הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בנובמבר, 2010 9 תגובות

המשפט הזה Yes We Can, But… – הוא מה שייזכר כנראה מעונת הבחירות 2010. כאשר ג'ון סטיוארט, מנחה ה-Daily Show, שאל את ברק אובמה אם השינוי הגדול שהבטיח היה למעשה תיקון קל, ענה הנשיא הרדוף שהוא מאמין עדיין שניתן לעשות שינוי דרך, אבל… (פרץ צחוק בקהל) זה יקח זמן.

אין ספק שהבחירות היו מפלה לדמוקרטים, ואין ספק שגם כל הלקחים הלא נכונים יילמדו.

המשנה הפופלרית של תוצאות הבחירות היא, שהדמוקרטים היו שמאליים מדי. אך זה לא נתמך בעובדות ממשיות.  הדמוקרטים לא סתם איבדו 60 מושבים בקונגרס. מרבית המושבים שעברו לרפובליקאים היו מושבים באזורים בעלי  רוב רפובליקאי, שזכו על קוצו של קול בבחירות המהפכניות ב-2008, או של דמוקרטים קונסרבטיבים (Blue Dogs). הפלג הקונסרבטיבי של הדמוקרטים הוא זה שלמעשה נחל תבוסה כשאיבד כ-47% מהמושבים, בעוד שהפלג הפרוגריסיבי איבד רק כ-4% מהמושבים, עם תוספת של שלושה חברי קונגרס פרוגרסיבים חדשים שיצטרפו מן הסתם  לפלג זה.

הביקורת של השמאל על ממשל אובמה היתה שהוא לא עשה מספיק לקידום אותם רעיונות שבגללם אובמה נבחר. ואכן, היו הבטחות שהופרו אם מאוזלת יד, ואם בגלל העדר מנהיגות ברורה. לדוגמה, המדיניות לגיוס הומוסקסואלים לצבא (don't ask, don't tell), מדיניות שאובמה – מתוקף מעמדו כמפקד העליון של הכוחות המזויינים – יכול היה להקפיא עד לחקיקה חדשה בהינף עט. במקום זאת הוא בחר לשבת על הגדר. כך גם ביחס לסגירת הכלא במפרץ גואנטנמו. למרות שחתם על צו הסגירה כבר בחודש הראשון לנשיאותו, לא נעשה הרבה כדי להוציא את הצו אל הפועל. אבל אובמה ביצע למעשה את מה שהבטיח, ואכזבת השמאל משקפת את הדלוזיה של הציבור השמאלי-פופוליסטי. אובמה מעולם לא טען שינהיג ביטוח בריאות ממלכתי, אלא שצריך לבנות על הישן; הוא לא טען שיפחית את המוערבות הצבאית של ארה"ב במזרח התיכון, אפריקה ומזרח אסיה, אלא שיבחן מחדש את המדיניות ויתרכז במעוזי אל-קעידה; הוא לא הבטיח שיפחית את השליטה של המערכת הפיננסית על הכלכלה, אלא שישפר את רמת הפיקוח.  את כל אלה הוא קיים.

אך ההנחה של המנהיגות הדמוקרטית שניתן להתעלם ואף לבוז לציפיות של ציבור הבוחרים של המפלגה, גם אם אלו היו ציפיות שווא, היתה שגוייה. הדמוקרטים לא הפסידו בגלל שהומוסקסואלים אינם יכולים להתגייס, ועניין המלחמות הרבות שבהן ארה"ב מעורבת כמעט לא עלה לדיון. הדמוקרטים הפסידו היות שיכלו לעשות יותר ובחרו בפחות.  במקום להניח שיש סיכוי טוב שיאבדו מושבים בבחירות 2010, פשוט מכוח האינרציה, ואי לכך ראוי להשקיע באותם בוחרים חדשים, שמאליים, אנרגטיים שהביאו לנצחון ההיסטורי של 2008, החליטה המנהיגות שמדיניות "אמצע הדרך" עדיפה. ב-3 בנובמבר דמוקרטים לא הגיעו לקלפיות פשוט בגלל שממשל אובמה העדיף להושיט יד  לרפובליקאים מחד, ולהמשיך ברטוריקה של של "שינוי" מאידך. הרפובלקאים דחו את היד המושטת משום שלא רצו שינוי תחת מנהיגות דמוקרטית, והבוחרים לא קנו את הלוקש.

לקח אחר שלא יילמד מהבחירות הוא, שניתן להקשיב לקולות הקיצוניים ולהשתמש באנרגיה שלהם לקידום מטרות פוליטיות.  תנועת מסיבת התה (Tea Party), שסחפה לאחרונה את המערכת הפוליטית ואת השיח הציבורי, היא תנועת מחאה ימנית שגוייסה על ידי הממסד הכלכלי והמנהיגות הרפובליקאית. לא כל הרפובליקאים התלהבו מהמסרים של התנועה, וכמה מדמויות המפתח שלה היו כל-כך הזויות שלמרות שהן זכו בבחירות לפריימריז הן נדחו בבחירות הכלליות. אך המנהיגות הכלכלית וזו של המפלגה הרפובליקאית הבינו שהכעס והתסכול, יחד עם יסודות גזעניים מצד אחד וליברטריים מצד אחר, הם המנוף שיוביל להפלת הרוב הדמוקרטי.

הרפובליקאים יכלו להתעלם ממסיבות התה או לגנות אותן, כפי שעשו הדמוקרטים לירוקים ולתנועת המחאה האנטי- מלחמתית בשנים 2000 ו-2004. הם יכלו להגיד שאין סיכוי להפיל את חוק הבריאות החדש כי זה לא ריאלי, ושמדיניות התמריצים הכלכליים היא הרע במיעוטו. אך במקום זאת הם הלכו על כל הקופה. הם יכלו לבנות על כך שחברי התנועה החדשה לא מתעניינים באמת בעובדות או בחשיבה רציונלית, וכי הם לא יבדקו אם התמריץ הכלכלי אכן יצר מקומות עבודה חדשים, או אם חוק הבריאות החדש מעודד הפלות וגורם לבתי עסק קטנים להיסגר. הם פשוט רצו לשמוע "no, you can't!", והרפובליקאים השמיעו.

obamastewart

לקח אחר שלא יילמד הוא ששיטת גיוס הכספים לתמיכה במועמדויות בבחירות השונות מעוותת את הדמוקרטיה האמריקאית. אמנם כסף זה לא הכל, כפי שניתן ללמוד מההפסד של מג וויטמן בקליפורניה, ששברה שיאים במסע הבחירות למשרת מושל המדינה. אבל המציאות היא, שהיתרון הרפובליקאי נשען לא במעט על גל הכספים החדש ששטף את מערכת הבחירות, בעקבות החלטת בית המשפט העליון להסיר את המגבלה על תאגידים לממן תעמולת בחירות של יחידים והצעות חוק. כך שלמרות שקופות המפלגות גייסו והוציאו סכומי כסף שווים, לרפובליקאים היה יתרון ברור עקב תמיכתם של אינטרסים כלכליים גדולים מחוץ למערכת הפוליטית.

וזו אולי ההבטחה שאובמה מצטער שלא קיים: רפורמה בשיטת מימון הבחירות. זו היתה כמובן הסנונית שבישרה לתומכיו שהאיש ייכנע ללחצי וושינגטון ועל האכזבות הבאות. כאשר אובמה נבחר להיות המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הוא הפר מיד את הבטחתו להשתמש אך ורק בכספי הציבור למימון מסע הבחירות הכללי. אך בה בעת הוא הבטיח שישנה את השיטה הישנה מיד עם היבחרו. אם הקונגרס היה מחוקק חוק מימון בחירות ציבורי חזק, להחלטת בית המשפט העליון היתה השפעה מועטה  בלבד על הבחירות האלו.

יש להניח שבשנתיים הבאות הרבה לא ישתנה בוושינגטון, שהרי הכוח המניע את התהליך הפוליטי הוא כסף, ועד שלא ישנו את השיטה שבה הבחירות ממומנות על ידי בעלי המאה הם גם אלה שיישארו בעלי הדעה. את ביטוח הבריאות לא יבטלו מאחר שלרפובליקאים אין רוב גדול מספיק כדי לגבור על זכות הווטו הנשיאותי, ומשום שלא מעט בוחרים נהנים מן השינויים שנעשו. הכלכלה האמריקאית לא תשרוד ללא תמריצים כלכליים והרפובליקאים בקונגרס יצטרכו לבחור בין הרעבת המחוזות שלהם ובין האפשרות להיבחר שוב ב-2012. יש להניח שתיבחר האפשרות השניה.

יחד עם זאת האנרגיה של מסיבות התה תדעך. עכשיו, כשהנציגות "האנטי-ממסדית" של התנועה נעשתה חלק מן הממסד, המחאה נגד השלטון תיעלם. המסרים של התנועה – "חופש", "פחות מיסים", "פחות פיקוח ממסדי" – אינם שונים מאוד למעשה מהמסרים של המפלגה הרפובלקאית המסורתית והקולות החדשים ייטמעו בה.

וכך העולם כמנהגו ינהג.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. איתי הגיב:

    עוד לקח שלא נלמד הוא כיבוד רצון הציבור – אובמה עלה בתמיכה ומימון המוניים, ומיהר:
    1. להתמיד בשירות אינטרסים של בעלי הון
    2. לחפש פשרות מיותרות עם המיעוט הרפובליקני (ר' חוק ביטוח הבריאות)
    3. לצמד לקו הנצי ביותר במפלגה הדמוקרטית

    התנהגות נחושה שיכלה להבהיר שחוקי המשחק השתנו לא עלתה על דעתו. אין, ולא היו לי שום אשליות – אומבה אינו רדיקל, אבל הממלכתיות היא זו שהרגה את הבטחותיו – היה לו רוב ברור לביצוע רפורמות מקיפות והוא וויתר על כך (לדעתי, ביודעין)

  2. אבנר הגיב:

    האם יש למישהו כאן לינק לראיון המלא של ג'ון סטיוארט עם אובמה?

  3. דורי גיל הגיב:

    הראיון של אובמה אצל סטוארט הוא חתיכת התרפסות מצד המראיין (בשלב מסויים הוא גם צוחק על זה שאובמה לא נותן לו לדבר). באופן כללי, וסטוארט הוכיח את זה לאחרונה בעצרת שלו (ולאורך שנים בראיונות שהוא עורך), האג'נדה שלו היא הרבה פחות רדיקלית ממה שמייחסים לו. הכותבים שלו והוא נהנים להריץ דאחקות ולירות חיצים לעבר הממסד, וול-סטריט, שתי המפלגות והתקשורת המנוונת, אך מאחורי כל הרוח והצלצולים מסתתר מעט מאוד. כמו שביל מאהר אמר לו – חביבי, אם אתה רוצה מקום בו הכל טוב וכולם מחזיקים ידיים, לך לכנסייה. או במילים אחרות, מאחורי מילים צריך להיות תוכן, צריכה להיות משנה, צריכה להיות אסטרטגיה, ובסופו של דבר צריך לפרוץ מאבק. אין קיצורי דרך אם אתה רוצה שינוי.

    זה האתר של התוכנית – http://www.thedailyshow.com, אפשר למצוא שם את הראיון המלא.

    • אילנה הגיב:

      הביקורת על ג'ון סטיוארט נכונה, אך מעידה על ציפיות שגויות. ג'ון סטיוארט הוא בדרן, לא פוליטיקאי ואף לא עיתונאי. מה שהוא עושה טוב זה לחשוף את סילוף העובדות ולעיתים ממש הסתה בעיתונות המשודרת. המצער הוא, שבגלל שהעיתונות כ"כ לוקה בחסר, לא מעט אנשים מבלבלים את ה-daily show עם חדשות, או ניתוח רציני של הליכים פוליטים.
      טשטוש הגבול בין בידור לעיתונות הוא מסוכן לדמוקרטיה.

      • דורי גיל הגיב:

        אין צורך בהגדרות דיכוטומיות – או שאתה בדרן, או שאתה עיתונאי, או שאתה פוליטיקאי. סטוארט מראה שאפשר להחליף בין הכובעים הללו באופן תדיר. קטעים רבים של סטוארט הם סאטירה חריפה הגובלת בעבודה עיתונאית מרהיבה, לפעמים הוא סתם ליצן, ולפעמים הוא מרים עצרת של 200,000 איש בזמן אחת התקופות הפוליטיות ביותר בארה"ב מאז מלחמת וייטנאם. לסטוארט נוח להתחבא מאחורי "אנחנו רק עושים צחוקים", אבל למעשה הם עושים הרבה יותר מזה. לא סתם הגיעו כל כך הרבה אנשים לעצרת הזו – סטוארט מייצג עבור רבים מהם התנגדות לפוליטיקה האמריקאית הקלוקלת ולתקשורת 24 השעות המנוונת. אני אישית הייתי יותר חושש בטשטוש הגבול בין עיתונות לפוליטיקה – משעשע שבערך כל המועמדים להתחרות מול אובמה בבחירות עוד שנתיים הם פרשנים של פוקס ניוז.

  4. אבנר הגיב:

    תודה לדורי גיל על ההפניה וגם על הביקורת שאני מסכים עימה לחלוטין.במיוחד בזמן האחרון,בקטעים הבודדים שהזדמן לי לראות (פעם היה שוכן תדיר אצלנו על המרקע עד ש CNN הצליחו לעצבן מישהו שם למעלה…אריק שרון? והם סולקו מהכבלים לתקופה ארוכה וכאשר שבו,תכניתו עברה לערוץ אחר).למרות זאת יש לזכור שבכל אופן מדובר בסטנד-אפיסט וקומיקאי מוכשר,שהוציא מבית מדרשו את טובי הקומיקאים היום גם בהוליווד (סטיב קורל,רוב קורדרי ואחרים),האיש אננו פוליטקאי או פרשן חדשות ומראיין מקצועי למרות הדאוואין,הוא עדיין שייך לחבורתם של לטרמן ולנו ואפילו לארי דיויד.

    • ברק הגיב:

      זה שהוא קומיקאי לא סותר את זה שהוא עיתונאי, יש הרבה אנשים ע יותר מהכשרה אחת. כמו שאין שום סתירה בין זה שהרמב"ם היה רופא וגם רב (הרופא הכי בכיר במצריים ובו זמנית הרב הכי בכיר בעולם).
      זה שהוא סטנד-אפיסט טוב לא אומר שהוא לא יודע להיות עיתונאי טוב, יכול בהחלט להיות שיש לו הכשרה מתאימה לשני הדברים. כמו שנאמר לפני (על ידי דורי גיל), הוא הרים עצרות של 200,000 איש.

      • לברק מאבנר הגיב:

        אז מה? אז מה אם הוא הרים מופע של 200 אלף איש,גם הגשש החיור משכו המונים להופעותיהם.אנני בא חלילה להפחית ממעמדו. אלא שהעובדות (כפי שאני רואה אותן) מדברות:
        1.פעם לפני כמה שנים הוא היה מוצלח יותר (לדעתי ולטעמי).
        2.הוא בכללי אננו מראין פוליטי אינטליגנטי כי אם מראין קומי חריף ומשעשע ואלו שני דברים שונים בתכלית (שוב לדעתי בלבד).
        3.משהו לא טוב קרה לו בתקופה האחרונה.הוא חוזר על עצמו,ההומור שלו רדוד ופשטני,מהראיון הכביכול מוצלח עם אובמה,נהניתי הרבה יותר מאובמה האיש ולא מג'ון קשישא.מצטער.

        בקיצור עם כל הביקורת שיש לי עליו,מאז שדורי גיל סיפק את הקישורים לאתרו,הוא שוכן אצלי כאייקון בדסק טופ.
        אלא שיש בעיה עם הסטרימינג של הראיונות באתר שלו,הם יורדים באיטיות מזעזעת (מענין אם זה רק אצלי?).

  5. אמנון הגיב:

    מאמרמענין בנסיון לפתוח את האינטרנט

הגיבו ללברק מאבנר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים