הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באוקטובר, 2010 תגובה 1

במדינת ישראל של היום מיושם הקפיטליזם בצורתו הקיצונית ביותר. הפערים החברתיים המתבטאים בפערי הכנסה בין שכבות שונות, הינם הגבוהים ביותר בין המדינות   המפותחות (פרט לארה"ב)[1]. במובן זה כל ראשי מפלגות השלטון, מברק עד ליברמן הינם תלמידיו הנאמנים של ג'ורג' בוש, למרות כל חילוקי הדעות ביניהם בתחומים אחרים.

המגבלות היחידות הקיימות על כוחם של בעלי ההון הינן, אולי, בתחום דיני העבודה, אבל גם מגבלות אלה מצומצמות ביותר. דיני העבודה התפתחו במשך הזמן מדיני החוזים. בתחילת התקופה המודרנית חלו על תחום העבודה דיני החוזים הרגילים, אשר מניחים באופן רגיל כי קיים, פחות או יותר, שוויון בין הצדדים לחוזה. הנחה זו מתבססת על המצב שהיה קיים במאות ה-18/19 שהוביל לגישה של אי התערבות ממשלתית (מה שכונה גישת LASSEZ FAIRE). אבל גישה זו כבר אינה נכונה כיום, בעידן המונופולים, הקרטלים והתאגידים הרב-לאומיים. גם בשוק הסחורות והשירותים נחקקו במשך השנים חוקים שנועדו להתמודד עם מצב זה, כמו חוקי ההגבלים העסקיים והחוזים האחידים, ולמעשה את כל החקיקה האזרחית ניתן לתאר כאוסף של מגבלות על חופש החוזים. תחום דיני העבודה נולד כאוסף חוקים שבאו להתמודד עם המציאות במסגרתה קיים אי-שוויון תמידי בין העובדים המעסיקים          (לפחות בין כוחו של העובד הממוצע לזה של המעסיק הממוצע).

אחד היסודות החשובים בחקיקה זו הוא זכותם של עובדים להתאגד באיגודים מקצועיים כדי לאזן את כוחם של המעסיקים בשוק העבודה.         בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת בעולם – וגם בישראל – ההשקפה שיש להתמודד עם עבירות של מנהלי חברות בתחום חוקי העבודה, ניירות ערך והגבלים עסקיים גם במישור הפלילי. יתכן שהסיבה לכך הינה השפעת גישת המשפט הרדיקלי, כלומר ההכרה בכך שהמשפט הפלילי ה"קלאסי" עוסק בעיקר בעבירות, שרוב המבצעים שלהן הם אנשים משכבות נמוכות ואילו רוב הנפגעים הם משכבות גבוהות, ולכן יש להכניס למסגרת זו גם עבירות שהזהות החברתית של העבריינים והקורבנות היא הפוכה.

לעובד זכות מעין-קניינית במקום העבודה כיוון שעובד אינו מצרך אלא אדם, וכל מה שיש לו מעבודתו הוא חלק ממקום העבודה – אחרת היה ניתן לומר כי העובד הוא כמו סוחר המוכר סחורה ולכן אינו צריך לשלם מס הכנסה וביטוח לאומי אלא מע"מ, וזהו מצב שאינו יתכן בדמוקרטיה מודרנית.  כנגזר מכך, יש לעובד בתחום הפרט (המיקרו), זכות מצומצמת להשתמש בידע המקצועי שצבר על מנת לעבור למקום עבודה אחר באותו תפקיד, גם אם מדובר במקום עבודה מתחרה. אבל זכות זו מוגבלת בכך שהעובד אינו פונה אקטיבית ללקוחות עימם עבד במקום עבודתו הקודם. לעומת זאת, למעסיק אין כמעט כל מגבלה על פיטורי העובד מנימוקים כלכליים.

בתחום החברה (המאקרו), הנתונים מצביעים על כך שבמדינת ישראל אין לאיגודים המקצועיים כוח רב במיוחד: 75% מהעובדים אינם מאוגדים; מבין השאר, 10% הם עובדי קבלן, שלפי המצב כיום אין מגבלת זמן על משך הזמן שבו ניתן להעסיקם כעובדי קבלן באותו מקום עבודה; 10% נוספים הם עובדים זרים שאינם אזרחי המדינה, וזהו השיעור הגבוה ביותר בעולם.

לעניין אפשרות הקמת איגוד מקצועי במקום עבודה, החוק[2] קובע, כי אם לפחות שליש מהעובדים מעוניינים להיות מיוצגים ע"י ארגון עובדים, הרי שמעסיק חייב לנהל מו"מ עם נציגם, ממש כפי שמי שרוצה למכור או לקנות        מוצר או שירות מאדם מיוצג, חייב לנהל מו"מ  דרך אותו נציג. הקביעה כי יש צורך ששליש בלבד יהיו חברי האיגוד נועדה למנוע מצב שמעסיק יימנע ממו"מ עם האיגוד ע"י פיטורי העובדים המיוצגים.

לעניין זכות השביתה, לעובד יש זכות לפתוח בשביתה לפי הכללים הקבועים בחוק. לאמיתו של דבר, זכות השביתה במדינת ישראל היא מאוד מוגבלת: אסורות כמעט לחלוטין שביתות פוליטיות, יש לתת התראה של שבועיים לפני פתיחת שביתה, וב-95 אחוז מהמקרים שהתבקש צו מניעה כנגד שובתים הבקשה נעתרה ע"י בתי הדין לעבודה  (לא כולל מקרים שבהם הושגה פשרה).

קפיטליזם בפעולה

בנושאים אלה ניתן להשוות את המצב בישראל לזה של ארצות סקנדינביה: במדינות אלה שיעור החברות באיגודים מקצועיים הוא למעלה מ-70 אחוז (כפול מהממוצע בשאר ארצות המערב); הפערים החברתיים הם הקטנים ביותר בעולם; עלויות השכר גבוהות יותר מכל מקום אחר, פרט לצפון אמריקה; ועול המיסוי הוא מהגבוהים ביותר בעולם. לכאורה, משקיעים היו אמורים לברוח ממדינות אלה כמו מאש. אבל ראה זה פלא: במדדים בעניין הפתיחות לגלובליזציה ובעניין נוחות עשיית עסקים, מדינות סקנדינביה נמצאות בין 20 הראשונות בעולם – וחלקן קרובות מאוד לראש הרשימה.

אולי הסיבה לכך היא היציבות: בסקנדינביה (פרט לאיסלנד שניסתה להפריט חלק גדול מהשירותים החברתיים), נדירות למדי תופעות כמו "בועות" נכסים ובורסה שמתפוצצות           מדי כמה שנים כמו בארה"ב ובריטניה, משברים נמשכים כמו בספרד ויפן, ואפילו שביתות כלליות ומהומות עונתיות כמו בצרפת. אז אולי ניתן ללמוד משהו ממדינות אלה.

[1] כדי לא להעמיס על רשימה זו לא הובאו מראי המקום לנתונים השונים

[2] כשנאמר "חוק" הכוונה הן לחוקי הכנסת והן לפירוש שנתנו להם בתי המשפט

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. בין ברק לליברמן, אין ומעולם גם לא היה, שום הבדל שהוא.

    המודל הסקנדינבי הוא בסדר גמור – לעניין זכות-השביתה, למשל, מובן-מאליו, שהוא הטוב ביותר כיום – ובהחלט ניתן לשאוף אליו ולהגיע אליו, אך זאת בתנאי, שיהיה השלב הראשון, לא האחרון.

    נכון אמנם, שחיוני למזער נזקים וששום-דבר ממשי, אינו יכול להיות מושג בין-לילה – אולם שומה על כולנו, לזכור תמיד את מטרתנו: קומוניזם אמיתי. טהור. לחלוטין ולגמרי.

הגיבו לדניאל קלטי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים