הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 בספטמבר, 2010 4 תגובות

חלק 1 מתוך 2

המאמר שלפניכם, והמשכו שיתפרסם כאן בשבוע הבא, נכתבו כחומר למחשבה נוספת לאותם אנשים המתקראים שמאל באמת ובתמים ומעוניינים בירידת הלאומנות הציונית ומפלס הכיבוש לאפס. כאשר אנשי שמאל מגיעים ל"רובריקה" ששמה "הדת היהודית" הם לא פעם נקראים לבחור בשיתוף פעולה אד-הוק בין "הכיפות הסרוגות" לבין "החרדים". אם מדובר באנשי שמאל ציונים אזי הבחירה שלהם,  ברוב רובם של המקרים, תהיה לצד "הכיפות הסרוגות". לדידם של אנשי השמאל הציונים הרי שה"דתיים הלאומיים" הינם "מתונים" יותר מהחרדים , הם מודרניים יותר וכמובן, ציונים יותר. האמת מצדה של הציונות השמאלית – בשימת דגש בין המאבק בכיבוש לבין שמירת הדגם החברתי-ציוני של המדינה – היא, כמובן, לטובת המשך הדגם החברתי ציוני כאשר השניים באים לכדי עימות פוליטי.

עקרונות של חברה יהודית-חילונית ושל חברה מערבית הם אבני יסוד המחברים את השמאל הציוני לקיצוניים שבכיפות הסרוגות יותר מאשר לחרדים, גם כשהאחרונים מגלים נטיות לפשרות מדיניות נוחות יותר מאשר "הסרוגים". לא מכבר עלתה (ועודנה בדיון) פרשת "הרב הראשי" לירושלים. בשיחתי עם אחד מראשי השמאל הציוני ניסיתי להסביר לו שרב חרדי (ויהיה הרדיקלי שיהיה) לא יצא בקריאות ברוטליות למהומות אם וכאשר תחולק י"ם. אך רב "סרוג" (ויהיה המתון שיהיה) יהפוך עולמות נגד חלוקת העיר ולנושא תהיה גם משמעות בינלאומית. דברי נפלו כמובן על אוזניים ערלות, שהרי המאבק בדת היהודית ועריכת מצעדים שונים חשובים לשמאל הציוני יותר מאשר השלום וחלוקת י"ם (לא בטוח שכל אנשי השמאל הציוני בכלל מסכימים לחלוקת העיר…). כך למשל צולמו קיצוני הרבנים הלאומנים (כהרב שמואל אליהו מצפת שאסר על מכירת דירות בעירו לערבים), עם אנשי השמאל הציוני בירושלים, בחזית אחת מול חרדי העיר בנוגע לאותו מצעד ידוע. כמו כן, הקיצוניות של ה"סרוגים" נעלמת מעיני אנשי שמאל רבים כאשר מדובר למשל ב…גיורים.

במאמרו של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל בעניין ישוב ארץ ישראל הוא מדבר על כך שרק עם תקומת התנועה הציונית תפסו חילונים יהודים את עניין "ישוב ארץ ישראל " כדגל מרכזי. עד אז כל אלה שנפלטו מהיהדות הדתית לא יחסו חשיבות להגירה לארץ ישראל משום שהגירה כזאת היתה עניין של קונטקס דתי לשמירת מצוות ובוודאי שלא עניין מדיני. הציונות, כחיקוי לאומני, חידשה חידוש חדש והוא, העתקת בסיסים דתיים לא לשם שמירת הדת באמת, אלא לשם לאומנות והצדקת הקולוניאליזם שלה. מוטיב "ישוב ארץ ישראל " היה חשוב לציונים דאז מאוד. להבדיל מתנועות לאומיות אמיתיות באותם הימים חסרו הציונים טריטוריה משותפת ואף את הסכמת רוב רובה של האומה. המוטיב ההיסטורי, מהול בסממנים ירודים של כאילו דת, היה אמור לסייע לציונות להתגבר על שתי הבעיות הללו. ראשית, ע"י קשירת א"י ניתן היה להסביר לעולם המערבי כי הקולוניזציה איננה ממש קולוניזציה אלא "שיבה למקורות". שנית, ע"י הכנסת א"י לעניין הציוני יצטרפו יותר יהודים לרעיון, הן מקרב החילונים-מסורתיים והן מקרב חוגים דתיים מתונים יותר בדת, אשר החלו לפקפק בזמן הגאולה הדתי. אלו הן גם הסיבות שבעטיין ירדה "אופציית אוגנדה" מהפרק ללא קרב קשה מדי עם הרצל. העלאת א"י כתירוץ דתי בשירות לאומני-קולוניליסטי משך גם לא מעט דתיים, שלימים נקראו "הדתיים הלאומיים" ולאומיותם היתה תמיד חזקה מדתיותם ( עד עצם היום הזה ). הללו שימשו, מאז ועד היום, הוגי הטיעונים הציוניים ל"זכות על א"י" בלי שעניין דתי באמת יהיה קשור לכך. בעיני היהדות החרדית של ראשית המאה ה-20 ה"דתיים הלאומיים" היו לצנינים. היטיב לבטא זאת האדמו"ר-המהרי"ד מבלזא (סבו של האדמו"ר הנוכחי), שטען כי "יש לכוון על ה"מזרחי" בברכת " למינים ולמלשינים לא תהיה תקווה". כמובן שהציונים לא חשבו ב"עלייתם" לא"י כיצד לקיים בה "מצוות התלויות בארץ", או עניינים אחרים הקשורים לקדושת א"י. ואילו ה"מזרחי"(כת ה"סרוגים") עשתה ככל יכולתה ל"הקל" בנושא הדתי כדי שיד הלאומנים- קולוניאליסטים תצלח. לימים קראו לברית הזו : "הברית ההיסטורית".

מרגע נחיתת הציונות בא"י, חת כידוני הכיבוש הבריטי, עשתה התנועה הציונית  כל אשר לאל  ידה  כדי להעביר את עניני הדת היהודית לידי המדינה החילונית שבדרך, ולסלפם לטובת הלאומנות הציונית לאחר שרוקנו על ידה מתוכנם הרוחני. המהלומה הראשונה בדרך זו הונחתה בשנת 1921 עת הוקמה "הרבנות הראשית לארץ ישראל" על מיסי "השחיטה" שלה וכו'. המוסד הלה בא לישר קו דתי עם המטרות הלאומניות ולשרתן מול רבני האורתודוכסיה שהתנגדו למפעל הציוני. "העדה החרדית" הוקמה אז לאחר מאבק משפטי ופוליטי כגוף דתי יהודי אוטונומי מהשפעה ציונית. השואה המרה והשמדת מיליוני יהודים חרדים וחילונים-סוציליסטים שהתנגדו לציונות, חיזק את הכוח הציוני. לימים, גם רוב רובה של היהדות החרדית (להוציא את חוגי סאטמר ו"העדה החרדית") נפלו כפרי בשל לידיהם המניפולטיביות של "הרבנות הראשית", "משרד הדתות" ושאר כלי הדמה הלאומנים–ציונים שהוקמו לתעל מומנטום דתי לטובת הלאומנות הציונית.

האינטרס האמיתי של הציונות מעולם לא היה להפריח יהדות בארץ ישראל עפ"י המסורה היהודית מדור לדור. נהפוך הוא. הציונות חפצה להקים מדינה מערבית אנטי-דתית ואנטי-מזרחית ולהתבולל באימפריאליזם העולמי. לשם כך עמד מאז ומתמיד לנגד עיניה הקמתו של "עם חדש". "חוק השבות" הגזעני חוקק על פי תפיסה זו, ונכללו בו יהודים שאינם  מוכרים ככאלה עפ"י ההלכה היהודית. שליחי הסוכנות הציונית החלו להסתובב בעולם ולנסות להביא יהודים (ואף לא יהודים…) באמתלות של "אנטישמיות"  ( שחלקן הוכחו לימים כמבויימות )    "אידיאלים" ושאר מרעין בישין. יהדות ארצות ערב לא היתה כל כך רצויה (בלשון המעטה…), והובאה לבסוף רק מכורח השואה המרה. בזמן שלפני השואה לא הועלו היהודים לארץ ע"י הציונים משום החשש למצבם אלא  נעשתה סלקציה, ואת  ה"סרטפיקטים" קיבלו "אנשי "הסגולה" הלאומנים–ציונים  ובראשם אנשי "תנועת העבודה". הרבנות הראשית שירתה לאורך כל הדרך את  המוטיבים ה"דתיים" להמשך המפעל הציוני כמו, "כיבוש עבודה עברית", "חוק השבות", כיבוש שטחים מהאומה הערבית וסיפוחם ועוד.  בנושא הפסאודו-דת רתמו הציונים שני אלמנטים נוספים לייצב את ה"עם החדש" ע"י שינוי בדת  היהודית. היו אלה נושאי השפה והחגים (כולל השבתות). גם כאן עמד המוטיב הלאומני מאחורי העניין. ה"תרבות" הציונית מציגה את "חגי ישראל " בשמותיהם הדתיים כראש השנה , יום הכיפורים, סוכות, חנוכה, ט"ו בשבט, פורים , פסח, שבועות וט"ו באב. בנוסף לכל אלה הוסיפו הציונים את "יום העצמאות" כחג (כשה"סרוגים" תומכים בהכנסתו לרשימה למרות שהוא נופל בתקופה דתית שאסור לשמוח בה – ספירת העומר . מן הצד, נראה כאילו מדובר באימוץ חגי ישראל באמת ובתמים (עם אי אלו שינויים זעירים), אך למעשה מדובר בהמצאת חגים חדשים ושימוש בשמות ובמועדים הישנים רק כדי להמשיך את הבילבול העולמי, כאילו הציונים הם ממשיכי ומייצגי היהודים והיהדות. וזאת, לשם המשך קבלת הלגיטימציה שלהם להתנחלותם הקולוניאליסטית. וכך הופכים חגים דתיים קדושים לימי הוללות במסבאות, בפרקים ולנסיעות לחו"ל.

והנה, כדוגמא לרדידות וצביעות הציונים ביחס לחגי ישראל, זועק חג החנוכה. זהו חג שלפי כל השקפה ליברלית חילונית הוא חג פונדמנטליסטי שבו נפתח המרד החשמונאי. החשמונאים לחמו נגד אכילת חזיר ברצח ואלימות, השביתו את התרבות והספורט מישראל ושרפו גימנסיות של לימודי חול. אבל כל זאת לא מעניין את משכתבי ההיסטוריה הציונית והם לוקחים מן החג הזה רק את המאבק ביוונים,    מוציאים מתוכו את הסיבות הדתיות וחוגגים את "המרד הלאומי" שלהם. מרד לאומי זה היה תרתי דסתרי לכיבוש הציוני דהיום בארץ ישראל ואם החשמונאים היו חיים כיום הרי שגורל הציונים מידם היה מר ונמהר מזה שספגו היוונים בשעתו.

פרשה אחרת היא עניין החייאת  השפה העברית של מר אליעזר בן יהודה. גם כאן ניצלו הציונים מקור יהודי עתיק, את שפת לשון הקודש המקראית, ושינו אותו לצורכיהם. בן יהודה היה עם הארץ מדאורייתא ודרבנן בכל נושא הבלשנות של העברית המקראית. הוא לא הבין מילים רבות, הוא לא הכיר את התנ"ך על מפרשיו הגדולים ולכן גם לא הבין את התחביר המיוחד של השפה העתיקה, שבמילים מסויימות נעלמות אותיות רק כדי לשוות תוכן או דרש שונה למילה. וכך, בנסותו "להחיות" שפה כדי להשתמש בה כתירוץ פוליטי לקיום הקולוניאליזם הציוני, הוא הפך ושינה מובני מילים ותחביר עד כדי ניגודים של ממש לשפה העתיקה. כמו כן, המציא מילים "חדשות" שלדעתו "לא היו קיימות בעבר בשפה הישנה" וכו'.  כמו כן הטיעון הרווח ש"הספרדים ועדות המזרח דיברו שפה זו", הוא שיקרי משום  שהעברית של בן יהודה איננה כלל לשון הקודש של יהודי מרוקו, עירק ובטח לא של יהודי תימן. גם כאן השפה החדשה באה לשרת מוטיב ציוני קולוניאלי עם , כביכול, "זכר" ליהדות כעוד תירוץ ציני לאותנטיות המזויפת שלהם.

אך עיקר עיקרי ההשתלטות הציונית על הדת וההלכה היהודית היא בעצם ההשתלטות על "אישורי היהדות" והגיורים. דרך חוק "מיהו  יהודי", עבור בהשתלטות הציונים על ההגירה ההמונית לא"י מקום המדינה באמצעות הסוכנות הציונית ומשרד הקליטה, עד פתיחת נושא הגיורים לאנרכיה ממש. מיום הקמתה ידעה הציונות כי ההלכה היהודית האמיתית צרה מדי למטרותיה של היהדות בהמצאת העם החדש, גידולו וצירוף חברים קולוניאליסטים חדשים לתוכו. אי לכך ובהתאם לזאת, צורפו אנשי הדתיים-לאומיים לציונות כדי שיתאימו את ההלכה היהודית "הישנה" ויגבילוה  ל"צרכים האובייקטיבים" החדשים של ציונות. טעות גדולה טועים הרבה אנשי שמאל שאינם ציונים החושבים כי עניין "מיהו יהודי" ועניין הגיורים בישראל הם חלק ממאבק מתקדם כמו שקיים בעולם הרחב או כמו שהרפורמים דורשים. לפני מספר שנים נישאל איווט ליברמן מדוע העולים מבריה"מ לשעבר אינם עוברים גיור רפורמי, למשל, ומתעקשים על האופציה האורתודוכסית הקשה יותר. ליברמן לא התבלבל וענה בפשטות כי, "העולים שלנו מחבר העמים הם פרקטיים, הם יודעים כי הגיור האורתודוכסי הוא העיקר והתופס בארץ ובעולם ולכן הם מעוניינים בו ולא בתעודה רפומית שאין לה ערך". תשובתו של ליברמן היא בעצם התשובה האמיתית  לכל עניין ההשתלטות של הציונות על הרבנות בא"י ודרכה – על העולם היהודי. כל נטיה של הציונות לפתרונות רפורמיים וקונסרבטיביים רק ירחיקו את הציונות מאותו "פורים שפיל" היסטורי שבו הם היורשים והאפוטרופסים הבלעדיים של היהדות והיהודים. למרות שהשיטה האורתודוכסית היא קשה ומורכבת לגיורים הרי שהיא המפתח להשתלטות על  הבניין ששמו "העם היהודי והיהדות". בעוד שהרפורמים והקונסרבטיבים גורסים שינויים אידיאולוגיים ביהדות עם מומנטום רוחני חדש בצדם, הציונים אינם גורסים שום שינוי רוחני (שהרי רוחניות איננה מעניינם), אלא דורשים שינויים פרקטיים בישום לאומניותם ומאחזם הקולוניאלי. ואלה אפשריים רק בהשתלטות על הרבנות האורתודוכסית ושינויי תכניה כפי שהציונים כבר עשו זאת בעניין השפה העברית, חגי ישראל ושיכתוב ההיסטוריוגרפיה היהודית. דרך אגב, גם מפלגת העבודה ה"ליברלית" מציגה שנים על שנים את "רבניה" כ"אורתודוכסים" ("לייט", אמנם) ולא כרפורמים או קונסרבטיבים.

לא במקרה מזהיר האדמו"ר מסאטמר (בחיבורו על "ישוב ארץ ישראל") מעליה המונית לא"י של כל יהודי העולם. בעניין זה מזהיר האדמו"ר כי הציונים מעוניינים לחסל את העם היהודי במתכונתו ההיסטורית ובמקומו להקים עם לאומני שיאמץ את התוקפנויות הנוכריות נגד האומה הערבית בפרט ונגד עמים אחרים בכלל. האדמו"ר סובר כי הבאת כל יהודי העולם (או רוב רובם) לא"י תקל על הציונים לשלוט על ההלכה ועל הרבנות מטעם, עד שינוי גמור של העם היהודי במתכונתו הנוכחית. גם דוד בן גוריון שמח ובנה את חיבור "הדת עם המדינה" ולעג לעמיתיו החילוניים שחששו מכך. בן גוריון טען שוב ושוב כי "כך נשלוט על היהדות, כי בלעדיה אין לנו זכות  קיום". לעניין "בלעדיה אין לנו זכות  קיום" התכוון בן גוריון לאוו דווקא לצד הרוחני, אלא לצד התועמלני-לאומני-קולוניאליסטי: בלעדי הקשר הרשמי ליהדות אין לציונים פתחון פה לזכות עצם שהייתם בא"י ולמעלליהם נגד הערבים. ללא יהדות מזויפת זו הם הופכים לבורים של המזה"ת במתכונת דומה לדרום אפריקה ההיסטורית. ואמנם, כיום הצליחו משת"פי  הרבנות הראשית לא רק לנעוץ את טלפיהם ברוב רבני ארץ ישראל (בתכני הלכה, סמיכתם ופסיקותיהם), אלא גם על חלק הארי של רבני חו"ל האורתודוכסים בקהילות שאינן חרדיות. והללו נבחרים ומופעלים ע"י שליחי הסוכנות הציונית. הכנסתה של ש"ס לסוכנות הציונית באה להכניס את הציונים עמוק תחת השפעתם גם אצל החרדים הספרדים ואצל החרדים המודרניים בחו"ל. המגמה הציונית היא להעלות יותר ויותר יהודים ולא יהודים לא"י עפ"י מפתח "הלכתי" חדש.

*המשך יבוא בשבוע הבא בע"ה.

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. gijew הגיב:

    משעשע.

    הלאומיות היא חלק מהיהדות עוד לפני שהומצא המושג 'לאומיות', ולא צריך להיות מומחה גדול כדי לראות את זה במקורות. כמובן שזה פועל לטוב ולרע.

    להאשים את הציונות באיזו קונספירציה חובקת-עולם להשתלט על היהדות האורתודוכסית, תוך העלמת כל הפן הרעיוני של הציונות מלבד הקולוניאליזם, זה לא סתם דמגוגיה, אלא גם בורות.

    בכל זאת אני תמיד נהנה לפגוש גישות שונות, והמאמר כתוב בצורה נאה. תודה רבה

  2. דינו הגיב:

    החרדים יסכימו אולי לחלוקת ירושלים כרגע, באופן זמני, לא בגלל קירבה לעקרונות הומאניים כלשהם אלא אך ורק בגלל שמבחינתם לא הגיעה השעה לחיבור ירושלים והשתלטות היהודים עליה.
    חשוב להזכיר שכאשר תגיע השעה (מבחינתם) הם יהיו קיצוניים הרבה יותר מ"סרוגים".
    הראייה לפיה השורה התחתונה בלבד (אנטי-ציוניות) היא החשובה – היא ראייה מעוותת לחלוטין.

    טוען הרב קאופמן נגד הקואליציה השמאלנית-סרוגה בעד "מצעד ידוע" כאשר בנושא הגיורים ידועים הסרוגים כקיצונים, כביכול. אבל הוא שוכח שדווקא מדיניות הגיור של הרב דרוקמן ה"סרוג" היתה מקילה מידי לטעמה של הרבנות הראשית..

    לגבי הציונות והיהדות: לא ברור לי כלל מדוע הרב קאופמן קובע שהציונות אינה תנועה לאומית אמיתית (הציטוט המדויק הוא "להבדיל מתנועות לאומיות אמיתיות באותם הימים חסרו הציונים…").
    בעלות על טריטוריה אינה תנאי הכרחי להגדרת תנועה לאומית, ומצב בו תנועה לאומית שואפת לטריטוריה מסוימת הוא תקף ותקין. מה גם שמוצא כל (או לפחות רוב) היהודים מארץ ישראל מגדיר טריטוריה כזו.
    לגבי אי הסכמת של "רוב רובה של האומה" – עובדתית כיום הקהילה היהודית הגדולה בעולם מתגוררת בישראל, ולכן הטענה לפיה הציונות אינה תנועה לאומית היא פשוט מופרכת.

    לגבי ה"סממנים ירודים של כאילו דת" – זו טענה לא ברורה בעליל: לא ידוע לי על עולים ששינו את אורח חייהם כדי לסלף קשר דתי לארץ, כדאי לזכור בעניין זה את הציונים הסוציאליסטית שלא נזקקו לשום סממנים דתיים כלשהם, ולעומתם ציונים דתיים שהמשיכו בא"י את אורח חייהם הדתי כפי ששמרו עליו טרם העלייה.
    נראה שזו האשמה חסרת בסיס של הכותב, שכן הזכות על נחלת אבות שמורה לבניהם גם אם הם אינם שותפים לסגנון החיים של האבות.

  3. דמוקרט הגיב:

    קאופמן מייצג לדעתי ציבור קטן למדי אשר לשמאל האנטי ציוני יכולה אולי להיות איתו קואליציה אד הוק לצורך מאבק בציונות. רבנים חרדים המייצגים את מרבית הציבור החרדי, כמו עובדיה יוסף, מגלים נטיות לאומניות חזקות מאד עד כדי קסנופוביה. כך גם מקביליו האשכנזים בחב"ד, שהיא שגם היא תנועת ימין קיצוני גזענית.
    וראו, אפילו תמורת שיתוף הפעולה הזעיר הזה, שכלל לא ברור אם אפילו הציבור הקטן שקאופמן מייצגו מעוניין בו, הוא מצפה לתשלום: השמאל הרדיקלי נדרש לוותר על תמיכה במאבק בלהט"בופוביה שמנהל פעם בשנה הבית הפתוח בירושלים בהפגנה פוליטית לכל דבר, שאת שמה המשוקץ קאופמן אף אינו מסוגל לבטא.
    אז הסכת ושמע אדוני הרב: רוצה לשתף פעולה נקודתית בתחום המרכזי בו יש בינינו לבינכם הסכמה? ברצון רב. אבל אידאולוגיית שחרור אוניברסלית היא לא עניין לסחר-מכר. המוני הדגלים האדומים הנראים בכל הפגנה למאבק בלהט"בופוביה מוכיחים שאנחנו כאן ונמשיך לעמוד לצידו של כל מיעוט שנוא/מדוכא שמנהל מאבק שחרור חברתי.
    ומי שלא מתאים לו, שילך לשתות מהים של עזה.

  4. avner הגיב:

    כל המאמר מנסה להציג את הציונות כעיוות של היהדות וכסטיה חמורה מהדרך המרכזית של הקיום היהודי, אולם האמת היא כמובן הפוכה לחלוטין.

    כל מי שקורא את התנ"ך וספרי הסטוריה כמו ספריו של יוסף בן מתיתיהו יודע כי העם היהודי גם בארץ וגם ברוב ימיו בגלות היה עם ששילב חיי עבודה עם חיי רוח. בתוכו היו חקלאים,פועלים, סוחרים ואנשי צבא לצד רבנים ואנשי דת -דוקא המודל החרדי שאותו ממיצג הרב קאופמן הוא נטע זר ומהווה סטיה חמורה מהקיום היהודי.

    החרדים הקפיאו את היהדות בשלב מסוים בהסטוריה ומאז הם הולכים ומסתגרים ,הולכים ומתרחקים מכל סוג של חיי יצירה ומקדישים את חייהם לפלפולים ודשדושים חסרי תוכלת במשנה ובגמרא, כאשר הם הולכים ומתרגלים לחיים פרזיטים מושלמים.

    המרחק בין אבותינו רועי הצאן ועובדי האדמה שחיו ונלחמו פה בארץ ישראל לבין החרדים אשר מסתובבים ביננו בבגדי אצילים פולנים של המאה ה18 ומדברים אידיש הוא כמרחק בין מזרח למערב.

    ותודה מיוחדת מגיעה לאליעזר בן-יהודה שבזכותו אני ושאר הגולשים יכולים לקרוא ולהבין את מאמרו של קאופמן,למרות שהורינו הגיעו לכאן מכל קצוות השמיים.

    גמר חתימה טובה.

הגיבו לavner

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים