הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-31 באוקטובר, 2010 5 תגובות

הופתעתי מאוד כאשר הודיעו לי, בסוף 1976, שראש-הממשלה, יצחק רבין, מזמין אותי לפגישה אישית במעונו. הוא פתח לי את הדלת בעצמו, הגיש לי כוס ויסקי, מזג כוס גם לעצמו, ופתח בלי הקדמה: "תגיד לי, אורי, אתה החלטת לחסל את כל היונים במפלגת-העבודה?"

כמה שבועות לפני זה פתח "העולם הזה" בסדרת גילויים על מעשי השחיתות של הנגיד המיועד של בנק ישראל, אשר ידלין. ערב השיחה פתחנו בסדרה על חשדות למעשי שחיתות של שר-השיכון, אברהם עופר. שניהם היו מראשי מחנה ה"יונים" במפלגה.

עניתי שאינני יכול, למרבית הצער, להעניק חסינות לפוליטיקאים מושחתים, גם כשעמדותיהם הפוליטיות קרובות לשלי. דעות לחוד ושחיתות לחוד.

סיפרתי על כך השבוע בדיון על השחיתות שנערך באוניברסיטת תל-אביב, עם הופעת ספרו של פרופ' יוסי שיין על "שפת השחיתות".

לדיון הוזמן צוות מעורב מאוד. היו בו שני שרי-משפטים לשעבר – יוסי ביילין, מנהיג "יוזמת ז'נבה", ודניאל פרידמן, שהתקפות-המחץ שלו על בית-המשפט העליון עוררו בשעתו התנגדות עזה; ידידיה שטרן, הוגה-דעות דתי-לאומי המטיף להבנה עם החילוניים והאלוף (מיל,) יצחק בן-ישראל, איש חיל-האוויר וסוכנות החלל הישראלית, ח"כ בכנסת הקודמת מטעם "קדימה". עלי אמר המנחה שיסדתי את העיתונות החוקרת וחשפתי פרשות-שחיתות שזיעזעו את המדינה.

פרופסור שיין תקף בחריפות את חושפי-השחיתות, ובכללם השופטים, השוטרים והפרקליטים. הוא טען שהם מסכנים את הדמוקרטיה הישראלית  וחותרים תחת החוסן הלאומי. צמד-מלים זה – "חוסן לאומי" – אופייני אצלנו לימין.

ואכן, כל אחד יודע שפרשות-השחיתות תופסות לאחרונה מקום מרכזי בחיים הלאומיים. נשיא-המדינה לשעבר עומד לפני פסק-דין על האשמות של אונס, ראש-ממשלה לשעבר נחשד בקבלת שוחד בממדים גדולים, שר-אוצר לשעבר יושב בכלא, שר בכיר הורשע במעשה מגונה מפני שדחף את לשונו לפיה של קצינה (זה היה ביום שהממשלה החליטה על פתיחת מלחמת-לבנון השנייה), שר-החוץ נתון בחקירה כבר שנים, וארוכה רשימת הפוליטיקאים, הפקידים הבכירים והקצינים הנמצאים בשלבים שונים של חקירה ומשפט.

הספר של שיין אינו מטפל בפרשות עצמן. הוא מתמקד במקום שהן תופסות בשיח הציבורי. לדעתו, צריך להוריד אותן מהכותרות ולהרחיק אותן ממרכז הבמה.

לטענות שלו יש במה להיאחז.

בכותרות הראשיות תופסים גילויי השחיתות לא פעם את המקום שהיה צריך להיות מיועד לנושאים שיכריעו את עתידנו.

ניקח, לדוגמה, שתי פרשות אקטואליות.

פרשה א': ועדת הכנסת קיבלה הצעת-חוק המאפשרת ל"ועדות הקבלה" של ישובים קהילתיים, המונות עד 500 משפחות, למנוע את קבלתם של מועמדים שאינם מוצאים חן בעיניהם.

החוק, שיתקבל רשמית בימים הקרובים, בא לעקוף את פסק-הדין של בית-המשפט העליון, שלפיו הסירוב לקבל ערבים לישובים אלה הוא בלתי-חוקי. נוסח החוק הוא מלאכת-מחשבת של לוליינות מילולית, כדי להימנע מאזכור המילה "ערבי". אבל הכוונה ברורה לכל.

לפי המחקר של עמותת ,עדאלה",  695 הישובים שהחוק חל עליהם תופסים את מרבית האדמות השייכות למדינה (שחלקן הגדול הופקעו מידי הציבור הערבי מאז קום המדינה). באף אחד מהם אין תושב ערבי.

זהו סיפור של אפרטהייד גלוי, מן הסוג שהיה נהוג בארצות-הברית נגד יהודים ושחורים. שם עבר מהעולם לפני 50 שנה. הוא נוגע לעצם מהותה של מדינת-ישראל. הוא הופך את בעיית קיומם של 20% מאזרחי המדינה לפצצת-זמן.

judge

לא מכבר הכריז הרב הראשי של צפת, שהוא פקיד ממשלתי, שמכירה או השכרה של דירות לערבים היא חטא. לפני 1948, צפת הייתה עיר מעורבת, עם רוב ערבי. אבו-מאזן נולד שם. שלשום הכריז גם הרב עובדיה יוסף, האורים ותומים של מאות אלפי יהודים מזרחיים, שמכירת אדמה ל"נוכרים" – כלומר, לערבים שחיו בארץ 1300 שנים לפני שהרב עובדיה בא הנה – אסורה בהחלט.

פרשה ב': קצין בכיר הפיץ מסמך, והתיימר לתאר מזימה של הרמטכ"ל הבא (יואב גלנט) להשחיר את פני הרמטכ"ל הנוכחי (גבי אשכנזי). המסמך מזויף, וסימנים רבים מעידים שמקורו בסביבת הרמטכ"ל אשכנזי. מסתבר שהקצין הזייפן הוא ידיד של אשכנזי ושל אשתו. עכשיו חוקר מבקר-המדינה את הפרשה.

פרשה עסיסית, לכל הדעות. אינטריגות בצמרת הצבא.

איך סוקרו שתי הפרשות בתקשורת? פרשת ועדות-הקבלה הוזכרה פעם-פעמיים. פרשת "מסמך גלנט" מככבת בתקשורת זה חודשים, והחגיגה רק מתחילה.

אין ספק שפרשות השחיתות הגדולות עוזרות לתקשורת – ולציבור כולו – לדחוק הצידה את הנושאים המרכזיים של קיומנו: הכיבוש, חיסול סיכויי השלום, הרחבת ההתנחלויות, המצור המתמשך על עזה, החוקים הגזעניים נגד המיעוט הערבי בישראל, כל הסכנות הנובעות מהמשך המלחמה בת 130 השנים בינינו לבין הפלסטינים.

הציבור אינו רוצה לשמוע על זה. הוא רוצה שכל העניינים האלה יעופו מהעיניים ויניחו ליהנות מחיינו. זהו תרגיל לאומי של אסקפיזם.

הרבה יותר נוח לעסוק במסמך מזויף המונח בכספת של אשכנזי מאשר בפשעי-המלחמה שבוצעו במהלך מבצע "עופרת יצוקה", שעליו פיקד אשכנזי.

הרבה יותר נעים להסתלבט על העניינים האישיים של מנהיגינו הנתפסים בכלכלתם: העובדת הפיליפינית הבלתי-חוקית שהועסקה בבית ברק, הרמאות של כרטיסי-הטיסה של אהוד אולמרט, הלשון הארוכה של חיים רמון, השוחד שקיבלו אנשי הצמרת בירושלים כדי לאפשר את הקמת בניין המפלצת במרכז העיר.

שליטי רומא העניקו להמונים panem et circensis ("לחם ומשחקי-קרקס"), כדי להסיח את דעתם מענייני המדינה. פרשות-השחיתות, הרודפות זו את זו, מהוות את משחקי הקרקס שלנו.

גם בשנים שבהן ערכתי את ה"עולם הזה" וניהלנו את המערכה נגד השחיתות השלטונית, הייתי מודע לסכנה הטמונה במערכה זו.

לא פעם הוטרדתי על-ידי המחשבה שבחשפנו את המעשים העקומים של פוליטיקאים מושחתים, האם איננו גורמים לציבור למאוס בכל הפוליטיקאים, ובפוליטיקה עצמה? האם איננו עוזרים ליצור אווירה של "כולם מושחתים" ולכרות תהום בין הציבור לפוליטיקה?

אם הפוליטיקה מעלה צחנה, אנשים טובים לא יבחרו בקריירה פוליטית. הפוליטיקה כולה תופקר בידי מעוטי-כשרון וירודי-אינטליגנציה, בעלי רמה מוסרית נמוכה ואף יסודות פליליים. עכשיו זה כבר ניכר היטב בכנסת.

המיאוס בפוליטיקה ובפוליטיקאים עלול לסלול את הדרך לפאשיזם. כל התנועות הפאשיסטיות בעולם מנצלות את הבוז לפוליטיקאים כדי לעורר בציבור געגועים ל"איש חזק", שיסלק את המנוולים ו"יעשה סדר".

כל זה עלול להוביל למסקנה שיש לזנוח את המאבק בשחיתות, ובמיוחד את הדיבור עליה.

אך זוהי מסקנה מסוכנת מאוד.

חברה המעניקה חסינות למנהיגים מושחתים כורה קבר לעצמה. הרפובליקה הרומאית נרקבה מבפנים וקרסה. כך קרה למדינות רבות מאז, וגם בדורנו. לא הדיבור על השחיתות הורס את הדמוקרטיה, אלא השחיתות עצמה. אי-אפשר לטאטא את השחיתות אל מתחת לשטיח לאורך זמן. גם אילו הפסיקה התקשורת לחגוג סביבה, היו השמועות עליה פושטות בציבור ומגבירות עוד יותר את אי-האמון בשלטון.

כאשר השרים מאיישים את העמדות הבכירות בשרות המדינה בפרוטקציונרים מפלגתיים או בקרוביהם, ניהול ענייני המדינה וחלוקת כספי הציבור נמסרים בידי אנשים בלתי-מוכשרים ו/או בלתי-הגונים. הטובים והמוכשרים נדחקים על-ידי "מינויים פוליטיים". כאשר פוליטיקאים נקנים – פשוטו כמשמעו – על-ידי הטייקונים, הם נאלצים לפעול לטובתם, בניגוד לאינטרס הציבורי. איכות המנהיגים יורדת – והמנהיגים הירודים יקבעו את גורלנו לחיים ולמוות, לשלום או למלחמה.

אין זו בעיה ישראלית בלבד. השחיתות שולטת במדינות רבות. יש הטוענים שארצות-הברית מושחתת מישראל. זה עתה פתח בית-המשפט העליון שם את הפתח לרווחה, כאשר איפשר לבעלי-ההון הגדולים לקנות פוליטיקאים כמעט בגלוי. אמנם, שלא כמו אצלנו, פוליטיקאי אמריקאי הנתפס בקלקלתו עף החוצה. (זכורים דבריו בני-האלמוות של סגן-הנשיא המושחת, ספירו אגניו: "הממזרים שינו את הכללים ושכחו לספר לי.")

המאבק בכיבוש והמאבק בשחיתות אינם סותרים זה את זה. להיפך, הם משלימים זה את זה.

הכיבוש הורס את אמות-המידה המוסריות שלנו. ציבור המאבד את הרתיעה מפני האכזריות היומיומית בשטחים הכבושים, מאבד גם את החסינות מפני שחיתות.

הכיבוש  הוא מחלה ממארת, השחיתות היא רק כאב-שיניים. אבל כאשר השיניים כואבות, קשה לטפל גם במחלה.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. סדרן דשא הגיב:

    אורי אבנרי שב ומדגים לנו כיצד אפשר לכבס במשך שעתיים ועדין להשאר עם הכתמים: הרי מובן שיש קשר בין שני המאבקים (כנגד שחיתות המנהיגים וכנגד אובדן הצלם הדמוקרטי),אין כאן חדש.גם העובדה שההמון מעדיף עיסוק בגילויי השחיתות עצמם,מתעלם מבעיות דמוקרטיות עמוקות וחולם על פאשיזם ידועה.כך שמלבד כוס הויסקי ששתה אבנרי בביתו של רבין לא התחדש לנו דבר.
    לדעתי,אבנרי לא מסוגל לדון בבעיה משום שהוא עצמו היה אולי הראשון שיצר אותה בישראל: ל"העולם הזה" בזמנו,היו שני שערים: האחורי שעסק ברכילות ואשר כוון למען ה"רייטינג" ואילו השני "הרציני",שעסק ב…שחיתויות המנהיגים בעיקר (העיסוק בבעיות הרות גורל נשאר רק בדף העורך ולא היה דיון).כלומר מדובר במצב טבעי: תקשורת ההמונים, תמיד תעסוק בנושאים ה"עסיסים" מטעמי רייטינג ואת הבעיות הרות הגורל תשאיר (בצדק) לנבחרים בכנסת ולועדותיהם.אין ולו דיון אחד מעמיק בעתונות,שיכול לבוא במקום אלה שבכנסת. כלומר הבעיה שאבנרי מדבר עליה,אננה סמפטום של עיסוק צבורי בדבר אחד במקום בדבר שני כפי שהוא מחרה ומחזיק אחרי פרופ' שיין,אף לא בשדרוג גודלם היחסי של נושאים אלה,אחד מול השני,כפי שמתבקש להציע לשניהם,אפילו לא זאת.אלא בכשל דמוקרטי בסיסי,בו חברתנו אננה יכולה להתארגן באמת ולהפיק מעצמה מדיניות דמוקרטית, שפויה ואנושית שלא לדבר על בחירת נציגיה המתאימים באמת והחפים מכל שחיתות ונגע.וזו האמת שאנשים כמו אבנרי ופרופ' שיין,אינם מבינים (במקרה הטוב) בחפשם את הגרוש מתחת לפנס הכבוי.

  2. חיים ברעם הגיב:

    שיכתוב ההיסטוריה בכל הנוגע לשבועון "העולם הזה" מאפיין את טיפולו של "סדרן הדשא" ודומיו בסוגיות שהן מעל להבנתו. אורי אבנרי והעיתונאים שעבדו איתו עסקו בכל הנושאים החשובים בחברה הישראלית, הבליטו מאוד את קיפוח הציבור המזרחי ואת האפליה הממוסדת כלפי האזרחים הערבים.
    כתבתי שם שנים לא-מעטות, ורק בנושאים פוליטיים ורעיוניים, בעיקר בהקשר לזירה הבינלאומית, אבל גם בנושאים פנימיים. נכון שאבנרי כתב את המאמר הפוליטי הראשי ("הנידון") אבל הוא העלה רעיונות חלופיים לכל מה שנכתב אז בעיתונות הממסדית. היה שם שער שעסק בזוטות, כי איש לא סיבסד את העיתון. אבנרי הצליח בתקופות מסוימות להפוך את השבועון לפופולרי מאוד, בעיקר בתל-אביב.
    מי שמייחס לאבנרי את ההאשמה בפרשיות השחיתות, כאשר הוא היה האיש שחשף אותן בעזרת עובדיו, מסלף ביודעין ובזדון את האמת

  3. סדרן דשא הגיב:

    מה קרה חיים,דרכתי לך על איזה עצב חשוף?
    אז מה? אני (ודומיי ??) משכתב היסטוריה משום שאמרתי שלא היו דיונים מעמיקים ב"העולם הזה" בו כתבת? הרי העובדה שהשתתפת בהם איננה הופכת אותם למעמיקים (כך נתן להבין מדבריך). ומה,השער הראשי לא היה מלא בצילומי המושחתים והעיסוק בהם לא מילא את עמודיו? הרי אפילו המאמר כאן עוסק בעובדה שאבנרי היה עסוק בכך,עד כדי כך שגם רבין כיהה בו על פגיעה ב"יונים", כביכול,הלא כן? ומאמתי דיונים (לא אמרתי שלא היו כאלה,קרא שנית את דברי) בעיתונים היו יכולים לבוא במקום דיונים (שלדאבוננו לא נעשו) בכנסת?כלומר אתה מסמן מישהו שכנראה פגע או עצבן אותך (ע"ע משוררנו נתן זך) ומאותו רגע הצרורות עפים ולכל כוון.אז תרגיע מן פדליק.
    באתי בעיקר להצביע על כך שהדמוקרטיה שלנו דפוקה עד תכלית ושאין לנו את היכולת להתמודד עם בעיות השעה העמוקות,לא משום שאבנרי ודומיו עסוקים בשחיתויות הנבחרים מעל דפי עתונם,אלא משום שאנו כחברה על הוגי הדעות זריזי העט כמוך וכאבנרי, עיוורים לעובדה שאנו שותפים לנקרופליה הנעשית בגויתה המרוטשת של דמוקריטתנו.ובמקום להתיחס ללב דברי ועיקרם,בחרת להשליך רפש.חבל,צפיתי ל"דיון" קצת יותר מעמיק.

    • סדרן דשא הגיב:

      נ.ב
      כנראה שהדחקתי זאת בתגובתי הקודמת משום האבסורד.
      אתה כותב:
      "מי שמייחס לאבנרי את ההאשמה בפרשיות השחיתות, כאשר הוא היה האיש שחשף אותן בעזרת עובדיו, מסלף ביודעין ובזדון את האמת.".
      סהדי שבמרומים,היכן קראת ו/או פרשת את דברי כך.אני,שכל נעורי וחלק מבגרותי חלפו להם בקריאה מסיבית של השבועון המסוים,בתמיכה טוטאלית באיש כולל הצבעה עבורו לכנסת,בציטוטים שלו בביה"ס ובטכניון שגם הביאו לי סטירות ומכות לא פעם,אני מאשים את אבנרי ב"יצירת השחיתויות"?!?!?!
      אין זאת שכנראה גם אתה,ממש כנתן זך מעורפל החושים (כפי שהעזת לכתוב עליו),מפספס קשות בזמן קריאת חומר שנכתב ע"י מישהו אחר.אמרתי שאבנרי אינו יכול לדון בהדרת העסוק ב"שחיתויותיהם של אחרים" (של אחרים,חיים),למען העיסוק בדיונים נדרשים,חיוניים והרי משקל לחברתנו,בתקשורת הכתובה באופן כולל.משום שהוא עצמו יצר את העיוות הזה בעיתונו.
      שוב:רק את העיוות במשקל היחסי בין שני העיסוקים הוא יצר (לדעתי),ולא את השחיתויות עצמן!!! ברור?
      מה,עד כדי כך עיצבנתי אותך,שכך סולפו להם דברי בעיניך?
      נו באמת.

  4. ניצן אביב הגיב:

    עוד מאמר מעולה של אורי אבנרי. יישר-כח!

הגיבו לסדרן דשא

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים