפעם נדרש מהם לקחת חלק אישי במנגנון האפרטהייד בשטחים הכבושים, ובזאת סירבו לקחת חלק. חלקם פעלו ופועלים במסגרות נוספות, לא בהכרח של אמנים, נגד הכיבוש.
    אך מה שממצער יותר, נראה שכותבי המסמך הפלסטינים כלל לא מבינים את הסיטואציה הישראלית: אמן ישראלי יכול לסרב להופיע בשטחים הנתונים תחת שלטון צבאי, הוא יכול לתמוך באמנים זרים המסרבים להופיע בארץ, אך כאשר הוא גר בארץ הוא אינו יכול להחרים אותה בעצמו: הוא אינו יכול לסרב, כמו שותפיו לדרך בחו"ל, להופיע בבאר שבע או בתל אביב. כל זאת יכול לעשות רק מי שחי ועובד מחוץ למדינה. גם המרצים באוניברסיטאות בארץ, שקראו לעמיתיהם בחו"ל להחרים את האוניברסיטה בה הם עובדים, אינם "מחרימים" אותה בעצמם אלא ממשיכים לעבוד בה. את המורכבות הזאת מנסחי המכתב הפלסטינים אינם מסוגלים להבין. מן השאלה שהעלו "האם מותר להרצות באוניברסיטה העברית", ניתן להסיק כי הם באמת ובתמים מצפים מכל מי שמתנגד לאפארטהייד שיפסיק לעבוד בארץ, ופשוט יהגר ממנה…
    מאחר שהפוסט של ר. קמינר הוא תגובה למכתב ולא דיון פנימי של השמאל הרדיקלי היהודי, אין בו כל טעם אם ה"חברים הפלסטינים" אינם שומעים עליו. מן הראוי לתרגמו ולפרסמו באתר ג'בהה.

  3. אנג'לו איידן הגיב:

    חברים יקרים, הנהגת PACBI, הוועד הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל, כחלק מהתנועה BDS (Boycott, Divestment and Sanctions for Palestine), בה תומכים 106 ארגונים, פועלת נכון ככל שבורגנות יכולה לפעול מבחינה פוליטית. רוב הארגונים המחוברים ל-BDS מייצגים בורגנות פיננסית – זוהי אחת הדוגמאות של ניגודים במחנה הפיננסי שעלינו לנצל –, אבל, בחלקם הקטן מייצגים את הבורגנות הלאומית הפלסטינית. האחרונים, אף שרובם לא פרולטאריים, דווקא "תומכים בפעולות נגד הכיבוש כשלעצמן" ולא "רואים בפעילות זאת הסחת דעת מן העיקר". ארגונים אלה פועלים נכון כאשר מתחברים לברית רחבה כזו, למען החרם, מעל מחלוקות אידיאולוגיות בטקטיקה ובאסטרטגיה. גם מרקסיסטים, כפי שעל המרקסיסטים לנהוג, תומכים בפעילות משותפת עם BDS להחרמת מדינת ישראל – שזהו היעד העיקרי – ובאותו הזמן שומרים טוב על עצמאות ארגונם. בטח שלא מחליטים את החלטותיהם על פי התבטאות כזו או אחרת, כמו "לזלזל במאבק אמיץ של שוחרי שלום ישראלים"; כל שכן כאשר "מדגימים את חוסר ההתמצאות שלהם"; שלא לדבר על "לצאת חוצץ" נגדם.

    אני זוכר שהיו כאלה אשר בא להם לעשות ממני גיבור כאשר הצבא הכניס אותי לכלא שלוש פעמים ברציפות על סירוב לשרת את הכיבוש. אז, ידעתי טוב מאוד שאני רחוק מאוד מכל גבורה שהי – לא הייתה לי ברירה אחרת. אולי התקרבתי במקצת לגבורה בחלק מהפעמים הקודמים בהן סירבתי בלי "להיענש". אבל, בזה ובכך שבסוף נאלצתי עד היום לעבוד בתור פועל ניקיון אין אפילו רמז של אומץ כי, יחסית להקרבות של אחיותינו ואחינו הפלסטינים בעזה, למשל, אומץ זה שלי בטל בשישית.

  4. roi הגיב:

    שכחתי לכתוב: שמי רואי קדם

    • roi הגיב:

      מוזר שמי שמאשר כאן תגובות החליט לאשר רק את ההערה הקטנה שלי, עם השם המלא, לתגובה הענינית, בעוד את התגובה הענינית לא אישרו. אז הנה היא שוב (אולי יאשרו עכשיו?):

      12 בספטמבר 2010 בשעה 20:33

      משפטים כמו "PACBI, עם כל החשיבות שלו," מראים על כותב שאבד את קנה המדה ואולי את השפיות. צריך לזכור שמדובר בארגון, שכמו שקמינר כתב, אינו מכיר בישראל, ואינו מבחין בין שטחיה.
      דרך אגב, האוניברסיטה העברית בירושלים היתה בשטחה הרבוני של ישראל עוד לפני ששת הימים, אלא שהאויב לא נתן לסטודנטים להגיע אליה, אלא רצח את מי שניסה להגיע לשם. אז זה היה צבא ירדני, היום "ארגונים" פלסטינים. היינו הך.
      אסור לנו להכריז, כמו שקמינר מנסה, על PACBI כארגון לגיטימי שטועה באסטרטגיה. הוא מייצג גישה של רוב הפלסטינים לפיה אין לנו (הישראלים) זכות להיות כאן. צריך להכיר בזה שאלו שכנינו.
      בדבר אחד אני מסכים עם אותו PACBI: אין הבדל בין ירושלים, תל אביב, ואריאל. בכולם צריכים לפעול תיאטראות ישראליים. לפני קום המדינה היו בכל האזורים האלה ערבים. ההבדל בין תל אביב (האם הניחוש שרוב הכותבים כאן תל אביבים נכון?) לבין אריאל הוא שבמלחמת העצמאות לא הצלחנו להשתלט על גב ההר, אלא רק בששים ושבע.

      • garyolbright הגיב:

        נסה לדמיין שאתה מרכיב משקפיים בעלות שתי עדשות שונות, משהו בדומה למשקפי התלת מימד. מבעד לעדשה אחת משתקפת המציאות דרך העובדות שנקבעו בשטח ב48 וב67, מבעד לעדשה השנייה משתקפת המציאות דרך ספר המיתולוגיה הבדיוני המכונה "התורה". עכשיו בבת אחת הסר את המשקפיים הללו. עם יד על הלב, אתה רואה זכות לקיומה של מדינת ישראל?

  1. […] פורסם בתאריך ספטמבר 12, 2010 מאת financend בקישור זה http://hagada.org.il/?p=243 ב-11 בספטמבר, 2010, ראובן קמינר הגיב ל-"תגובת הוועד […]

הגיבו להמשך על סירוב האמנים | סוף להון הפיננסי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים