הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בנובמבר, 2010 12 תגובות

במלאות עשור לאינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא מחובתנו לבחון את משמעות האירועים מנקודת מבט היסטורית ולהציב את המאורעות במסגרת ההתפתחות הכללית של החברה הפלסטינית בישראל. כמו כן שומה עלינו לפרש נכונה את השלכות האירועים דאז כדי להפיק מהן תועלת מרבית למען עתידנו.

ההפגנות ההמוניות הספונטניות בסוף ספטמבר שנמשכו עד ראשית אוקטובר 2000 התאפיינו בסימני היכר המבחינים אותן אפילו מן האירועים ההיסטוריים ביום האדמה 1976. בתוך שעות יצאו ההמונים לרחובות ברוב הכפרים ושכונות הערים, בצעדי מחאה חסרי תקדים בהיקפם, בהביעם כעס בשני הקשרים משלימים: האחד, המתקפה על המקומות הקדושים בעלי הסמליות הלאומית והפוליטית בירושלים בעקבות עליית אריאל שרון לרחבת מסגד אל-אקצא; האחר, התחזקות המודעות הקולקטיבית למשמעויות המדינה היהודית ולמדיניות שהיא נוקטת כלפי קיומנו וזכויותינו כבני המולדת המקוריים.

היציאה לרחובות שיקפה בשלות קולקטיבית שצמחה על רקע התפתחויות ותמורות רדיקליות בקרבנו, בישראל, וגם בחברה הפלסטינית בכל הקשור להבנה ההולכת וגוברת שישראל איננה נחושה באמת באשר למאמצי הפיוס ההיסטוריים. תהליכי בשלות אלה הושפעו גם מהתפתחויות כלל-עולמיות הקשורות בגלובליזציה ובהתחזקות שיח הזכויות של היחיד ושל הקולקטיב.

המאורעות הללו הצביעו על כך שמרבית הפלסטינים בישראל שואפים לייצב את מעמדם ולהעמיד את הדיון בעתידם במרכז ההתרחשויות הפוליטיות. שאיפתם היא למצב את עצמם כקבוצה המובילה פרויקט לאומי, ולא כנספח חלש המודחק לקרן זווית לטובת סוגיות חשובות יותר. מכאן, ובהסתמך על ניסיונן של קבוצות לאומיות אחרות, התחזק הצורך לשרטט את קווי המתאר של מפעלם הלאומי של הפלסטינים בישראל כנבדלים מתהליכים אחרים באזור, ולא לצרף את הפלסטינים בישראל בתור שחקני משנה לפרויקטים שאינם כוללים אותם.

בעת פעולות הסיכום שנעשו לאינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא נולד הצורך לגבש פרוגרמה קולקטיבית אשר תציב את תוכני המאבק ואת משמעויותיו במסגרת חיובית, ולא תסתפק בדיון שמטרתו היא סגירת פערים בלבד בין החברה הערבית ליהודית בישראל. "מסמכי חזון העתיד" נוצרו  על ידי הפלסטינים בישראל בהקשר הזה ושימשו חוליה בשרשרת מתארכת של מאבקים ותהליכים פוליטיים. אפשר לטעון גם שמסמכים אלה היו גולת הכותרת הפוליטית הן של הפעילות החברתית והפוליטית בקרב אקדמאים ובקרב פעילי החברה האזרחית בעיקר והן של הדיון על אודות  אינתיפאדת אל-קודס ואל-אקצא, לאחר שוך העימותים הישירים עם כוחות הביטחון.

intifada

פעילות זו חשפה את התפקיד החלוצי של העלית המשכילה והמעורבת לנוכח הקיפאון בפעילות המפלגות, אשר הסתפקו בגינוי הרוצחים, המשטרה והשלטון. מנסחי מסמכי החזון הדגישו  שאלה הם פרי של עשייה קולקטיבית והם מופנים הן לחברה הפלסטינית במטרה לגייסה להיחלצות מן המשבר מחד גיסא, והן לקבוצת הרוב היהודית  ולמדינה בכוונה להסדיר את היחסים בין שני הצדדים מאידך גיסא. לפיכך השאלה העומדת על הפרק היא: האם קיימת פרוגרמה פוליטית להיחלצות מן המבוי הסתום הפנימי ולהפקת תועלת מן הסיטואציה הישראלית המשברית?

היציאה הספונטנית לרחובות ופעילות המחאה הקולקטיבית יצרו בסיס עממי לנכונות הפלסטינים בישראל לעמוד מול התקפות המדינה וזרועותיה. מסמכי החזון יצקו למהלך זה משמעות ברורה, על ידי יציקת יסודות למפעל לאומי קולקטיבי אשר מביא בחשבון את  דעותיהם של מרבית הפלסטינים. סקרי דעת קהל בקרב החברה הפלסטינית בישראל הראו שהרוב המכריע (מעל 90%) תומך ברעיונות ובדרישות אשר הוצגו במסמכי החזון. שתי ההתפתחויות האלה ומשמעויותיהן לוקות בחסר גדול בגלל אוזלת היד של המפלגות הערביות, שעשייתן הפוליטית לא התפתחה מהותית בשני העשורים האחרונים, אלא אם כן ההתפצלויות בתוכן נחשבות בעיני אחדים כסוג של צמיחה.

חמורה מכך העובדה שהמנהיגות הדומיננטית זה שני עשורים נבהלה ברובה מן ההתרחשויות באוקטובר 2000 וכן קשה העובדה שלאחר ההכרזה על מסמכי החזון והמתקפה הציונית על תכניהם המתינה ההנהגה בצד עד יעבור זעם. לפיכך, וכדי להתמודד עם הישגי אוקטובר ועם מסמכי החזון העתידי כמפעל קולקטיבי, פוליטי ומעשי דרושה לפלסטינים בישראל מנהיגות קולקטיבית אשר יכולה לשאת בהשלכות עמדותיה ואיננה מדירה את רגליה מעימות בעת המבחן הראשון שעמו עליה להתמודד.

בשנים האחרונות גברה הנסיגה בלגיטימיות של הבחירות לכנסת בקרב הפלסטינים בישראל והתערערה התמיכה החברתית שלה זוכה ועדת המעקב העליונה, התערערות המתבטאת בהיענות הדלה להשתתפות בפעילויותיה מחד גיסא ובתמיכה המוגבלת בה כגוף מוביל מאידך גיסא. עובדות אלה מחזקות את הצורך בייעול עבודת הוועדה. הדבר יתאפשר באמצעות השאיפה לפיתוחה ובאמצעות קידום שיטות עבודתה. יש צורך לחפש דרכים אשר יחזקו את הלגיטימיות שלה, בין השאר באמצעות בחינת האפשרות להנהיג את שיטת הבחירה הישירה לבחירת חבריה שבה ישתתפו כלל הפלסטינים בישראל. אציין כי רבים וטובים חזרו בהם מדרישה זו, ובכלל זה  תנועות ומפלגות אשר תמכו בכך בעבר.

האפשרות לבחירה הישירה מקבלת חיזוק מתוצאות של סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות ואשר הראו ש-90% בקירוב מן הציבור הערבי תומכים בבחירת גוף לאומי כלשהו או ועדת המעקב בבחירות ישירות. תמיכה גורפת זו (בין שתעלה מעט ובין שתרד מעט מדגישה את העובדה שבחירת גוף לאומי היא דרישה לאומית ודמוקרטית, ועל כן חובתה של המנהיגות הנוכחית לכבדה ולעצור את הזלזול שהיא מפגינה כלפיה כיום בגלל התנצחויות פוליטיות והגדרת אינטרסים המתחלפים חדשות לבקרים.

הממד שאינו זוכה לדיון מעמיק נוגע ביכולתה של חברתנו לגבור על המכשולים החברתיים המתבטאים מדי יום באלימות, בזלזול בסדר הציבורי בתוך הכפרים והערים שלנו ובחבלה ברכוש הציבור. החברה שלנו, אשר נקטה פעולה קולקטיבית באוקטובר 2000 וגיבשה את מסמכי החזון כפרויקט עתידי, מוסרי וחברתי, מסוגלת למגר תופעות מעין אלה. אנסח זאת בקצרה: מתפשט בקרבנו נגע של אנרכיה ושממה מוסרית.

התנאי הבסיסי להצלחת המאבק במדינה וברוב היהודי הוא יכולתנו ליצור שינויים רדיקליים במבנה הפנימי של החברה הערבית. דרושה התמודדות אמיצה שאינה מוותרת על גבולות הסף, ושואפת ליצור שינויים פנימיים בתחומי החברה, מעמד האישה, הכלכלה, השלטון המקומי, התרבות ועוד.

כוונתי כאן היא למהפכה אמתית ולא לשינויים משניים בחשיבותם. ההתקדמות בתחומים אשר הוזכרו לעיל ובתחומים אחרים איננה הולמת קבוצה לאומית אשר נכנסה למאה העשרים ואחת. שינויים אלה הם אפוא חלק מתהליך ההתארגנות של המיעוט הפלסטיני והם תנאי הכרחי להצלחת ההתמודדות עם הרוב היהודי ועם המדינה. קשה לדמיין למשל מצב שבו יצליחו הפלסטינים במאבקם לנוכח האופן שבו הם מנהלים את ענייני השלטון המקומי שלהם. שלטון זה, מעבר לאפליה הממסדית שהוא סובל ממנה, מתאפיין לעתים בהתנהלות קלוקלת ואף מושחתת.

אופן תפקודם של הפלסטינים בישראל במסגרת השלטון המקומי ואיכותו תקפים גם לשאר תחומי החיים בלי יוצא מהכלל. אני מציע  שנוסף על האפליה הממסדית קיימים גורמים פנימיים בתוך החברה הפלסטינית אשר מעכבים ומכשילים את השינויים וכך מונעים הגעה להישגים. מחובתנו, אם כן, להתבונן בתוכנו פנימה באומץ ובתעוזה כדי שנוכל להתמודד עם הגורמים הסובייקטיביים המעכבים את התפתחות חברתנו.

* ד"ר אסעד ע'אנם, מרצה בכיר במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.

** המאמר פורסם בגיליון השמיני של מגזין "ג'דל" – הפרסום האלקטרוני של מדה אלכרמל.

תגובות
נושאים: מאמרים

12 תגובות

  1. דמוקרט הגיב:

    למה בדיוק הכוונה בביטוי הישגי אוקטובר? 13 צעירים שנהרגו ביריות השוטרים? חרם כלכלי של יהודים על עסקים ערבים? עליה חדה במפלס הגזענות הישראלית?

  2. טובה שיבר הגיב:

    מחבר המאמר קובע -ובצדק – שענייני השלטון המקומי של הפלסטינים מתאפיינים בהתנהלות קלוקלת ואף מושחתת.
    מה רבה הייתה פליאתי שמחבר המאמר לא הוסיף מיד שהאשמה לכך נעוצה באפליה ממנה סובל המגזר הערבי.

    בהתחשב בעובדה שרוב כותבי המאמרים כאן מאשימים את הציונים בכל רעה חולה של הפלסטינים ראוי מחבר המאמר למחמאה על כנותו.

  3. מאמר זה של ד"ר אסעד ע'אנם מנוסח על דרך הנהוגה אצל השמאל הישראלי של ימינו. כלומר, היא מנוסח בדרך דיפלומטית או של "פוליטיקה הוגנת". לכן, אולי יתקשה לחלקינו בהבחנת הדרישה המוצגת בו: שינוי אישי ושינוי במדיניות בקרב הנהגת השמאל. הגם שהדרישה עצמה מוצגת בדרך "הוגנת", דהיינו, מוגבלת בתוך מסגרות ערביות.

    מבוכה זו נובעת מן הבסיס הרעוע של שאיפות עליו נשען המאמר עצמו:
    "בשלות קולקטיבית [מוסג נכון, אבל מתעוות במאמר בגלל המתקתו בעזרת תוכן של השאיפות לצדק חברתי] שצמחה על רקע התפתחויות ותמורות רדיקליות [גם הרקע מנוטרלת על-ידי שאיפות בעלות ערכים]", אשר לא דוכאו, כפי שצריך היה לומר, אלא "הושפעו גם מהתפתחויות כלל-עולמיות הקשורות בגלובליזציה",במקום 'באימפריאליזם ובקולוניאליזם'. מה כל זה מוכיח עבור ד"ר אסעד ע'אנם? לא התנגדות למען אינטרס מעמדי משותף עממית, אלא "הצביעו על כך שמרבית הפלסטינים בישראל שואפים לייצב את מעמדם". וזה לא כמחובר, אלא להיפך, "כנבדלים מתהליכים אחרים באזור", כלומר, במנותק מן המציאות הממשית הכוללת את תוצאות "הגלובליזציה" וניזונה ממנה.

    הדרישה נכונה היא, אבל, במאמר הזה, הדרישה עצמה לא מסוגלת לענות על השאלה המרכזית. וזה משום שהיא לא מתנסחת מובכת, "האם קיימת פרוגרמה פוליטית … להפקת תועלת מן הסיטואציה הישראלית המשברית?", על דרך "הוגנת" של שאלה רטורית, אלא כך: מה היא הפרוגראמה הפוליטית …? מה הם המהלכים הטקטיים הנכונים, בהם על השמאל הישראלי לנקוט בתקופה הנוכחית בכדי לנצל בה את האמצעים המוגשים על-ידי התנאים החומריים לתועלת עממית של ההמונים השוכנים באזור שלנו?

  4. כלבויניק הגיב:

    חלק א'
    בוא ונשים סדר בדברים:
    1.לדעת המחבר,דרושה התארגנות דמוקרטית של ערביי א"י ע"מ לבחור את אנשי ועדת המעקב.
    רעיון חזק לדעתי,שאכן יצליח להחזיר את המיעוט הפלסטיני בישראל אל חיק הדמוקרטיה. יש רק לשים לב לכך שיתכן ודווקא המפלגות הערביות הקיימות לא תאהבנה את הרעיון, משום שהוא עלול לחתור תחתיהן ולהציב את ועדת המעקב כהתארגנות הישראלית פלסטינית הדמוקרטית העליונה ולרוקנן מכל תוכן פוליטי בהמשך.
    2.לדעת המחבר,ההנהגה שתיבחר חיבת להמשיך ולהניף את דגל מסמכי החזון ולא להתקפל כנגד הביקורת ה"ציונית".
    מכאן לדעתי,נובעת ביקורת (ולא סמויה) על ההנהגה העכשווית של ועדת המעקב ועולה הדרישה להחליפה ו/או לשנותה בהתאם לתוצאות הבחירות המוצעות.יש כאן שתי נקודות הדורשות הבהרה: האחת,מה יקרה אם ההנהגה תישאר אותה ההנהגה? היכן יתקיים השינוי במדיניות? והשנייה: למה מתכוון המחבר בביקורתו על ועדת המעקב הנוכחית? התקפלותה הרי נבעה מדחייה "ציונית" גורפת של המסמך וכך גם פעולות המחאה שדוכאו ביד רמה? חסר כאן פרוט ולו שטחי בלבד,בדבר דרכי הפעולה הנכונות שצריך כביכול לנקוט בהן (ארחיב בהמשך את דעתי בנושא).
    3.לדעת המחבר,ביכולתה של ועדת מעקב חדשה שתבחר באופן דמוקרטי וגורף לשנות את תחלואי החברה הערבית ישראלית בתוך ביתה (מבפנים).אך זוהי רק הנחה,ספקולציה ושאיפה,יש גם אפשרות שהגוף שיבחר לא יעמוד במשימה.משום שהשינוי הנדרש בחברה הערבית ישראלית דורש גם שינוי בתוך חברת הרוב היהודית בעיקר בכל הקשור לבעיות חוקתיות כוללות ולא רק מוניציפליות, תקציביות ואכיפות חוק בהתאם (גם על כך אדון בהמשך).

  5. כלבויניק הגיב:

    חלק ב'
    לסיכום אומר שבכללי,דעתי די זהה לדעת הד"ר ע'אנם.גם אני משוכנע כמוהו שוועדת המעקב,לאור המתרחש היום בזירה הפוליטית,צריכה רענון,חיזוק ובעיקר תמיכה מקיר לקיר של ערביי ישראל.גם אני חושב כמוהו שבחירות דמוקרטיות ישירות של המועמדים עצמם בידי ערביי ישראל,הנן דבר אלמנטרי נדרש וחיוני.כמוהו,גם אני מסכים שמסמך החזון הוא מסמך מכונן,שחייבים לשמור עליו ולהניפו בגאון ולא לנטוש אותו כדגל שקופל והונח במגירה מעלת עובש.אך הכותב חייב להיות ראלי ולהבין שעד אשר לא יתרחש השינוי הדמוקרטי המיוחל בתוך החברה הישראלית כולה (והוא לא מתרחש,למעשה ההפך הגמור קורה),לא יהיה למסמך החזון שום ערך ובדיעבד יתגמד גם כוחה של ועדת המעקב והיא עלולה להפוך לעוד "ועדת נכבדים ערביים" כזכור לרע מאד מתקופת הממשל הצבאי. למסמך החזון יש אם כן,מעמד ברור ביותר בכל הקשור לבנייתה של חוקה דמוקרטית בישראל.הוא צריך להוות את הבסיס ליסודות הערכיים הערבים הפלסטינים בו.בפעם הראשונה בהיסטוריה,העם היהודי חייב להתמודד עם כתיבת חוקה בה הוא הרוב ולא המיעוט.שומה על ערביי ישראל להבין זאת ולהיות סבלניים למתרחש.אך צריך לעמוד על המשמר ולדעת שגם בנית חוקה,יכולה להפוך לתהליך אנטי דמוקרטי בעליל,אם משתלטים על כתיבתה גורמים פוליטיים בעלי אינטרסים זרים,שידירו את חלקם של המיעוטים מכתיבתה.
    בכל אופן נראה לי שגם מחבר המאמר לא הפנים עדיין את העובדה שזהו כוחו האמתי של מסמך החזון.כלומר קרש הקפיצה והשלב הראשון בסולם כתיבת החוקה הדמוקרטית בישראל.כלומר לוועדת המעקב הערבית העליונה צריכה להיות מטרה ברורה: לדחוף ליצירת וועדת מעקב עליונה לכל אזרחי המדינה כזו שתשב ותכתוב את החוקה הישראלית כולה ליהודים ולערבים.כלומר המגזר הערבי חייב להבטיח שיתוף פעולה פורה בין המפלגות הערביות לבין ועדת המעקב העליונה ולראות בהן כף יד על אצבעותיה ולהשתמש בה ע"מ למנף את כתיבת החוקה בישראל ולא להשאיר זאת בידי אחרים.
    זה המבחן האמתי.ולשם כך לא צריך הפגנות סוערות,אפילו לא בחירות (למרות שהרעיון קוסם מאד וגם מבטיח).כל מה שנדרש הוא שינוי דפוסי מחשבה,אמוץ ראיה חדשנית והיכולת להבין שכישלון החברה הערבית בישראל הוא גם כישלון החברה היהודית,כלומר לא יתרחש שום שדרוג במצב האחת מבלי שהשנייה תעבור במקביל את אותו התהליך.

    • ברק הגיב:

      אני לא מוצא שום קשר בין דבריו של כותב המאמר על כינון הנהגה אצל ערביי ישראל וכינון ערכים דמוקרטיים שם לבין קיום או חוסר קיום של חוקה כזו או אחרת במדינת ישראל.
      אתה אומר שמחבר המאמר לא הפנים את הרעיון שחוקה בישראל תפתור את הבעיה, אבל אין לעניין החוקה שום קשר לתוכן דבריו או לרעיונם (או לפחות שום קשר שהבנתי מהתגובה שלך).
      אם יש במגזר הערבי כמה קיצונים שמצפצפים על הדמוקרטיה הישראלית, אז למה שקיומה של חוקה ישנה את זה?
      הרי מבחינת אותם זרמים קיצוניים שלא מכירים בדמוקרטיה הישראלית הם באותה מידה לא יכירו בחוקה של הדמוקרטיה הישראלית כמו שהם לא מכירים בדמוקרטיה. אם הם אנטי דמוקרטיים אז הם לא יכירו בחוקה דמוקרטית, ואם הם אנטי ציוניים אז הם לא יכירו בחוקה שנכתבה על ידי הציונים.
      לקיומה של חוקה יש הרבה יתרונות וחסרונות, אבל זה פשוט לא רלוונטי למאמר הזה.

      לגבי העניין של שינוי דפוסי מחשבה, הרעיון של דמוקרטיה הוא שאף אחד לא לכפות עליך שינוי דפוס מחשבה, אלא כל אחד חושב מה שהוא חושב. בדמוקרטיה השלטון צריך להתאים את עצמו למחשבות של העם, והעם לא צריך להתאים את עצמו למחשבות של השלטון. כך שעד שהעם לא מקבל על עצמו את דפוסי המחשבה האלה (ורוב אזרחי מדינת ישראל ממש לא מקבלים את הדפוסים האלה) לא ראוי שהממשלה תקבל אותם בניגוד לדעת הרוב. לגבי הבעיתיות בדפוסים עצמם, למה שהכשלונות של החברות יהיו בהכרח תלויים זה בזה?
      האם כל כישלון שלי הוא כישלון שלך?
      האם כל כישלון של תושבי נהריה הוא כישלון שלך?
      האם כל כישלון שלך הוא כישלון של תושבי נהרייה?
      האם כל כישלון של תושבי תל-אביב הוא כישלון של תושבי בני-ברק?
      האם כל כישלון של תושבי בני-ברק הוא כישלון של תושבי תל-אביב?
      למה שיהיה קשר בין הצלחה וכישלון של אוכלוסיה אחת לבין הצלחה וכישלון של אוכלוסיה אחרת?
      כתושב קרית אונו אני לא חש שום אחריות אישית כלפי הצלחות וכשלונות תושבי תל-אביב או תושבי בני-ברק, ואני לא חושב שצריכה להיות להם אחריות כלשהי כלפי הצלחה או כישלון שלי או של תושבי קרית אונו.
      למה שכישלון של מגזר אחד הוא בהכרח כישלון של מגזר אחר?

  6. אנרכיסט הגיב:

    ד"ר ע'אנם כותב:
    "אנסח זאת בקצרה: מתפשט בקרבנו נגע של אנרכיה ושממה מוסרית".
    ובכן אנרכיה איננה כיאוס חברתי וחוקי.היא גם אננה מאופינת כשממה מוסרית.
    אנרכיה היא דרך ומתודה מוסרית מאד מאד להתארגנות חברתית על בסיס קומונות "שורשי העשב",ללא סממני שלטון מדכא מנצל ומשפיל.ואם תאמר להגנתך שזהו ביטוי שגור,אענה לך שפעם גם המושג "עבודה ערבית" היה דיבור שגור ויצאנו להלחם בו ולתבוע עלבונם של העובדים הערביים.כך גם כאן:
    אנרכיה (אנ-ארכוס),הינה מאבק בלתי מתפשר בכל צורת שלטון המאופינת ע"י נצול,דיכוי והשפלה ודרך להתארגנות מוסרית על בסיסן של קומונות "שורשי העשב".

  7. המאמר עטוף ביטויים נקיים "תל-אביבים" או לשיטתו "חיפאיים" הבאים לכסות על מבוכה רבה בציבור הערבי הישראלי, מבוכה הבאה לכסות על חוסר התוחלת במאבקו "לשוויון" כדבריו, מאבק הבא לפי דבריו שלו עצמו לבדלו ולהוציאו מהמדינה היהודית הציונית…
    לא יעזרו לכותב הנכבד ציקצוקי הלשון הנקיה, האינטיפאדה בשנת 2000 היתה יחודית בכך שהיתה התקוממות ממש של ערביי ישראל. יש לציין את כוחות המשטרה שלנו, כך ממש, שחיסלו את ההתקוממות הזאת במחיר זעום של 13 ערבים ויהודי אחד. על ערביי ישראל כצעד ראשון 'בונה אמון' מבחינתם כלפי המדינה, וזה כולל גם את 'ועדת המעקב שלהם', ועדה שיושבים בה אנשים בעלי איכויות גבוהות מהמצופה לעוסקים בתחום המוניציפלי, אנשים יקרים אלו צריכים לעבור את הרוביקון ולהכיר במדינת ישראל, להכיר מעבר לשפה ולחוץ. יש למדינה הזאת הרבה מיגרעות אך לעומתן המיגרעות של אלו שמעבר לים גדולות יותר!
    רק הכרה עמוקה שלהם המדינה הזאת תאפשר להם להרגיש משולבים ומשתלבים בה במובן העמוק והיפה של המילה. לצערי הרב, הכותב המשוייך לעילית המשכילה במיגזר, מתפלמס ומתפלמס ועוקף באופן מגושם כמו חבריו את אותו מחסום פסיכולוגי שאותו עליו לעבור.

  8. כשרפי ישראלי יתייחס לראיות על רצח ללא משפט של אזרחים ישראלים על ידי משטרת ישראל באוקטובר 2000, אפשר יהיה להתדיין עמו.

    לא להתפתות לשיח של התבטלות עם אנשים כמותו. להמשיך בביקורת בונה כמו זו של ד"ר ע'אנם, ולהמשיך בחרם ובסנקציות של ישראל. הרפי אשכנזים עוד יבואו להתדיין עמנו בתום לב, כשלא תהיה להם בררה.

  9. מוחמד אבן נעים הגיב:

    רציתי לכתוב משהו בשם ערבי, אבל אני בעצם תושב ירושלים וגם יהודי. לא נורא.

  10. חבקוק הגיב:

    "ההפגנות ההמוניות הספונטניות בסוף ספטמבר שנמשכו עד ראשית אוקטובר 2000 התאפיינו בסימני היכר המבחינים אותן אפילו מן האירועים ההיסטוריים ביום האדמה 1976. בתוך שעות יצאו ההמונים לרחובות ברוב הכפרים ושכונות הערים, בצעדי מחאה חסרי תקדים בהיקפם, בהביעם כעס בשני הקשרים משלימים: האחד, המתקפה על המקומות הקדושים בעלי הסמליות הלאומית והפוליטית בירושלים בעקבות עליית אריאל שרון לרחבת מסגד אל-אקצא; האחר, התחזקות המודעות הקולקטיבית למשמעויות המדינה היהודית ולמדיניות שהיא נוקטת כלפי קיומנו וזכויותינו כבני המולדת המקוריים."

    וואו…..כמה אי דיוקים בפיסקה אחת:קודם כל,ההפגנות ממש לא היו ספונטניות,הן אורגנו,מומנו והוצאו לפועל ע"י ארגונים ששמו להם למטרה לערער על הלגיטימיות של המשטר הדמוקרטי בישראל,הן קראו לחסימת כבישים ,לסיכון חיי אדם.
    נמשיך,,,,
    "המתקפה על המקומות הקדושים בעלי הסמליות הלאומית והפוליטית בירושלים בעקבות עליית אריאל שרון לרחבת מסגד אל-אקצא; האחר, התחזקות המודעות הקולקטיבית למשמעויות המדינה היהודית ולמדיניות שהיא נוקטת כלפי קיומנו וזכויותינו כבני המולדת המקוריים"
    איזו מתקפה-ביקור של יהודי בהר הבית,מקום קדוש ליהודים אלפי שנים (עוד הרבה לפני הופעת האיסלם),שימשה תירוץ להתקפה של פלשתינים כלפי יהודים (רובם אזרחים-לא חיילים).

  11. כרמל הגיב:

    אני מעריכה מאוד את העבודה של ד"ר אסעד , אנחנו באמת צריכים קולות כאלו בחברה שלנו , כי תמיד יש לנו תירוץ מוכן ללמה המצב של הערבי בארץ אינו טוב , ואני בכלל לא שוללת את הגזענות והאפליה כלפינו כסיבה למצבנו, אך בהכרח ההתנהלות הדמוקרטית שלנו לוקה בחסר . אני אביא דוגמה לכך :בכפר שלי עשינו בחירות של המעוצה המקומית ומי שזכה הוא היה איש שאינו יודע קרוא וכתוב , אך למה בגלל שהמשפחה שלו היא המשפחה הכי גדולה ובגלל שהוא נתן שוחד לכמה אנשים אחרים , מבחוץ זה נראה כמו דמוקרטיה , אך מפנים זה אפילו לא קרוב .
    אך אני לא אופטימת כמו ד"ר אסעד , אני לא יודעת איזה נס שיבוא שיגרום לנו לשנות את ההתנהלות הזאת ,אני מחקה לו בקוצר רוח

הגיבו לחבקוק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים