הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 באוקטובר, 2010 תגובה 1

פרשן "הארץ"  יוסי ורטר, הוקיע לאחרונה בצדק את "השתוללותו" של שר החוץ אביגדור ליברמן, ואף הגדיר היטב את מניעיו של שר החוץ לשאת נאום כל כך קיצוני בעצרת הכללית של האו"ם.  ורטר יודע ששר החוץ הוא אדיש לגמרי לדעת הקהל העולמית וגם ליחס כלפיו מצד ראשי מדינות חשובות. הביקורת של השמאל ושל התקשורת רק מעצימה את מעמדו של ליברמן בציבור הימני ההולך וגדל. האיש פועל מכוחה של שאפתנות יוקדת, ומבצע את הפרובוקציות שלו בכוונת מכוון ובקור רוח.

ורטר אולי איננו חסיד גדול של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל שלא בטובתו, על רקע התיעוב הגלוי מליברמן, ביבי מצטייר אצלו כהתגלמות השפיות. חבל שוורטר לא שינן את הכותרת הראשית באותו גיליון של "הארץ": "זעם בממשל אובמה: נתניהו מסרב להמשיך בהקפאה תמורת ערבויות" (30 ספטמבר 2010). כלומר, ראש הממשלה החליט על עימות מתמשך עם הפלסטינים ועם כל העולם הערבי והמוסלמי וגורר לתוך הקלחת גם את היחסים עם וושינגטון. זוהי הכותרת החמורה ביותר על פעילותו של המדינאי הבכיר של ישראל. כל האזהרות בקשר לביבי הפכו למציאות בשטח, אבל רק ליברמן מוצג כאויב העם.

במישור האידיאולוגי קשה שלא לחייך נוכח האירוניה המושחזת הנטועה בבסיסו של הוויכוח הלאומי החדש בין נתניהו, יורש העצר של המחנה הימני-רביזיוניסטי, שמֵרים עתה את דגלה של הציונות המעשית ("לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים", אמר דוד בן-גוריון) ומציב בשטחים "עוד דונם ועוד עז," משל היה חניך שקדני במיוחד של תורת ברל כצנלסון ויצחק טבנקין. ליברמן, לעומתו, מייצג את הציונות ההצהרתית של זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין.

במהלך השבוע קראתי את הטקסטים של בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן בנאומיהם בארצות הברית. ביבי זכה, בדיוק לפני שנה, למחמאות היסטריות ולחיבוקים דביקים של פטריוטים מהאופנה הישנה, והזכיר לי מאוד את ימי התהילה של גולדה מאיר, שנקטעו באחת ביום הכיפורים של 1973. המסר של ליברמן, לעומת זאת, היה כמעט זהה לזה של מנחם בגין עד לתקופת ההתפכחות שלו בעקבות הסכמי קמפ דיוויד והשלום עם מצרים. נדמה לי שכולנו חזרנו לימי הביניים של הפוליטיקה הישראלית, ורק החומר האנושי המאייש את כיסאות השרים הוא עתה ירוד, אפילו לעומת עידן גולדה. שנה לפני מופע האימים של ליברמן בעצרת ראינו את נתניהו מנפנף במסמכים שתיעדו את השמדת יהודי אירופה, ומשווק את הטיעונים הרגשניים שנופו מההסברה הישראלית לפני שלושים שנה. ראש הממשלה הזכיר לנו את "ראש משלחת ישראל למשחקים האולימפיים" במערכון הקלאסי של החמישייה הקאמרית, שדרש הנחות מהשופט הגרמני בשם סבלם הנורא של היהודים בימי הגלות הארוכים ובעיקר בתקופת השואה. "haven't we suffered enough" ? שואל מנשה נוי ומאלץ את הגרמני לתת לאצן שלנו עשרה מטרים של יתרון לעומת מתחריו.

מסתבר שהדמגוגיה שבה התמחה נתניהו בשנות עבודתו כשגריר ישראל באו"ם עובדת לא רק על יהודים תמימים בניו-יורק אלא גם על עיתונאים ישראלים שנולדו בארץ. כבר מזמן הגעתי למסקנה שהצבּריוּת, על כל חסרונותיה הרבים ויתרונותיה המעטים, כבר עברה מן העולם והתחלפה בזן של יהדות לייט, המלווה בשוביניזם גז ובאימוץ האתוס הקאלוויניסטי של השמרנים בארצות הברית. ההבדלים בין פרשנים כמו בן כספית מ"מעריב" ואפילו ארי שביט מ"הארץ", לבין קודמיהם שנולדו במזרח-אירופה נעלמו לחלוטין. המאמינים בגלגול נשמות יוכלו אולי להסביר לנו, כיצד הפכו כל הפובליציסטים האלה לכותבים בצלמו ובדמותו של הד"ר הרצל רוזנבלום האגדי ב"ידיעות אחרונות".

נתניהו מתאים מאוד לתפיסה השלטת, ומכאן נובעת הפופולריות החדשה שלו גם בקרב האליטות, שהתקשו בעבר לקבל מנהיגים שלא עברו דרך המסלול הקבוע של "תנועת העבודה" ז"ל. רבים מאנשי התקשורת, שפחדו אפילו לנשום במחיצתה של גולדה והעריצו את משה  דיין, כבר נפטרו או פרשו, אבל יש להם יורשים רבים. בשנת 2010 שולטת בתרבות הפוליטית שלנו תפיסה כוללת פסימית, המזכירה מאוד את הלוך הרוח של ד"ר הנרי קיסינג'ר. אפילו ידידי הטוב שלום ירושלמי מ"מעריב" מודה בעיתונו ליאסר עראפת המנוח על התעקשותו במשא ומתן עם אהוד ברק, שפוצצה את תהליך השלום והביאה לאינתיפאדה של שנת 2000. ירושלמי לצערי חוטא פעמיים: הוא גם מצטרף לחוששים מכל הסכם (אולי בנוסח ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר) וגם מאשים את עראפת בהכשלת ההסדר ומתעלם מכך שהבנייה המאסיבית של ברק בהתנחלויות שכנעה את הפלסטינים שישראל איננה חפצה בהסדר שלום.

אם נתניהו לא יתעשת בקרוב מאוד הוא ימיט עלינו אסונות קשים, ואילו האליטות ילוו אותו במסלול שסופו ועדות חקירה וחיבוטי נפש ממושכים ומייגעים. אבל בינתיים המדיניות שלו אינה נתונה בבדיקה מדוקדקת של הפרשנים המדיניים, שמעדיפים להוציא את מרירתם על ליברמן. "קללו את ליברמן והצילו את ביבי", כך משמרת האליטה את ההבדלים לכאורה. זה מאפשר לה להצטייר כשפויה בעיני עצמה, מבלי לגייס את העם למערכה האמיתית נגד ההתנחלויות ונגד ההכנות הקדחתניות להרפתקה צבאית והרת אסון באיראן.

ליברמן משרת את נתניהו גם בזירה הבינלאומית. התהליך מתרחש בשני מסלולים מקבילים: שר החוץ שוטח בפני העולם רעיונות מדיניים (מטורפים), גורם לזעזוע אבל גם מרגיל את הפוליטיקאים להתייחס בהדרגה ברצינות לצעדים חד-צדדיים של ישראל; ליברמן כל כך מרתיע את שוחרי השלום מביניהם, עד שהם טורחים להדגיש שהוא פוליטיקאי חריג וקיצוני שאינו משקף את דעת ממשלת ישראל, שלא לדבר על דעת הקהל בכללותה. כדי שהדברים לא יהיו מופשטים נמחיש אותם בסיפור מהשבוע שעבר: אחרי ששר החוץ המצרי אחמד אבו אל-רייט שמע את נאום הכיכרות ההזוי של ליברמן בעצרת האו"ם, הוא אמר בסלחנות בולטת לרשת הטלוויזיה "אל ערבייה" שלדעתו ליברמן אינו מייצג את ישראל. הוא התבדח בחביבות ששר החוץ הישראלי נוהג "לדבר הרבה", התעלם מהמשמעות המחרידה של רעיון "חילופי השטחים והאוכלוסיות" שהגה ליברמן למען הדמוגרפיה הקדושה וכדי להגן על המתנחלים, שעליהם הוא נִמנה. אל-רייט סבור שליברמן מדבר מהרגש ולא תמיד "מתוך מודעות למסגרת שבה הוא נמצא". בתקשורת הישראלית הציגו את אל-רייט כאיש קיצוני, כיוון שהסביר (וזה מקובל על כל מדינות העולם) שמשא ומתן בלי הקפאת הבנייה בשטחים הוא בלתי אפשרי. למעשה ניסה הדיפלומט המצרי נואשות להציל את מה שנותר מהתהליך אחרי הנאומים והצעדים הקיצוניים, לא רק של ליברמן אלא גם של ביבי.

* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. Assaf הגיב:

    חיים,

    אהבתי את פליטת המקלדת "שוביניזם גז". אולי כדאי להפוך למטבע לשון. בקשר ל"אתוס הקאלוויניסטי", כבר מזמן אין חיה כזאת.

    המשכילים בין ימני ארה"ב מחזיקים בעמדותיהם הכלכליות כדי לאפשר למעסיקיהם הביליונרים להמשיך ולשדוד את המעמד הבינוני.

    הלא-משכילים (שהם הרוב המכריע, כמו למשל אספסוף "מפלגת התה") מונעים ע"י גזענות שכבר כמעט אינה מוסתרת, בסגנון "מה פתאום שכספי המיסים של אמריקנים אמיתיים לבנים ישמשו לסבסד את הפרזיטים החומים והשחורים?" כמו גם משלל טינות חברתיות-תרבותיות של הכפר נגד העיר, דתיים נגד חילונים וכו'. המקבילות הישראליות ברורות למדי, וכמובן גם בישראל שתי הזרועות (האליטות המשרתות את אינטרס הממון והעם הפשוט השונא את הערבים, החרדים וזה את זה) עובדות יחד יפה כדי למסור את הכלכלה הישראלית לידי כנופיות שודדים.

הגיבו לAssaf

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים