הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בספטמבר, 2010 11 תגובות

כל גיהוק ושיהוק של ברק אובמה מעורר אצלנו מהומה רבתי. כשהוא אמר שיש להפסיק את הבניה בהתנחלויות נוצר, כביכול, משבר עמוק בינינו. אולם, תודה לאל, כשהוא תיקן את דבריו ואמר שצריך להפסיק את הבניה רק עד ספטמבר השתפר המצב. כעת נראה שנעבור את כל  המשוכות בעזרת בנימין נתניהו המשתתף בטנגו לשניים, כי הרי לפני זמן לא רב הוא אמר –  "שתי מדינות לשני עמים", ועל כך הוא תוגמל בביקורו השני בבית הלבן. במקום ביקור לילי שלא למצלמות, התקבל נתניהו בחיוך על ידי הנשיא אובמה, שאפילו ליווה אותו בדרכו חזרה ללימוזינה. הנה השתנתה המדיניות האמריקאית! והתקשורת הישראלית חגגה.

עכשיו נשאר רק הפלונטר עם ההקפאה של הבניה, אך אל דאגה, המוח היהודי והמוח האמריקאי ימציאו פתרון גם לזה. העיקר שהמו"מ המגוחך עם אבו מאזן יימשך.

בתקשורת מתקבל הרושם שיחסי ארה"ב וישראל הם מעין משחק של ברוגז והתפייסות בין שני המנהיגים. אין רצון להעמיק מעט לחשיפת התנאים היסודיים ל"ידידות הערכים המשותפים" בין ישראל לארה"ב. רק לעתים רחוקות יגלה מישהו מן התקשורת הממסדית בארה"ב או בישראל טפח מן הבסיס האמיתי לידידות המופלאה הזאת, ובעיקר לאינטרס של ארה"ב בידידות הזאת ולמדיניותה במזרח התיכון.

נביא לדוגמה את דבריו של בעל הטור המפורסם ב"ניו יורק טיימס", תום פרידמן, הנחשב גם אצלנו לאורים ותומים של התקשורת האמריקאית. כבר לפני שנים כתב פרידמן שארה"ב לא שלחה צבא למדבר הסעודי להגן על עקרונות דמוקרטיים. המלוכה הסעודית היא משטר פיאודלי שלא מרשה אפילו לנשים לנהוג במכונית. לבטח אין זאת מדיניות אמריקאית להגן על העולם למען  פיאודליזם. העניין הוא בכסף, בהגנה על ממשלות הנאמנות לאמריקה והענשתן של אלו שאינן כאלה ועל מחיר הנפט ומי שמחליט עליו. נפט הוא המוצר החשוב ביותר בעולם התעשייתי והפקתו הבטוחה במחיר סביר היא חיונית לצמיחה כלכלית לא רק באמריקה, אלא גם במערב אירופה, ביפן ובעולם בכלל. אפילו בעיתונות הממסדית שלנו נשמע לעתים רחוקות קול שפוי יותר בניתוח מדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל. כך נכתב לפני זמן לא רב (אלוף בן ב"הארץ"),  שלאמריקאים יש אינטרס עליון במזרח התיכון והוא הספקת נפט זמינה וזולה.

אמריקה מתמודדת היום עם איראן וחוששת מחילופי ההנהגות במצרים ובסעודיה. במצב זה,  ישראל נתפשת "כבעלת ברית חיונית", כדברי סגן שרת החוץ של ארה"ב, אנדרו שפירו. ארה"ב חייבת לשמור על "יציבות" הנשענת על משטרים ריכוזיים שהישרדותם תלויה בה והגנתם מספקת שווקים חשובים לתעשייה הביטחונית האמריקאית. מאז דוקטרינת אייזנהאואר מ-1957, אחרי משבר סואץ, ארה"ב נאבקת בכל גורם המערער על הסדר האזורי ומאיים על אספקת הנפט, מגמאל עבד אל-נאצר עד סאדם חוסיין. בכתבה זו מתוארות גם ריקנותן של היומרות ההומניטריות של מדיניות ארה"ב בעולם ובישראל. כאשר האמריקאים נזקקו לסין נגד בריה"מ הם בעטו בטייוואן והתעלמו מהפרות זכויות האדם של מאו. כשסין נתפשה כאיום, ארה"ב הודיעה על מכירות נשק לטייוואן, אירחה את הדלאי למה וגילתה שבבייג'ין יש צנזורה וכי מתנגדי המשטר נרדפים. ביחסיה עם ישראל, כותב אלוף בן, ההתנחלויות ממלאות את התפקיד שממלאות טייוואן וטיבט ביחסים עם סין – כמטרד קבוע שמדגישים אותו או מתעלמים ממנו לפי הצורך. אכן, דברים מאלפים המגלים לנו את טיב היחסים האמיתי בינינו לבין ארה"ב.

אנחנו נקראים ע"י ארה"ב להעניש מדינות שאינן נאמנות לה ולתמוך במדינות הנאמנות. במצב הנוכחי באזורינו אנחנו נקראים להילחם יחד אתה באיראן ולהצטרף לחזיתות שהיא מנהלת נגד כל התנועות הלאומיות הנאבקות נגדה על עצמאותן ועל שליטת עמיהן במקורות עושרן.

"השמירה על היציבות" במזרח התיכון, לנוכח חולשת המשטרים המתונים התלויים לקיומם בכוחה של אמריקה, מוטלת בחלקה על  ישראל וזו אמנם משמשת – ובשמחה, יש לומר בצער, בתפקיד הזה. כך עזרנו לירדן נגד אש"ף בספטמבר השחור, נלחמנו נגד אש"ף בלבנון וכיום – נגד חיזבאללה. וכמובן, נגד סוריה. ביחס למצרים ישראל ממלאת תפקיד כפול, הן של בת ברית  בלתי כתובה נגד חמאס וחיזבאללה, והן של איום מתמיד עליה למקרה שכוחות בלתי רצויים (כגון, תנועה לאומית מצרית אמיתית) ישתלטו עליה.

הציבור הישראלי נשאר אדיש לחלקו במשחקי הכוח האמריקאים במזרח התיכון ובעולם בשעה שבעולם כולו עובר גל אנטי-אמריקאי ואנטי-אימפריאליסטי. לא כל כך מעניינים אותנו ספרים כמו "למה בני אדם שונאים את אמריקה" של זיודין סרדר ווין דיוויס, או ספרה של ארונדאטי רוי "מדריך האיש הרגיל לאימפריה", או של יאן בריקמונט – "אימפריאליזם הומניטרי" (שאותו סקרתי כאן לפני כמה חודשים), או ספרו של הווארד זין על טרוריזם ומלחמה, שלא לדבר על הספרים של נועם חומסקי ונעמי קליין. כולם ספרים המוקיעים בחריפות את האימפריאליזם האמריקאי.

הסיבה להופעת ספרים כל כך רבים על הנושא הינה שבעולם הגדול רבים חשו את המדיניות האמריקאית על בשרם. שם זוכרים עדיין את מלחמת וייטנאם שבה הרגו האמריקאים כ-2 מליון בני אדם, רובם אזרחים, והרסו עם פצצות הנפלם שלהם ארץ שלמה. שם עדיין זוכרים את ההתערבות בעיראק שבה נהרגו, נפצעו וגורשו כ-2 מליון בני אדם; עדיין זוכרים את אינדונזיה שבה הרגו חייליו של סוהרטו, בן בריתה של ארה"ב, יותר מחצי מליון בני אדם. וגם את ההתערבות המתמדת והפלת – או הניסיונות להפלת – כל משטר מתקדם באמריקה הלטינית. לא נשכחה גם הציניות של מדליין אולברייט, שרת החוץ האמריקאית לשעבר. כשנשאלה על ידי כתבת הסי. בי. אס, לסלי סטאל, אם כחצי מליון ילדים שמתו בעיראק (מאז כיבוש האמריקאי) הם מחיר ראוי למלחמה, השיבה אולברייט: "אני חושבת שזו בחירה קשה מאוד, אבל המחיר? אנחנו חושבים שהמחיר היה ראוי."

העולם יודע שאמריקה היא המעצמה הצבאית הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בהיסטוריה,   שתקציבה הצבאי הוא 700 מיליארד דולר ובסיסיה מפוזרים ברחבי העולם. רבים בעולם אינם מתפתים להאמין שעוצמה צבאית אדירה זו מיועדת להגנה על זכויות אדם בעולם. הם למדו על גבם וגם מן ההיסטוריה ששלטון זה מסכן את עצמאותן של כל ארצות העולם. ומה לעשות, הם גם יודעים שישראל היא נושאת כליה של ארצות הברית. הם מבינים שבלי תמיכתה של זו ישראל לא הייתה מסוגלת לשעבד את העם הפלסטיני אפילו ליום אחד.

אבל אפילו בשמאל הליברלי הישראלי יש מי שאינם מוכנים לעסוק בנושא האימפריאליזם האמריקאי משום שהם מאמינים שהנושא הזה אינו רלוונטי וכי העיסוק בו כבר אינו אופנתי. הם חוששים שהעיסוק בו יציג אותם כדוגמטיים וכמיושנים, או שהוא יעלה מחדש את עניין המלחמה הקרה שהם בורחים ממנו כל עוד נפשם בם. אכן, נקיטת עמדה כלפי האימפריאליזם (עצם ההכרה בקיומו) מחייבת עמדה פוליטית כאן ועכשיו; ומחייבת עמדה פוליטית גם ביחס לעולם השלישי והכרה בזכותו להילחם על חירותו ונגד ניצולו בידי האימפריאליזם.

כך למשל, חלק מן השמאל הליברלי אינו מוכן להודות בכך שכל מעשיה של ישראל נעשים  ברשות האמריקאים, היות שתלותה של ישראל בארה"ב היא מוחלטת. האם הליברלים והשמאל  צריכים ללמוד מיואל מרקוס ש"חוץ מאשר לנשום לא יכולים לעשות שום מהלך משמעותי בלי ארה"ב ", כפי שכתב ב"הארץ"? הקושי להכיר בכך נעוץ בצורך להודות באחריותה של ארצות הברית גם לכיבוש הישראלי ולמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. מתבקשת השאלה, אם אפשר להתנגד ברצינות לכיבוש ולמדיניות הישראלית הנתמכים ע"י ארה"ב ובה בעת לתמוך בארה"ב, או אפילו להישאר נייטרליים כלפיה? זה פשוט אבסורד, אבל כך היה גם בעבר.

אנחנו זוכרים עדיין כיצד בכל 43 שנות הכיבוש קיוו ליברלים ישראלים וחלקים מן השמאל שהאירופאים או האמריקאים ילחצו על ישראל לצאת מן השטחים הכבושים. חלומם כמעט שהתגשם כאשר הנשיא ברק אובמה הכריז בראשית כהונתו שישראל צריכה להפסיק את הבניה בשטחים. לצהלת הליברלים וחלקים בשמאל לא היה גבול. אך התקוות שהוא הפיח התאדו בתהליך כואב. אף מקורן, ביסודו של דבר, הוא באי רצון להתמודד עם המהות האימפריאליסטית של ארה"ב ומנהיגה, הנשיא אובמה, שמעולם לא חסך בהבטחות שלום לכל המוכן לשמוע. כך הריעו לו גם בקהיר וגם בירושלים כאשר בשני המקומות הוא הבטיח דברים מנוגדים. לפלסטינים הוא הבטיח מדינה פלסטינית (אבו מאזן סיפר בזמנו בסיפוק שבוש הבטיח לו מדינה),  ולישראלים הוא הבטיח בינתיים המשך תמיכה כמעט ללא תנאי.

מחזון אובמה, בדומה ל"חזון בוש" המגוחך על שתי מדינות, אפילו בנטוסטן פלסטיני לא ייוולד. מובן שארה"ב יכולה, אם זהו רצונה, ללחוץ על ישראל (ראו את שתי הנסיגות מסיני, בן גוריון ובגין לא נסוגו מרצונם או למען השלום). אך עצם המשך הכיבוש בגדה המערבית מעיד על כך שארה"ב אינה עושה זאת. ארה"ב הולכת בדרכן של כל האימפריות בהיסטוריה – הפרד ומשול מצד אחד, ו- PAX AMERICANAמצד אחר. מחד גיסא היא מסכסכת בין הארצות הערביות המוסלמיות, ומאידך גיסא היא מנסה להשליט על כולן את הפקס אמריקנה. כיום ארה"ב מחרחרת ריב בין אש"ף לחמאס, בין הגדה לעזה. דוגמה מן הימים האלה היא הכרזתה שלא תמשיך לתמוך בצבא הלבנוני כיוון שהוא לא נלחם יותר בחיזבאללה! בשני המקרים ארה"ב משתדלת להביא את הפלסטינים ואת לבנון אל מתחת למטריית השלום האמריקאי. על השמאל לשאול את עצמו: האם אנחנו מעוניינים בשלום כזה? האם אנחנו מעונינים ביצירת בנטוסטן פלסטינית המוחזקת ע"י האמריקאים בשיתוף עם ישראל?

באסטרטגיה האמריקאית נועד לישראל תפקיד עצוב ביותר והוא, לשמור על האינטרסים של ארצות הברית באזור ולקבל בתמורה את חסותה הצבאית, המדינית והדיפלומטית.

מדוע הציבור הישראלי, ולא רק ממשלתו, מוכן להעניק לארה"ב את השירותים האלה, ולמה ישראל משתפת פעולה מאז ומעולם עם האימפריאליזם? סוגיות אלה מחייבות דיון נוסף.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. עניין נוסף: מוקד תעוקה או נקודת האושר.

    ישראל משמשת להסחת הדעת של ההמונים בעולם הערבי מהצורך בשינוי פוליטי, חברתי, וכלכלי. היא נישמרת כגורם מתריס וחצוף בולט לעין הנעוץ ללא מפלט בבשרה של האומה הערבית. ישראל היא עצמה פרובוקצייה ענקית, דהיינו גורם תופס קשב רב. זוהי מה שכיניתי במאמר "נקודת האושר" עבור ההמונים באיזור: "אילו רק הדבר הזה היה מסולק, הכל היה טוב יותר".

    על כן ישראל משחר ימיה בשרות האימפריאליזם עוסקת בפרובוקציות חצופות ומתריסות, שהאחרונות בהם היו טבח עזה, טבח המשט והסרוב להתנצל, וכמובן הבנייה הפרובוקטיבית בשטח הערבי הכבוש. דבר זה חשוב בהרבה מהגורם הצבאי, הרי איש לא מעלה בדעתו כיום שישראל תיזום פעולה של ממש במצרים, אם תהיה שם מלחמת אזרחים, בכיכוב האחים המוסלמים. הדוגמא כמעט היחידה היא עניין ספטמבר השחור והרתעת סוריה מפלישה לירדן ב-1970, עניין של מה בכך. או מלחמת סיני בשרות אנגליה וצרפת ב-1956, כאשר הן אייזנהאואר והן המרשל בולגנין איימו בצורה החריפה ביותר על ישראל לסגת.

  2. goldi2 הגיב:

    נו באמת. המחבר "גילה את אמריקה" והבין שמדינות פועלות אך ורק על פי האינטרסים שלהן[איך קרא להן דה-גול-מפלצות קרות] מכאן הוא כבר גולש לכך שעל מצרים המנוונת המכורה לאינטרס האמריקאי עומדת להשתלט חלילה תנועה לאומית אמיתית. לא ידענתי שהאחים המוסלמים הם תנועה לאומית. לתומי סברתי שהם תנועה א-לאומית מוסלמית פונמנטליסטית.

    אין שום סיבה לייחס לארצות הברית מניעים נעלים במיוחד אבל בהחלט צריך לתהות כיצד היה העולם נראה בלעדיה ובין היתר מה היה מתרחש אלמלא בלמה את הרשע המוחלט והוא הקומוניזם הסוביטי. בכל עימות שבין ארצות הברית לביםן פונדמנטליזם אסלאמי או קומוניזם אני אתמוך בארצות הברית וזה כמובן לא אומר שצריך להתקפל בפני כל דרישה שלה.

  3. לגולד. הרשע המוחלט מתחיל מבית, בדוק קודם את השכן לפני שתרשיע מדינה שהביסה במלחמת העולם השנייה את הרשע הפגני של הנאציזם.

    אילו היית שם, יכול בהחלט להיות שהיו לך במישור הקיומי בבריה"מ חיים נעימים יותר מאשר בארה"ב, אפילו אם התמסרת למדע, או לרפואה, לשחמט או לתאטרון.

    לפני שתשייך את הרשע המוחלט לקבוצות אנשים גדולות, וכך בדיוק עשה היטלר שהיה חדור אובססיה, בדומה לקפיטן אחאב במובי דיק, כלפי היהודים וקבוצות אחרות, הפלג לרגע לעבר השפיות:

    השיר "ממה מתחילה מולדת" מתוך "המגן והחרב", סרט סובייטי על מלחמת העולם השנייה

    http://www.youtube.com/watch?v=ZRKcucGHmZM&feature=player_embedded

  4. שמואל אמיר צודק בכל מלה. נחשפה האמת על השיחות הישירות – 3 פגישות בין נתניהו לעבאס: בלוף בריבוע. אם עד כה השיחות במשך 40 שנה עם הפלשתינאים היו בלוף, הרי השיחות הנוכחיות זה בלוף שחצני במצח נחושה. קוריוז מעניין הוא כי מיטשל אף הוא בילף בריבוע, והיציג זאת כהצלחה:

    משני צדי המו"מ מסכימים: מיטשל שיווק מצג שווא
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1191695.html

    אז מה יהיה? יהיה טוטו. השיחות עם עבאס זה בלוף בריבוע, ובינתיים יוצרים מצג כאילו סוחטים את אובמה למתן הטבות מפליגות לאליטה הישראלית – הפיקדונות הממוספרים בשווייץ יטפחו להם – בעבור עוד חודשיים של הקפאה.

  5. משה לופיאנסקי הגיב:

    מתי כבר תפסיקו עם האובססיה האנטי אמריקאית שלכם?
    זכרו כי רק(!) ברק אובמה מסוגל לספק את הסחורה.
    אני זקוק לו !!
    להלן תגובתי בהקשר זה שהתפרסמה לאחונה במספר מאמרים וכתבות בעתונים:

    אנוכי מאותם ישראלים לא מעטים המשתוקקים לכך שישראל תחזור להיות מדינה נורמאלית. אין לנו כל עניין בהגדלת שטחה של המדינה ועל כן מייחלים אנו לכך שישראל תיפטר מההתנחלויות. לי ברור שלאחר החזרת המתנחלים לישראל, גם הכבוש הצבאי "הרגיל" יבוא בהדרגה אל קיצו תוך זמן קצר יחסית כי לישראל לא יהיה בו כל עניין.
    על ברק אובמה להיות מודע לכך, כי הדרך האחת-והיחידה-שאין-בלתה באמצעותה יוכל להצילנו מסרטן ההתנחלויות, היא דרך הכפייה.
    את החזרת המתנחלים לישראל, חייב אובמה ל-כ-פ-ו-ת. שפת הכפייה היא השפה היחידה שאותה ממשלת ישראל מסוגלת להבין. רק לארה"ב ישנה היכולת וישנם האמצעים לבצע את הכפייה ההכרחית והמבורכת הזאת. הבה נפנה לנשיא ארה"ב ונבקש ממנו: ברק אובמה, כפה שלום במזה"ת!!.
    אם אכן כך יעשה הנשיא, הרי שהוא ייכנס להיסטוריה היהודית, כגדול חסידי אומות העולם.

    • שמואל אמיר הגיב:

      ההינוך הישרקל עשה את שלו כפי שכתוב במקרא: "ואהבתי את אדוני" אוהבים את אמריקה, אבל לא ממתמודדים על מה שכאן מסופר על אמריקה האמיתית כפי שמכירים אותה בכל העולם. האיסלאמופוביה הכתה אצלנו שורשים עמוקים הרי גם אנו כובשים של ארצות ערביות.

      • משה לופיאנסקי הגיב:

        האם אתה באמת מאמין כי ניתן להשתחרר מהשטחים הכבושים ללא לחץ אמריקאי מאסיבי?
        במקרים הבודדים שישראל נסוגה היה זה תחת לחץ אמריקאי:
        בן גוריון לא התווכח עם אייזנאור ב-56 ומייד פנה את סיני.
        רבין – גם הוא לא התווכח עם פורד וקסינג'ר ב-75 ומיד עשה כפקודתם.
        בוש (האב) ובייקר – הם שלמעשה סילקו את שמיר מהשלטון והעלו את רבין.
        לא נעים, אבל אלה הן העובדות.
        אשר לאמריקה, אין חיה כזו – "אמריקה האמיתית". הבא בחבשבון שארצות הברית של אובמה איננה ארצות הברית של בוש או של ניקסון. מדובר במדינה גדולה, הטרוגנית ודינמית. חלים בה שנויים רדיקליים.זכור לדוגמא, כי רק עד לפני מספר שנים לא גדול, היה בטוח בריאות ממלכתי נחשב בארה"ב ל"קומוניזם מסוכן". שמדינה תהיה הבעלים של מפעל מכוניות ג"כ היה נחשב ל-unthinkable וכיום (בכורח הנסיבות) ממשלת ארה"ב מחזיקה ברוב המניות של GM.
        כל הדברים הללו שהזכרתי כאן בקצרה ראויים לדיון נפרד.

        משה לופיאנסקי

  6. goldi2 הגיב:

    לכותב הנכבד- עליך לצאת מנקודת הנחה שאת ההסטוריה אתה לא היחיד שלמד. אי אפשר להתכחש לכך שממלכת הרשע הקומוניסטית הצילה אותנו ממלכת הרשע הנאצית תוך תשלום מחיר בלתי נתפס באבידות וזה כמובן בגלל שסטלין האמין שאנגליה וצרפת יחלישו את גרמניה עבורו . לפני זה היו כמובן הטיהורים,הקולקטיביזציה,הרעב הנורא באוקראינה,מאות אלפים שנטבחו על ידי יגודה את יז'וב ובהמשך גם בריה הזכור לרע ,מחנות העבודה ועוד ועוד. כנראה דרוש רשע על מנת להביס רשע אבל זה לא אומר שעלינו לשכוח שבכל מקום בו היה שלטון קומוניסטי הייתה גם דיקטטורה ופגיעה בזכויות אדם -גם את ההמשך אנחנו זוכרים.

    אלמלא ארצות הברית שהבוהמה האינטקטואלית נהנית כל כך להוקיע, לא היה מושג הניצחון במלחמת העולם לרבות הניצחון על שלטון הרשע המיליטרסטי היפאני במזרח. אירופה המערבית הייתה הופכת לגרורה קומוניסטית ובעצם העולם כולו.כמובן שארצות הברית לא פעלה ממניעים אלטרואיסטים – בכלל אינטרס לאומי אינו מילה גסה ואף על פי ולמרות הכל better dead than red

  7. מזה שנתיים אנו ניצבים מול מצב של התאיידות טריליוני דולרים שעמדו לרשות גורמי ההון הפיננסי. בעוד בתקופת רוזבלט היתה מהפכה קיינסיאנית, שינוי גישה כולל, דבר שנאמר עליו שמנע מהפכה סוציאליסטית בארצות המערב, הרי כיום – מול הפוטנציאל המהפכני במצב, בו מתערער אמון הציבור בכל מערכות ההון הפיננסי, היום אין שידוד מערכות, אלא הצלת ההון הפיננסי והידוק העריצות. וכך, כיום נעשה דבר אחר לגמרי: הגברת העריצות, העצמת מגמות בצע אכזריות ומיסחור החיים באופן חסר רחמים. ככל שהמצב נעשה חרוף יותר עבור המונים במערב – בגרמנייה למשל אין למשקי בית רבים יכולת לממן את הוצאות הדלק לחימום בחורף, כך עולה השרדנות האכזרית, ההיסטרית להשגת אמצעי ממון בכל דרך. זהו דרויניזם חברתי פר אקסלנס ללא כל רוך וללא הומניזם וללא כיבוד האנושי שבאדם. צפידות רוח מוחלטת.

    כיום, לעומת תקופת רוזוולט, האמצעים הנינקטים הם הידוק המבנה החברתי הקיים ביתר שאת. ככל עריצות, מתחייבת מתן תחושה שאין לברוח מזה, אין כל אי של חסד: כלי ראשי במעלה היא תרבות השקר והמניפולצייה, שמשאירה כל אדם חושב בתחושת חוסר אונים. וכך, ברוח 1984 מפיצים שמועות והתראות באירופה ביוזמת ארה"ב על מתקפות טרור איומות העומדות לנחות במרכזי הערים. בישראל כבר מזה זמן קיימת תרבות שקר עריץ, קיימת עריצות, וכך כלאו וגירשו את חתנית פרס נובל לשלום מקווייר, היכריזו על פעילי שלום מאירגון צדקה טורקי כטרוריסטים וירו בהם, הרתיעו כל ביקורת על ישראל, על ידי סכול אישי של רצח אופי שעשו לשופט גולדסטון, בונים בשרירות בשטחים, וכיוצא בזה.

    זה אקלים של טרור אישי: שב בשקט, אחרת תפגע קשה. כל ניסיון לחמלה בנושא הפלשתיני, מדוכא בגרוטסקא של שיחות השלום האכזריות והשרירותיות של ביבי- עבאס. הנפט המזרח תיכוני הופך כיום חשוב אף מבעבר, וידה הקשה של ישראל היא הפגנה של נחישות ארה"ב לגלות חוסר רחמים וקשיחות בנושא, ואפס סובלנות כלפי אירן, סוריה, וגורמים אוטונומיים להשפעתה.

  8. yuval הגיב:

    למשה לופיאנסקי,

    מה שאתה, ולא רק אתה כמובן, מכנים "לחץ אמריקאי" הוא לחץ על אמריקה.
    צריך ללחוץ על ארצות הברית, מתוכה ומחוצה לה, להפסיק לתמוך בכיבוש הישראלי.
    כרגע הכיבוש הוא לחץ אמריקני על הפלסטינים והפגנת כוח בפני שאר עמי האזור.
    "לחץ אמריקאי מסיבי להפסקת הכיבוש וההתנחלויות",
    זה כמו "לחץ אמריקני לפינוי עיראק", "לחץ אמריקני לנסיגה מוויטנאם".
    הלחץ הצבאי והאזרחי, מבפנים ומבחוץ, היה על הממשל האמריקני, וזה הורה לאנשיו להפסיק את הכיבושים הנ"ל.
    כעת צריך ללחוץ על הממשל האמריקני ועל הנשיא העובד בראשו, על ידי מחאה עממית עולמית נגד מדיניות ישראל ופטרונה, להפסיק לעבוד אצל מועצת יש"ע.

    • משה לופיאנסקי הגיב:

      ליובל,
      מסכים עם רב דבריך, למעט מה שמשתמע מהם שלכאורה אובמה הוא "משת"פ של הימין".
      דע לך שאובמה מתעב את הימין האמריקאי וכן את ביבי והימין הישראלי, אלא שאובמה הוא איש חכם ומחושב. ברור לך שהוא אינו יכול בבת אחת לעזוב את עיראק (כפי שהיה רוצה) וגם אינו יכול לטפל בביבי בצורה שבאמת היה רוצה. אני מאמין ומקווה שבהדרגה יסיר אובמה את הכפפות ויתחיל לטפל בביבי בצורה שתניב תוצאות בשטח.

      משה לופיאנסקי
      תל אביב

הגיבו לgoldi2

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים