בתחילת השבוע התראיינתי לערוץ הכנסת בחברת זהבה גלאון וחגי סגל. הייתה לי תחושה טובה ונינוחה, גם בשל השמועה שאין כמעט צופים לערוץ הזה. בעבר הופעתי לעתים קרובות בערוץ הראשון, ששלט אז על כל השוק הישראלי, והידיעה שבתוכנית צופים מאות אלפי צופים הייתה משתקת. בהמשך הדרך התגברתי על הפחד הזה, אבל הוא תמיד קינן בפינה נידחת בתודעתי.
המונופול של הערוץ הראשון לווה תמיד בהפנמת העובדה שהדעות שלי בנושאים רבים איננה נחלת הקונצנזוס הלאומי. אדם שמגיע לכלי תקשורת ממלכתי למחצה, מהאגף השמאלי של הזירה הפוליטית שלנו, חש לעתים כמו זר שפרץ למסיבה פרטית, שתה משקאות לא לו וחייב לסבול את מבטיהם הצורבים של מארחיו בעל כורחם. רק לעתים רחוקות מאוד סבלתי ממש מהתסמונת הזאת. חברים, וגם בני משפחה, נוהגים לומר לי אחרי הופעות בטלוויזיה או ראיונות ברדיו, שאני מתנהג כאילו המקום שייך לי. זה אולי נובע מכך שבעצם גדלתי במקומות כמו בית המפלגה ומשכן הכנסת, והם אפילו אבני דרך בביוגרפיה שלי. תמיד מצחיק אותי להיזכר שאת יום הולדתי ה-18 חגגתי בבית מפלגת העבודה ברחוב יפו 62, לקראת סופה של שנת הלימודים בכיתה י"ב. זה נראה לי אז כדבר טבעי בהחלט ולעתים משעשע אותי לחשוב על כך שהיום היו פונים למבקר המדינה בנושא הזה. גם את נישואי (הראשונים) חגגו הורי בחדר סיעת העבודה בכנסת. ארבעה חודשים אחרי סופה של מלחמת ששת הימים מצב הרוח בחדר הסיעה היה מרומם. אבי הרגיע את אמי, שהייתה תמיד רגישה בנושאים כאלה, שהוא שילם מכיסו את הכיבוד הצנוע והחדר היה מלא בראשי המדינה, מלוי אשכול ועד יוחנן באדר.
מאז עשיתי כִּברת דרך ארוכה, וכאשר הגעתי שוב למשכן הכנסת על בסיס קבוע עשיתי זאת כדובר של"י האופוזיציונית, שעמדותיה בנושא הפלסטיני סתרו לחלוטין את המקובל בתרבות הפוליטית הישראלית. אחר כך הייתי גם כתב "העולם הזה" של אורי אבנרי בכנסת, ונחשבתי לכופר בעיקר. כל זה לא מנע ממני את התחושה הסובייקטיבית, שהכנסת היא הבית של סבתא שלי. אנשי שמאל אחרים שעבדו במשכן, בסיעות של"י וחד"ש, נדהמו מהיחס שקיבלתי מהסדרנים, מהספרנים ומכל העובדים האחרים. הדיסוננס הזה ליווה אותי ב-33 השנים האחרונות, מאז ששל"י הוקמה בשנת 1977. אולי אויב האומה מספר אחת בתחומים מסוימים, אבל בשר מבשרה של עירי ירושלים מכל הבחינות האחרות. ייתכן שהעיסוק התקשורתי בכדורגל חיזק אף הוא את התסמונת הייחודית הזאת.
אחרי השידור החי מאולפן הכנסת נסעתי לאכול משהו במסעדת "אוליב" ברחוב עמק רפאים. אני אוהב אותה, אבל אין בה שום דבר יוצא דופן, למעט אוכל פשוט וטעים וחצר ירושלמית נחמדה. ביום נאה לקראת סוף הקיץ, נושבת בחצר רוח קלילה ונהניתי מארוחה במזג אוויר קסום, בשעה חמש אחר הצהריים. המסעדה הייתה ריקה ושקעתי בקריאת הספר המרתק באמת, "ארוחת הערב" מאת הרמן קוך. גיבור הספר ורעייתו סועדים בחברת אחיו הבכור, פוליטיקאי ידוע, ואשתו. הספר הוא הולנדי, הרקע הוא אירופי וזר, והפוליטיקאי איננו דומה כלל לאחי הגדול. אבל עצם הסיטואציה הטראומטית בספר העצימה מאוד את החוויה מערוץ הכנסת. אני שייך או לא שייך? זוהי השאלה, והתשובה הפשוטה שלי היא, שייך.
לאורך חצי שעה לא מתוחה אבל מעניינת, דנו באולפן בסוגיות רבות, החל מהנשיא ברק אובמה ונטייתו (המבורכת בעיני) לפייס את המוסלמים ועד לפטפוטים של ביבי נתניהו על "שתי מדינות לשני עמים", שהפחידו מאוד את המתנחל סגל וקסמוּ לזהבה גלאון. דיברנו כמובן גם על כדורגל, בהקשר של הגזענות השפלה של אוהדי מכבי תל אביב כלפי עבאס סוּאן, קַשר נבחרת ישראל בעבר הלא רחוק ועוזר המאמן של בני סכנין כיום. סגל, שגרם עם אחרים לנכותו הקשה לצמיתות של בלש משטרה בשנת 1980 (בפצצה שגרמה לעיוורונו של השוטר) היה נעים הליכות ורך דיבור, אבל התהום שרובצת בינינו היא עצומה. בשלב מסוים, כאשר דיברנו על החרמת אריאל על ידי האמנים (אני תומך בצעד הזה בכל לבי) אמרתי משהו על הלגיטימציה שאנחנו נותנים למתנחלים, ועל כך שעצם ישיבתי באולפן עימו היא בעייתית. סגל כנראה מרוצה (אבל לא באמונה שלמה) מהרוח הימנית שהשתלטה לאחרונה על החברה הישראלית ולכן שאל אותי, כמעט לתומו, אם אני לא סבור שגם הוא עובר את הדילמה, האם לתת לגיטימציה לאיש כמוני. מיד דחיתי את הסימטריה הזאת בבוז תהומי, שהתקבל באולפן כדבר המובן מאליו.
הגיע הזמן לומר את הדברים בצורה ברורה לגמרי: אנחנו, אנשי השמאל הישראלי במובן הרחב ביותר של המונח הזה, מעניקים לגיטימציה למדינה הזאת, המבוססת על עוול ועושק של הפלסטינים, בעצם פעילותנו ההומאנית והשלומניקית. לעומת זאת אנשים כמו סגל (גם בלי העבר הפלילי שלו) נחשבים בעולם לגזענים ולפשיסטים, שפועלים בשולי התנועה הציונית, השנויה במחלוקת מנקודת ראות פוליטית, הסברתית ותדמיתית.
כשניתחתי לעצמי ב"אוליב" את העמדות של שלושתינו, הגעתי למסקנה שהמכנה המשותף היחיד הוא חוסר הנחת מהחברה הישראלית ומצבנו בקרבה. סגל המתנחל סבור שרובנו לוקים בחוסר חוט שִדרה ואמונה, ושהשמאל הישראלי ניצח בעצם במאבק על נפשו של הציבור המוכן להקריב נכסים "לאומיים היסטוריים" למען שלום, שהוא בעיניו ערך מפוקפק וערטילאי. לכן הוא אחוז פחד מהבאות, ורואה בכל ציוץ נכלולי של ביבי על הפלסטינים משום רמז להתקפלות עתידית שסופה מי ישורנו. גלאון שייכת לאגף הכי שמאלי בציונות, מאמינה בעיקר בפתרון כפוי מוושינגטון, שאותו יקבלו האליטות מתוך חשש לפגוע באורח חייהם הבורגני. בעוד סגל מתעב את אובמה בכל לבו ומתנגד לניסיונות הפיוס עם המוסלמים, גלאון תולה במדיניות האמריקאית תקוות רבות. היא עדיין מאמינה בשלום המבוסס על שתי מדינות (בלי השטות הכרוכה בדרישה מהפלסטינים שיכירו ב"מדינה יהודית") אבל חיה בפחד מפני הימין המאיים, החודר לכל פינה ומכלה כל חלקה טובה בחברה שלנו.
אשר לי, אני עדיין מאמין במאבק על נפשם של אחי הישראלים, באזרחות הישראלית ובשותפות אמת עם האזרחים הערבים, אבל לא מקבל את אובמה כמלך המשיח של הליברלים בארץ, חושד בכלל בארצות הברית ובמדיניותה הגלובלית, וחושש מפני היום שנשיא רפובליקני ימני ייבחר תחתיו. אני מאמין שיש לנצל את חלון ההזדמנויות בעיקר כדי לסכל מתקפה ישראלית על איראן ולעצור את הבנייה בהתנחלויות, אבל לא בשלום של ביבי, עם אובמה או בלעדיו.
* התפרסם בכל העיר".
אכן תעשיית השלום מעניקה לגיטימציה לקולניאלוית הציונית . כאשר אנחנו יכולים להגיד בכל חוג מתקדם בעולם אבל אנחנו ישראלים שוחרי שלום . תפקדינו דומה ללבנים שלא היגרו מדרום אפריקה וניסו להאבק מבפנים . כמו גולדסטון שתלה שחורים בהמוניהם כתנאי להשרדותו כשפוט סליחה שופט עליון . לא במקרה התפרסם כאן טור דומה של ברים כיפורים . המנסה ליישב את הדיסוננס הקוקנטיבי כיצד שרת כחייל בצבא הכיבוש הציוני . הוא מכניס את נרטיב השבוי "צו 8 " " הגשר על נהר קוואי" ומנסה לטעון להגנתו שניסה כמיטב יכולותו לערער את המורל והציות ולטעת דעות מתקדמות בקרב חבריו לשבי /שרות . זהו נרטיב דומה מאוד להרבה נרטיבים של גרמנים טובים בעיני עצמם אשר חיו בגרמניה תחת "הכיבוש הנאצי "
חיימקה היקר יש לי שני תגובות לומר לך
האחת כאוהד של מכבי תל אביב משחר נעורי,וכמי שעשה השנה מנוי לשער 8,עשית כאן הכללה לכל רבבת האוהדים שהיו בבלומפילד ושרק חלק קטן מאוד נטלו חלק בתקרית המכוערת עם סואן.לצערנו הגזענות המכוערת קיימת בכל קבוצות האוהדים ובמדינה נורמלית (ואנחנו לא) היו שמים לזה סוף.
ומכאן לעניין הלאומי הרחב-לצערי הרב אני נוהג כקאטו בזמנו.מה שמתרחש כיום זו מלחמת מאסף לעצירת המבול שבו יבוא .כפי שכתב היום איתן הבר שכנראה 37 שנים זה מספיק זמן להצמיח דור חדש של רברבנים ושחצנים ששכחו מה קרה כאן ב-1973.