הפעולות המציינות עשור לאירועי אוקטובר 2000 רבות ומגוונות. זה טוב, אפילו טוב מאוד, שמאות יהודים באו לנצרת בתחילת אוקטובר 2010, וזה טוב שרבבות אזרחים ערבים מזכירים, מפגינים ומציינים את המועד במגוון צורות מחאה. וזה טוב שמתקיימים סימפוזיונים ומשמרות מחאה ואזכרות. זה טוב שישנו היום מחנה לא קטן של פעילים ופעילות משני העמים, מחנה גדול בהרבה מזה שהיה מוכן לפעול בעת האירועים בשנת 2000 ומייד לאחריהם. במידה מסוימת זהו פרי הפעילות שלנו, שלנו במובן הרחב ביותר – מגוון רחב של פעילות ופעילים, אשר שיקמו ובעצם הגדירו מחדש את מחנה השלום והשוויון הישראלי לאחר אוקטובר 2000, והעניקו לו צביון יהודי-ערבי מחודש, רחב ועמוק.
לפני אוקטובר 2000 השמאל היהודי-ערבי הלא גדול בארץ (חד"ש, תנועות קמפו"ס באוניברסיטאות ולא הרבה מעבר לזה; אינני מכליל כאן את תעשיית הדו-קיום של עמותות, שנתמכו בכספים מחו"ל והתנדפו ברובן ברגע שהתפוצצה בועת אוסלו), נהג בהפגנות משותפות, ובמיוחד נוכח ביטויי גזענות, לקרוא את הסיסמה: "אחווה יהודית-ערבית!".
כדאי לחשוב על הסיסמה. הסיסמאות הן לא הדבר המרכזי בפעילות הפוליטית. חשיבותן העיקרית בכך שהן מבטאות גישה ואופק של מי שמשמיעים אותן, הן חשובות לגיבוש הרעיוני, אבל הן תמיד פחות חשובות מהפרקטיקה הממשית. ואכן, סיסמת האחווה ביטאה חזון, אוטופיה של ממש בארץ השסועה עקב סכסוך לאומי-קולוניאלי. הקומוניסטים ומעט מאוד שותפים אחרים נשאו את הסיסמה ואת החזון האוטופי שמגולם בה משך עשורים רבים של סכסוך הדמים. תחת השראתה הם גם נאבקו, לעתים בתנאים קשים מנשוא, למען זכויות בסיסיות, כדי להשיג דברים מעטים, ארציים וחיוניים, יעדים מידיים הרחוקים מאוד מאוטופיית האחווה והשוויון.
סיסמאות אוטופיות עשויות לתת הרבה מאוד כוח ברגעים קשים. "אחווה יהודית-ערבית!" היינו שואגים בעודנו משלבים זרועות סטודנטים וסטודנטיות, יהודים וערבים, בסוף שנות ה-80 ומונעים בנחישות מהשוטרים לגרור לתוך ניידת את אחד מחברינו הערבים. הקריאה "אחווה יהודית-ערבית!" נתנה לנו כוח לעמוד יחד אל מול בריוני הימין, שתקפו צעדת מחאה שלנו על רקע ההרג היומיומי של מפגינים בימי האינתיפאדה הראשונה. אבל בשנות ה-90 נחלשה מאוד השותפות. על רקע אוסלו והבלבול שבו היה שרוי השמאל, תעשיית הדו-קיום השטחית השפיעה גם על מחנה השמאל הלא-ציוני, ואת מקומן של השותפות במאבק והאוטופיה המגייסת תפסו מסגרות ופרקטיקות אחרות, במקביל להתפתחויות חברתיות שהעמיקו עוד יותר את ההפרדה הקיימת ממילא בין ערבים ליהודים בתוך ישראל. דינמיקת ההפרדה חלחלה במידה רבה גם לתוך חד"ש, החזית שנשאת באופן מסורתי את חזון האחווה והשוויון.
באוקטובר 2000 קיבל התהליך הנמשך הזה ביטוי חד וכואב, בחוסר האונים והתסכול של פעילים ופעילות, שלא מצאו דרך להימצא יחד עם חבריהם המותקפים, בשעה שהיו זקוקים להם יותר מכל. לפעילות ופעילים יהודים שביקשו להתארגן ולהגיע לאום אל-פחם או נצרת המותקפות, נאמר שאין דרך להגיע, שזה מסוכן מדי, שהחברים שם לא יוכלו לדאוג להם, שמוטב לחכות עד שיתבהר המצב שם. המסגרת הפוליטית המשותפת הגדולה כאילו אימצה לרגע את ההפרדה בין "שם" ל"כאן" אשר במשך שנים היא ביקשה לערער. בהפגנה שנערכה בחיפה לאחר ששככו האירועים האלימים בתוך ישראל כמעט שלא נשמעה סיסמת האחווה היהודית-ערבית. לחלק נכבד מהמשתתפים היא נשמעה מלאכותית, ובעיקר הם חשו שלא עמדו בציפיות של עצמם, שלא היו ראויים לייחס לעצמם את החזון הזה. הייתי באותה הפגנה. אחווה אנושית ודאי היתה שם; היו לא מעט חיבוקים והיו מבוכות של מי שאכן היו חברים טובים וחשו שלא עמדו במבחן המתחייב מהצהרת האחווה. הסיסמה האוטופית ההיא נשמעה לפתע ריקה ולא ראויה להישמע. מסביב המצב היה הרבה יותר גרוע. המפגינים בחיפה באותו ערב עוד ניסו לשקם את השותפות. באותה שעה צעירים רבים בשמאל הציוני הלכו שולל אחרי התלהמות התקשורת העברית והנהגתם הפוליטית ואיבדו אמון באופק של שלום ושוויון; המוני צעירים ערבים שהושפעו גם מהנהגות בדלניות למדו להכיר בכך שכנראה אין להם שותפים יהודים.
זה היה הרקע המיידי והמניע הראשון להקמתה של תנועת תעאיוש בסוף חודש אוקטובר שנת 2000. לפני כל דבר אחר רצינו, פעילים ופעילות יהודים וערבים, להקים רשת קשר, שתהיה מסוגלת לגייס עזרה וסולידריות אם וכאשר תתחדש האלימות בתוך ישראל. רצינו למנוע בגופנו, אם יש צורך, את ההידרדרות למלחמה אתנית רצחנית, את ניסיונות הטרנספר, את החרפת הדיכוי, את הפוגרומים ואת צעדי הענישה הקולקטיביים. וכמובן, רצינו לסמן משהו אחר – תקווה, נכונות להיאבק למען שותפות ועתיד אחר, של שוויון ושותפות. פעלנו לשינוי התודעה בקרב שני העמים באמצעות הפעולה עצמה, ללא סמלים מתווכים וללא תהליכי דיאלוג למיניהם. פעולתנו היתה ללא ספק אוטופית, אבל גם מאוד פרקטית וארצית: פעולה ישירה בלתי אלימה ומשותפת, ערבית-יהודית. בעימותים שפרצו בצומת אום אל-פחם ביום השנה (אוקטובר 2001), כבר היינו מסוגלים למלא את התפקיד האנושי והפוליטי שייעדנו לעצמנו. היינו שם מאות יהודים וערבים והתייצבנו בלב המהומה, עם מסר פוליטי ברור ועם התנהגות נחושה.
רובנו, השותפים למהלך ההקמה של תעאיוש בשלב הראשון שלו, באנו מחד"ש וסביבותיה הקרובות, אבל היינו מאוכזבים מהריחוק שנוצר גם בה בין יהודים לערבים, ובמיוחד מהשיתוק שאחז בה. מהר מאוד הצטרפו אלינו אנשים שבאו ממקומות אחרים מבחינה פוליטית ורעיונית, רבים מהם מעולם לא היו פעילים, אבל שהזעזוע של אוקטובר פעל עליהם אחרת מאשר רוב החברה, או כאלה שפעולותינו הראשונות עוררו בהם מחשבות כפירה בסיפור הרשמי של החברה הישראלית או בנרטיב הבדלנות, שהיה אז חזק מאוד בחברה הערבית.
בתעאיוש היה לנו יחס אמביוולנטי לחזון אוטופי. מצד אחד, בחרנו שם שביטא חזון כזה – "חיים יחד", "חיים בצוותא" – ומצד שני, כמעט שלא קראנו במהלך הפעולות את הסיסמה "אחווה יהודית-ערבית". העדפנו לקרוא לשותפות, מתוך הכרה ריאליסטית בכך ששותפות בין שווים קודמת לאחווה וכי ישנם תנאים מוקדמים שעל בנייתם עלינו לשקוד לפני שנוכל לדבר ברצינות על אחווה, לא רק כרגש הקיים בינינו, פעילות ופעילים, אלא כיעד חברתי. "שותפות ערבית-יהודית" קראנו לעצמנו ובכך אתגרנו את החברה המופרדת שסביבנו; הפכנו במכוון את הסדר כך שה"ערבית", הזהות של המיעוט המדוכא, תקדים ל"יהודית", הזהות של הרוב הנהנה מעמדת שליטה. רצינו תנועה שפועלת לשוויון מתוך מודעות ורגישות ליחסי האי שוויון והדיכוי הקיימים.
במחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים כבר הורגשה התאוששות ניכרת במחנה השמאל היהודי-ערבי. אם בחודשים הקשים של השנים 2001 ו-2002 הסתכלנו סביבנו ובנוסף אלינו (תעאיוש) נראה היה שרק קואליציית נשים לשלום צודק הייתה מסוגלת להניע מאות פעילות במאבקים משותפים, הרי שבמחצית השנייה של העשור כבר קמו מסגרות חדשות לא-מעטות, חודשו מסגרות ישנות ואף שגשגו מחדש מפעלי דיאלוג למיניהם. לפעילות המקומית המכוונת ישירות לעוולות וצרכים ספציפיים של המופלים והמנושלים היה תפקיד מכריע בהתפתחות התודעה של דורות חדשים של פעילים ופעילות. אל מול עוולות ממשיים וברורים אנשים נוקטים עמדה ומוכנים לפעול, ובעקבות זאת הם כבר מוכנים לחשוב אל מעבר למה שהתעמולה הממסדית מנסה לתכנת אותם. בסולידריות הקונקרטית, במאבקים על זכויות ממשיות, צמח וצומח דור חדש לתוך פעילות יהודית-ערבית. אך משהו לא טוב קרה במקביל בתחום הסיסמאות, בתחום החזון היהודי-ערבי. משהו שעלול לסמן נסיגה תודעתית. משהו שאמור להדאיג אותנו. סיסמה שעלתה במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמיוחד ברגעיה העקובים מדם, "יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות!", "מסרבים להיות אויבים!" – הפכה להיות סיסמה מרכזית, סיסמה מרכזית מדי באירועים משותפים גדולים.
צעקנו כולנו את הסיסמה בהפגנות. היא חשובה: היא מבטאת סירוב עמוק למדיניות השלטון, להפרדה ולהסתה. היא מילאה תפקיד מפתח במהלך מבצע "חומת מגן" של אביב 2002, בשעות הקשות לאחר הטבח בג'נין, בהפגנות נגד גדר ההפרדה, במחאה נגד מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006 ונגד הפלישה לעזה בסוף 2008. כמטרייה רחבה היא איפשרה גם לשרידי תהליך ההתפוררות של השמאל הציוני שוחר השלום וגם לפעילי בל"ד להפגין יחד עם השמאל היהודי-ערבי בנסיבות לא-פשוטות. אבל חישבו רגע: למרות הטון הרדיקלי שיש לשימוש במונח סירוב, מדובר בעצם בחזון מינימליסטי, רחוק מרחק עצום מחזון האחווה הישן. "מסרבים להיות אויבים!" לא יכול להיות חזון, קריאת כיוון מגייסת המסמנת את העתיד. זו סיסמת התנגדות, אבל לא סיסמה חיובית. והחברה הישראלית דווקא זקוקה למסר חיובי, למסר – שיכול להיות אחרת. לא רק "לא-מלחמה" או "לא-איבה" אלא משהו אחר, אלטרנטיבה אמיתית, שלפעילים ולפעילות שווה להתאמץ למענה ולהתכוון אליה. חסר משהו בתחום הסיסמאות באמצע הדרך בין חזון האוטופי לבין הריאליזם המינימליסטי. חסרה הדגשת השותפות, והמאבק המשותף על זכויות חברתיות, על אינטרסים משותפים – שותפות של אמת – בין מי שנאבקים יחד לשוויון, גם בתנאים של אי שוויון בין השותפים למאבק, היהודים והערבים.
ולא מדובר באוטופיה חסרת ממשות. אלפי אנשים חוו את זה לאחרונה במאבק משותף של יהודים וערבים, של נשים ערביות ויהודיות, למען זכויות חברתיות, שוויון וצדק. ראינו את זה בדהמש ובאל-עראקיב ממש בשבועות האחרונים, ראינו את זה במאבק המדהים של מטפלות המעונות של התמ"ת המאוגדות ב"כוח לעובדים", ראינו את זה בהפגנות הסולידריות עם המאבק בשייח' ג'ראח, במאבק הרוכלים בירושלים, במאבקים של עובדות הניקיון באוניברסיטאות; וראינו את זה במאבקים על הדיור ביפו, בביקורי הסולידריות לאחר הפוגרום בעכו ואפילו בסולידריות הדקה שנוצרה בין הנאבקים על הדיור ביפו לבין הנאבקים על אותן זכויות ממש בכפר שלם. ראינו את זה בשנים הקודמות בסולידריות כנגד הריסות בתים בוואדי ערה, או בקרב חניכי ובוגרי תנועת הנוער סדאקה – רעות. זה לא געגוע לימי ראשית תעאיוש אלא מציאות מאבקים עכשווית שתעאיוש הייתה גורם מרכזי שזרע אותה. מדובר במציאות עכשווית של מאבקים משותפים לשוויון שאותם מובילות התארגנויות שונות המבוססות על שותפות במאבק ועל עקרון הסולידריות: תראבוט, תנועת סולידריות שצמחה במחאה בשייח' ג'ראח, קואליציית נשים לשלום, כוח לעובדים, פורום דו-קיום לשוויון אזרחי בנגב, ועדות עממיות מקומיות, האנרכיסטים נגד הגדר ועוד.
ישנו בסיס חי ובועט להצבת סיסמה חיובית של שותפות יהודית-ערבית וערבית-יהודית ושל סולידריות בין הנאבקים על זכויותיהם. חבל להסתפק בסירוב להיות אויבות.
