הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 בספטמבר, 2010 6 תגובות

זמן מה כבר עבר מאז שהבטחתי לכמה אנשים (עצמי בכללם) לכתוב משהו על הסתירות שבפוליטיקת ההגירה בישראל, ובמיוחד סביב המאבק נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. והנה מסתבר שסלאבוי ז'יז'ק כבר כתב בספרו האחרון, First as Tragedy, Then as Farce, פחות או יותר את מה שרציתי לכתוב, מבלי להתייחס כמובן ספציפית למקרה הישראלי. אפתח אם כן בפסקאות הרלוונטיות מספרו של ז'יז'ק, לפני שאעבור לדון בהשלכות של הכתוב עבור האסטרטגיה של השמאל בארץ בכל הנוגע להגירה.

… למהגר העבודה "חסר-המסמכים" אין מעמד חוקי, כך שאם מתייחסים אליו בכלל, הרי זה כאיום אפל וחיצוני על דרך חיינו; אך מרגע שהוא משיג מסמכים ומעמד חוקי, הוא שוב חדל מלהתקיים, כיוון שהוא הופך לבלתי-נראה במצבו הספציפי. במובן מסוים, הוא הופך בלתי-נראה עוד יותר מרגע שהוא מקבל מעמד: הוא איננו עוד איום אפל, הוא עובר נורמליזציה, טובע בקהל האזרחים העמום. אך … השגתם של "ניירות" פותחת מרחב של התארגנות עצמית ופעילות פוליטית נוספת. מרגע שיש לו את "הניירות", נפתח בפניו שדה רחב של התגייסות ולחץ פוליטיים, וכיוון שזה מורכב עתה מאזרחים לגיטימיים במדינה "שלנו", לא ניתן עוד לדחותו כאיום מסוכן מבחוץ.

יתר על כן, כאשר אנו מדברים על צעדים נגד מהגרים, על הדרכים השונות שבהן מהגרים מודרים, וכן הלאה, עלינו לזכור תמיד שפוליטיקה המתנגדת למהגרים איננה קשורה ישירות לקפיטליזם או לאינטרסים של ההון. אדרבא, תנועתו החופשית של כוח העבודה משרתת את האינטרסים של ההון הגדול, כיוון שעבודת מהגרים זולה-יותר תכריח את הפועלים "שלנו" להסכים לקבל שכר נמוך יותר. והאם אין ה-outsourcing גם הוא אופן מהופך של העסקת מהגרים? ההתנגדות למהגרים היא בעיקר תגובתם הספונטנית-מתגוננת של מעמדות הפועלים המקומיים שתופסים (ולא בכדי) את מהגר העבודה כסוג חדש של שובר-שביתה וככזה כבעל בריתו של ההון. בקיצור, ההון הגלובלי הוא זה שבמהותו הוא רב-תרבותי וסובלני.

העמדה הסטנדרטית שבה נוקטים אלה המגנים ללא סייג על זכויות המהגרים הבלתי-חוקיים היא הודאה בכך שברמת המדינה, טיעוני-הנגד עשויים בהחלט להיות "נכונים" (למשל, המדינה איננה יכולה לקבל זרם בלתי-פוסק של מהגרים; מובן שהם מתחרים בדרכים שמאיימות על מקומות העבודה המקומיים, וגם עלולים להציב סיכונים ביטחוניים מסוימים), אך ההגנה מתמקמת ברמה אחרת לחלוטין, רמה שיש לה קשר ישיר עם דרישות המציאות, רמת הפוליטיקה העקרונית שבה אנחנו יכולים להתעקש ללא התניות ש-qui est ici est d'ici ("מי שכאן הוא מכאן"). אבל האם אין העמדה העקרונית הזאת פשוטה מדי, מאפשרת מדי את נינוחותה של הנפש היפה? אני מתעקש על עקרונותיי, ושהמדינה תתמודד עם המגבלות הפרגמטיות של המציאות… האם איננו מתחמקים כאן מהיבט קריטי של הקרב הפוליטי על זכויות המהגרים: כיצד לשכנע את הפועלים המתנגדים לאותם מהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון; וכיצד להציע פוליטיקה חלופית מזן מעשי? ה"בלתי-אפשרי" (פתיחות כלפי מהגרים) חייב להתרחש במציאות – זה יהווה מאורע פוליטי אמיתי.

אך מדוע שהמהגר לא יסתפק בנורמליזציה? משום שבמקום להתעקש על זהותו, הוא נאלץ להתאים את עצמו לסטנדרטים של המדכא: הוא מתקבל, אך למעשה רק בתפקיד משני. השיח של המדכא מגדיר את התנאים לזהותו. כאן יש להזכיר את דברים הפרוגרמטיים של סטוקלי קרמייקל (מייסד תנועת ה-Black Power): "עלינו להילחם על הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה, ועלינו להילחם על כך שתנאים אלה יתקבלו. זהו הצורך הראשון של כל עם חופשי, וזוהי גם הזכות הראשונה שלה מסרב כל מדכא." הבעיה היא כיצד בדיוק לעשות זאת. …[1]

למעשה, לשמאל האנטי-קפיטליסטי בישראל יש כבר קונספציה, שלפחות לכאורה לוקחת אחריות על "המגבלות הפרגמטיות של המציאות" ומבקשת "לשכנע את הפועלים המתנגדים למהגרים שהם נלחמים בקרב הלא-נכון": זהו הסיפור הידוע בשם "הדלת המסתובבת". כך הולך הסיפור, פחות או יותר: מהגרי העבודה מובאים לישראל על מנת לשמש כוח עבודה חלש ומנוצל, והחלפתם התקופתית, מלבד העשרתם של קבלני כוח האדם בפרט, משרתת את ההון בכללותו בכך שהיא דואגת לכך שהמהגרים לא יוכלו להתאגד, ליצור קשרים עם עובדים ישראלים ולהילחם על זכויותיהם. גם עובדים ישראלים נפגעים מה"דלת המסתובבת" בגלל התחרות הבלתי-הוגנת עם מהגרים חלשים, ולכן לכולם יש אינטרס בעצירתה.

לקונספציית הדלת המסתובבת יש כמה יתרונות ברורים: היא פשוטה, היא מדגישה את צביעותה ואיוולתה של המדיניות הנוכחית, ומניסיוני אני יכול להעיד שיש בה גם פוטנציאל לשכנע את הבלתי-משוכנעים, קרי בני מעמד הפועלים הישראלי-יהודי. אחד ההישגים החשובים של המעורבות השמאלית במאבק נגד הגירוש היא הבלטתה של קונצפציית הדלת המסתובבת ברטוריקה של הקמפיין. אולם, בעקבות ז'יז'ק ניתן להצביע על כמה חולשות של הקונספציה הזאת, כולן סימפטומים לחולשה של פוליטיקת ההגירה השמאלית בישראל בכלל.

ראשית, החלופה המדינית המשתמעת מקונספציית "הדלת המסתובבת" היא "שמיים סגורים": (חלק מ) מי שנמצא פה יקבל מעמד, אבל לא נסכים לקבל עוד אף אחד אחר. למעשה אני בטוח שחלק גדול מתומכי הגירוש היו מסכימים להימנע ממנו אילו היינו יכולים להבטיח להם שמהיום והלאה לא יגיעו עוד מהגרים לישראל; אבל לא ניתן להבטיח דבר כזה. ניתן כמובן להפסיק את הייבוא החוקי של מהגרים, אך לא את הגעתם של עובדים ללא אשרה, וודאי שלא ניתן לעצור את זרם מבקשי המקלט מאפריקה ללא צעדים דרקוניים להגנת הגבול, שעליהם איננו יכולים להסכים.

אני מכליל כאן את מבקשי המקלט תחת רובריקת ההגירה מכיוון שפליטים הם מהגרים. נכון שמסיבות ספציפיות, למשל ההבדלים הדמוגרפיים בין שתי האוכלוסיות בתל אביב, נוח לפעמים להפריד ביניהם. אולם ההבחנה היא מעיקרה נורמטיבית, והמסגרת הנורמטיבית שממנה היא נובעת היא כזאת שהשמאל האנטי-קפיטליסטי לא יכול לקבל. זוהי המסגרת של החוק הבין-לאומי, לפיה הזכות לפרנסה איננה אחת מהזכויות האוניברסאליות שבהן חייבת המדינה להכיר גם כשלא מדובר באזרחיה שלה. מי שמגיע לכאן מכיוון שבמולדתו הוא עלול להירצח בשל דעתו הפוליטית זכאי להגנה; מי שעלול סתם לגווע ברעב, לא. המעשיות של כצל'ה על מאות אלפי מבקשי מקלט שמסתתרים בין גבעות סיני כנראה מופרכות, אבל כל הסימנים, בין היתר ההתחממות הגלובאלית, מצביעים על כך שגודלה היחסי של הקבוצה השנייה בקרב המהגרים למדינות המפותחות עומד לצמוח בתלילות, ועמו הקושי להבחין בין שתי הקבוצות.

סיבה נוספת לכלול את מבקשי המקלט תחת קטגוריית המהגרים היא העובדה הפשוטה שבכל מה שנוגע ליחסים עם מעמד הפועלים המקומי, השפעתם זהה. אחת ההשלכות הזדוניות ביותר של ההפרדה בין מבקשי מקלט למהגרים היא ההתכחשות המובלעת (והסימטרית) לזכותם של הראשונים לפרנסה: אנו רואים זאת בשטיקים הבירוקרטיים שבאמצעותם מקשה המדינה על מבקשי המקלט לעבוד ובתוכניות לרכז אותם במחנות "פתוחים", שם יוזנו אך לא יורשו לעבוד. אך שום מהמורה שתועמד בדרכם לא תגרום למבקשי המקלט להפסיק לחפש עבודה; היא רק תקל על ניצולם, ועל דיכויו של מעמד הפועלים בארץ בכללותו, באמצעות דחיקתם לשוק העבודה השחור.

החולשה השנייה של שילוב ביקורת "הדלת המסתובבת" במאבק נגד הגירוש היא באשליה שהיא מעניקה של מאבק שהוא אנטי-קפיטליסטי כשלעצמו. כפי שז'יז'ק כותב, אין רב-תרבותי וסובלני יותר מההון הגלובאלי, וזאת בפשטות משום שאין חלש יותר ממעמד פועלים מפולג ומסוכסך. נכון שיש סקטור של ההון הישראלי שעליו הדרישה לעצירת הדלת המסתובבת מאיימת ישירות: חברות כוח האדם, שככל הנראה באמת מקיימות קשרים הדוקים עם אבירי הגירוש הגדולים. אבל בפירוש לא ניתן להגיד אותו דבר על ההון הישראלי בכללותו. אם היה לנו ספק בכך שהדיבורים שלנו על הקשר בין מעמד חוקי לזכויות עובדים אינם מפחידים (בינתיים) את ההון הישראלי, התגייסותם הנלהבת של בכירי המשק למאבק נגד גירוש הילדים יכולה להסיר אותו מלבנו. נכון, עובד עם מעמד הוא חזק יותר מעובד בלי מעמד. אבל כל עוד ישנם עוד עובדים בתחתית שימשכו את כל השאר מטה (וכאלה, כאמור, לא ייעלמו בקרוב), התהוותה של קטגוריה נוספת – מהגרים שזכו למעמד וילדיהם – רק יוצרת עוד שסע בתוך מעמד הפועלים הישראלי שאותו ודאי ייטיב ההון לנצל.

חולשה שלישית של הדרישה לעצירתה של "הדלת המסתובבת" היא בציפייה המשתמעת ממנה שהמהגרים שיישארו ייטמעו בחברה הישראלית, "ולא נודע כי באו אל קרבה". כאן לא הצליח השמאל להשפיע מספיק על המערכה נגד הגירוש. הביקורת העצמית בקמפיין על הגילויים הקיצוניים יותר של המגמה הזו, קרי הלבשתם של ילדים רכים במדי צה"ל, היא חשובה אבל לא מספיקה. בעצם שמו של הארגון המוביל, "ילדים ישראלים", ובאסטרטגיה התקשורתית הרחבה שלו, מובלעת העִסקה: בתמורה למעמד חוקי, המהגרים יוותרו על זהויותיהם, על "הזכות להכתיב את התנאים שיאפשרו לנו להגדיר את עצמנו ולהגדיר את יחסינו עם החברה". כפי שמראה ז'יזק יפה, ויתור זה מצדם של המהגרים עשוי להביא לכך שעם קבלת המעמד, "התפקיד המשני", הם יהפכו שוב לבלתי-נראים, למי שצריכים להגיד יפה תודה ולהיעלם בחזרה אל תוך "קהל האזרחים העמום".

אם כל זה נראה מעט היפותטי ומופשט, הרי שהמקרה של האסקואליטה (שבה, גילוי נאות, אני מתנדב) יכול להדגים יפה את התהליך. האסקואליטה (La Escuelita, "בית-ספר קטן" בספרדית) נולדה כיוזמה של מהגרי עבודה מדרום אמריקה, שבתחילת שנות האלפיים חרב הגירוש ריחפה מעל ראשם. רבים מילדי הקהילה גדלו כאן, והמטרה הראשונית היתה לספק להם כלים בסיסיים להתמודד עם החזרה למולדת: שפה והיכרות עם התרבות. עם הזמן הצטרפו לארגון פעילים שאינם מהגרי עבודה, בעלי אוריינטציה שמאלית רדיקאלית, ועם חלוף סכנת הגירוש המיידית, הוחלפה כמטרת הארגון ההכנה לשיבה ב"השתלבות ביקורתית" בחברה הישראלית. העשייה היומיומית (לימודי ספרדית ותרבות לטינית) לא השתנתה, אך המטרה מאחוריה הלכה ודמתה יותר לפרוגראמה של קרמייקל – לנכס מחדש את הזהות הלטינית כדי למצוא מקום בחברה הישראלית מתוך עמדה של ביטחון עצמי ועוצמה.

בד בבד נקלעה האסקואליטה למשבר. היו לו סיבות שונות, חלקן מקריות, אך אין ספק שאחת העיקריות מביניהן היתה העניין ההולך ופוחת בקרב המהגרים, ובעיקר בקרב ילדיהם, בלימודים שמציע הארגון. "השתלבות ביקורתית" לא נראתה כאופציה סבירה: האפשרויות הקיימות בפועל הן להיטמע ככל האפשר בחברה הישראלית-יהודית, או להיות מוקא מתוכה. לאחרונה החלה האסקואליטה בתהליך של שידוד מערכות, של מחשבה משותפת עם חברי הקהילה על צרכיהם, מתוך ההנחה המובלעת שאף אחת מהחלופות שמציעה להם החברה הישראלית כיום איננה מתקבלת על הדעת.

כפי שעולה מהדוגמא של האסקואליטה – וזה נכון גם עבור "ילדים ישראלים" – לעתים קרובות המהגרים עצמם מקבלים את העסקה השטנית הזו של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים" בתמורה למעמד; פעילים שמאליים רבים שלא מרגישים בנוח עם הבחירה הזאת מקבלים אותה מתוך העיקרון שהזכות להכריע בנושאים אלה היא של המדוכאים, ולא של מי שעומדים לצדם בסולידריות. אבל חשוב להכיר בכך שהבחירה היא לא חופשית, ושהברירה שהחברה הישראלית מציעה למהגרים היא אשלייתית ולא-הוגנת. את ההכרה הזאת אנחנו צריכים להביא עמנו לצמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק.

תנועת הסולידריות עם מהגרי העבודה בישראל עודנה צעירה מאד, אבל כבר יש לה ניצחון גדול אחד באמתחתה: הצלחתו הציבורית העצומה של הקמפיין נגד גירוש הילדים. זה הזמן להתחיל ברפלקציה על המקום שהגענו אליו והכיוונים שאנחנו רוצים לקחת. תרשו לי לסיום עוד ציטוט אחד מז'יז'ק:

האמירה הישנה 'אל תדברו סתם, תעשו משהו!' היא אחד הדברים המטומטמים ביותר שאפשר לומר, אפילו על פי קנה המידה הירוד של ההיגיון הרווח. … אולי הגיע הזמן לקחת צעד אחורה, לחשוב ולומר את הדבר הנכון. נכון, לעתים קרובות אנחנו מדברים על דברים במקום לעשות אותם; אבל לפעמים אנחנו גם עושים דברים כדי להתחמק מהדיבור והחשיבה עליהם.[2]

אם אנחנו לא רוצים שהסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו יתפוצצו לנו בפרצוף מרוב עשייה, כדאי שנתחיל לדבר עליהן. שנה טובה.


[1] Slavoj Žižek, First as tragedy, then as farce (Verso, 2009), 118-120.

[2] Ibid., 11.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. יש לעשות כאן הבחנה רבת השלכות בין עבודה מיומנת ולא מיומנת. בניגוד למהגרי העבודה בעבר לישראל (פולנים, רומנים וכד'), ובניגוד למהגרי העבודה באירופה (פולנים, בולגרים, רומנים, באנגליה למשל) שהינם בחלקם מיומנים – מסגרות, חשמל, מכניקה ועוד), ובניגוד לפלשתינאים שעובדים אלו נועדו להחליפם, מהגרי העבודה מהפיליפינים, סרי לנקה, הודו, סודן וכד' הם עובדים לחלוטין לא מיומנים (שלא הושקעה בהם כל הכשרה מקצועית).

    עקב כך, כאן שם המשחק הוא אך ורק הוזלת עבודה, להגברת רווחי ההון. אין שום שיקול של פיריון עבודה, השקעה בהכשרה, העצמת העובד, מתן כבוד אנושי, וכד' – דברים שאצל עובד מיומן יגבירו את תפוקתו (זה "צד התפוקה" בהשוואה ל"צד הרווח"). כשהוזלת העלות זה השיקול היחיד – יש מגוון אמצעים. כתבתי בעבר שהגזענות מצד ימין קיצוני במערב, היא אחת הדרכים בשרות ההון להקנות לעובד תחושת אי יציבות, פחד, מעמד מעורער, וכך להביא להקטנה נוספת של דרישות השכר. בישראל היכרנו דרכים נוספות להקניית תחושת מעמד מעורער זאת. גם שיטת הדלת המסתובבת (ולא, זה לא רק נארטיב) נועדה לכך.

    נקודה חשובה היא שעובד לא מיומן, זוכה באופן ספונטני ומובנה בהערכה נמוכה מאד – שכן כל אחד יכול להחליפו ( קריטריון דרגת ה-dispensability שהיצבתי באחת מעבודותי). בישראל עובדים לא מיומנים, חלקם משמנא וסלטא (מלצרים, עובדי גן המדע וכד') מתייגים עצמם באופן גבוה, בתוקף מעמד מובנה על כשריו (שנינות וגינונים), אך עובדים זרים מעורטלים מכל זאת. לכן, הפועלים ל"טובתם", מתייגים אותם כחיילים פוטנציאליים, דהיינו בשר תותחים בשרות האליטות. מהטעם שזהות עצמית של כוח היא שלב גבוה יותר בפירמידת הצרכים, מדובר אצלם רק במאמץ להגיע למיצב מינימום בישראל, דהיינו הזדהות וחיקוי ולא זהות ייחודית.
    הפלשתינאים אגב, הם עובדים מיומנים בתחומים רבים, בכוח הכשרה אוטונומית ספונטנית עצמאית בבית ובסביבות עבודה מיומנות מגיל רך (תיקון חשמל, בניית מבנים, נגרות, תפירה וכד').

  2. אנג'לו איידן הגיב:

    חברים יקרים, באמת "כדאי שנתחיל לדבר" על "הסתירות הגלומות בפרקטיקה הפוליטית שלנו".

    לפני עשר שנים, פגשתי בחבר של המפלגה הקומוניסטית של הפיליפינים תחת שם בדוי. בין השאר, הוא התייחס למצב של העובדים הפיליפיניים בארצות זרות. בנוגע לקשרים שלהם עם הנהגות הפועלים בארצות אלה, הוא ניזכר במקרים בהם כמה נציגים קומוניסטיים התלוננו בפניו על אדיקות קשריהם עם המפלגה. הוא השיב להם כי הפועלים נאלצים להתייעץ עם המפלגה מחמת חוסר ברירה. "תיקחו את העניינים בידיכם", אמר להם, "ואנחנו נשמח לשים לב לכך שהם סומכים עליכם ועל ההדרכות שלכם."

    מה פירוש 'לקחת את העניינים בידיים' בשביל מנהיגות של פועלים? לשאלה הזו, שלא ניתנת לפתור בטוקבק, אתייחס בבוא הזמן בבלוג 'financend'. אבל בינתיים אפשר להקדים במסקנות הקובעת: 1- שלכל מנהיגות כזו "צמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק" הפוליטי הכולל בארץ מסוימת ובתקופה מוגדרת. 2- שהסתירות הן תוצאה של התפתחות מתקדמת של כוחות הייצור ביחס לפיגור של הסדר החברתי הדומיננטי. 3- שהעוינות תוך-מעמדית היא רק אחת מהסתירות הללו. 4- שאחד התפקידים של ההנהגה הנ"ל כולל את התרת הסתירות באמצעות פתרונן. 5- שהקביעות הטקטיות והאסטרטגיות שלה מהווים את הבסיס המעשי והעיוני לפתרונות שלה. 6- שפתרונות שגויים גוררים כישלונות מצטלבים. 7- שכל ה-5 הוא פועל יוצא מהסתירות עצמן.

    לכן כל הנהגה של פועלים, שמצליחה 'לקחת את העניינים בידיים' בלי להסתפק בפעולות (למשל, לקראת התארגנות איגוד-מקצועית או, במינוח מוטעה, "צמתי ההכרעה הטקטיים והאסטרטגיים של המאבק" האיגוד-מקצועי) של סולידריות, פותרת את הסתירות המרכזיות כבסיס לפתרונן של השאלות הפרטניות (כולל אלה המבררות את ה-"הכרה"– הארה למטה – בעובדות, או, נכון יותר, את ההתחשבנות שלנו איתן, גם עם אלה אשר צוינו על-ידי החבר מיכאל שרון), שהן, ברובן, תולדת פעילותן של הראשונות.

    הארה: "המהגרים עצמם", כל אחד לחוד, "מקבלים את העסקה … של ויתור על זהותם ועל "הזכות להכתיב את התנאים" בתמורה למעמד" בעוד שהפעילים הסולידריים "מקבלים" את הבחירה הזאת "מתוך העיקרון שהזכות להכריע בנושאים אלה היא של המדוכאים". בדיוק כאן טמון ההבדל בין פעילות מאורגנת לבין זו הסולידרית גרידא שלא מצליחה 'לקחת את העניינים בידיים'.

  3. דבריו של אנג'לו איידן ממפים היטב את רכיבי המצב, בהקשר הבנה והערכות כוללת מחודשת, והוא מצביע על ההכרה בעובדות והתחשבנות עם תפיסותינו המוטעות – אותן תפיסות לא תואמות את המציאות (שניסיתי להבהירה בהקשרים הקונקרטיים). הפעילים הסולידריים נענים למעשה ל"אילוצי המציאות", היינו לתכתיבי ההון, ודומה שגם ההנהגה הקומוניסטית שרוייה במצב תודעה אקלקטי, עקב אי ברור יסודי.

    אבל לדבר על "סתירות", שהן גם, ברמה הכוללת, "תוצאה של התפתחות מתקדמת של כוחות הייצור ביחס לפיגור של הסדר החברתי הדומיננטי" – הארה חשובה של אנג'לו איידן – זה הבאת הארות יפות המהדהדות לעיתים כקולעות, אך אם ניסתפק בדברים מסוג זה, קונקרטית יש כאן רק הסיפוק שבאשלייה של הבנה, וזה לעיתים כמו גילוח עם להבי גילוח כהים. זה כמו ניסיון לעסוק בחקר חוזק חומרים בכימייה, תוך ציון אלמנטים של פיזיקה תאורטית כגון תורת הקוונטים – זה רחוק מדי, לא "קרוב" בדומה לגילוח לא קרוב. הבנה והכרה, שתוצאתן פעולה נכונה, מחייבות הסתכלות חדה וניתוח נתונים קונקרטיים במציאות הלוקלית, הנתונה לפנינו, קרוב.

  4. אנג'לו איידן הגיב:

    מיכאל שרון ציין נכונה כי אין להסתפק בהצבעה לכיוון "נידבך יסוד תאורטי מרכזי של מרקס". וזה אפילו ולמרות שמרקס הספיק למדוד את הממדים ואת ההתגלגלותו הגשמית במציאות הממשית גם של "היסוד התיאורטי" הזה, מניסוח מופשט שפי שהוא פרוס במסקנה מספר 2 (לא מבודדת! זוכרים?) בפוסט הקודם שלי לממשות חומרית הממוספרת שאני הולך לפרוס למטה:
    1) לאמיגרציה כמה אופנים: א- פן אחד, התיאורטי- שדדו מאיתם את עושרם והעבירו אותו בצורת שלל לארצות המערב העשיר בגלל כך? הם באים אחרי השלל הזה. א- פן שני, מעשי- השלל הגדיל אריסטוקרטיה שכירה (לא יצרנית) "בפירמידת הצרכים" (מונח של מיכאל שרון – למעלה) של מערב? גודל ביקוש פועלים פשוטים. א- פן שלישי, גם לא תיאורטי, אלא קונקרטי- גודל מספרם של עובדי ייצור ב-"דרום" עם שכר רעב (וזה לא רק בגלל השוד, אלא משום עוד גורמים כמו ייצוא ההון, שהוא מסתנף עקב תחרות מונופוליסטית)? עולה העדיפות להגר (גם אצל הפועלים המקצועיים)וזה מגדיל את היצע העבדים.

    סיכום חומרי בתכליתו של-1- A)) היצרנים הישירים, שמתפתחים פוליטית בקצב מהיר יותר, פוחתים במערב ומתרבים בדרום. תוכנה של ההתנגדות וההצטרפות המאורגנת, בהתאם, נגד ובעד הסדר החברתי בארצות המוצא מאששת את המספרים. (B) בחלקם, העבדים שהיגרו מתרחקים מהייצור הישיר, ובחלקם מתקרבים, אבל התפתחותם הדו-כיוונית מתרחשת בסביבה ובתוך סדר חברתי זרים. למרות זאת, הם פועלים פוליטית באופן מפותח, חומרית ורוחנית. עובדה היא שהם בוחרים בחברה החדשה ומגייסים בה 'סולידריות' יעילה בדרגה יחסית גבוהה. התגברות זו היא התגברות על ניסיונות להרחיב מעמד פועלים "לא חוקי", המשתכר בשפל המדרגה ובכך, מושך נמוך יותר את השכר הממוצע במשק המטפח אותם (לא נתייחס לניסיונות המשניים). ורק זה מוכיח התגברות על כוח ענק. (C) התגברות זו ביחד עם הפעילות בבסיסה מפתחת פוליטית שיכבה סולידרית מקומית, וגם התארגנויות נלוות ומקבילות. (D) צומחת מציאות חדשה באזור המייבא ובזה המייצא "עבדים" (לא ניכנס לזה ול-E והנתונים המבססים אותם – כבר אמרתי שאני מתכוון להתמסר לעבודה יסודית במסגרת financend).
    2) כוחות מערביים מתערבים בעניינים פנימיים ברצות "הדרום", מסיתים אחד נגד השני, חותרים להפלת משטרים מרדניים? כל זה ועוד מפריח מלחמות הרסניות וקטלניות במימדים אכזריים למען השתלטות זרה? מה שהיה צודק הופך לבלתי צודק ומה שהיה נכון הופך לבלתי נכון גם בעיני האוכלוסייה הלא-יצרנית ולא-מפותחת פוליטית? הסדר בלתי נסבל? אז גדלים מספרם של הפליטים ושל המחנות היריבים כי החלוקה של העושר לא תואמת את הצרכים החומריים של המעמדות כולם. חלוקת תוצר הייצור, שהיא חלק בלתי-ניפרד של אותו "נידבך יסוד תאורטי מרכזי של מרקס", מתחיל להיות הגורם הקובע בלחצים לא-תיאורטיים אדירים על נדידה מאורגנת פוליטית.
    בינתיים אני משאיר לקורא את התפקיד להמשיך עד
    A-B-C…
    3) הנושא השלישי מתרכז סביב הקווים של ההתפתחויות בתוך המרכזים העשירים, השואבים את עושרם באמצעות שלל גנוב, התפתחויות המחויבות על-ידי פעילותן של הסתירות בין הסדר החברתי לבין השינויים המתרחשים לאט-לאט מתחת לשכלולים טכנולוגיים המגוונים בתנאי ייצור וחלוקת המוצרים בין החלקים השונים של חברה הקולטת ודוחה זרימות של עובדים (גם עולים) חדשים, גם מסיבות 1 ו-2, אבל לא רק.
    ניתוח זה הוא ממש ארוך נתונים. אפילו הקיצור שלה (בדומה לאלה אשר למעלה), גם כאשר יהיה מוכן, לא יוכל להתפרסם כאן. כאן מספיק להוסיף שהסדר הגלוי מגביל יהדות על ההשתייכות לחברה הישראלית – סדר זה הוא ממש מפגר אחרי ההתפתחויות החומריות הכי איטיות, ועובדה זו לבדה, שהיא בהחלט לא בודדה, מנצחת כל המצאה של החשיבה הגאונית ביותר.

  1. […] פורסם במקור באתר הגדה השמאלית תגיות: איימן עודה, אל עראקיב […]

הגיבו למיכאל שרון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים