הבטחתי לעצמי להימנע מעיסוק דקדקני בראיון במוסף "הארץ" מיום שישי שעבר, ומהדיאלוג כבד הראש, המשעמם והיומרני שנמרח עד לזרא על דפי המוסף. ידעתי בתוככי לבי שלא אוכל לקיים את ההבטחה הזו, חרף העובדה שמכרתי לעצמי נימוקים טובים, ושיננתי את הצורך לכתוב על נושאים יותר חשובים. כל כלי התקשורת ניסו לנתח את שערוריית המין במשטרה, ולמדנו מהמאמרים יותר על הכותבים מאשר על הנושא עצמו. נושא ההדלפות יידון כאן רק אחרי שמסמכים רבים יותר יפורסמו. לכן תוּעלתי כמעט בעל כורחי לסיפור של אילנה דיין ושל המראיין ארי שביט, ששוחחו ברצינות תהומית על הפערים כביכול הקיימים ביניהם, ודיין הרחיבה מאוד את הדיבור על רגישותה לביקורת ועל נטייתה להזיל דמעות נוכח אכזריותם של המבקרים ושל הטוקבקיסטים.

אני מבין את דבקותה של דיין במעמדה כרפורטרית, להבדיל מנקודת ראותו של המראיין, שהוא פובליציסט. עם זאת, אחרי כל כך הרבה שנים במערכת, קשה מאוד להשלים עם הקונפורמיזם שלה. כמו דן מרגלית לפניה, דיין שוקדת על מקום טוב באמצע ומנפקת כדורי הרגעה, שמוסווים כביקורת נוקבת על ההתנהלות הממסדית. כמו רוב העיתונאים מהמרכז הלאומני, דיין שנואה בחוגי הימין הקיצוני, וזה מקנה לה אהדה רבה בקרב בעלי התדמית העצמית הליברלית.

כעיתונאית מקצועית טובה דיין נלחמת על האמת שלה, עושה הכל כדי למסמך ולבסס את תוכניתה בטלוויזיה ("עוּבדה") שחשפה את פרשת סרן ר'. אבל היא נזהרת מאוד בכבודו של צה"ל, ומכאן נובעת הקלקלה הגדולה שעיתונאים כמו דיין יוצרים בתקשורת. ההתקפה הנקודתית על אדם אחד, או על קבוצה קטנה של אנשים, מוצגת תמיד כיוצא מן הכלל שבא להגן על הכלל. דיין "אוהבת" את הצבא, ומוכנה לעבור לסדר היום על הפשעים שבוצעו בשנים האחרונות בעזה ובלבנון. הוקעתו של קצין אחד, שכמדווח קיפד את חייו של ילד, לא באה להדגים את מעשי צה"ל בכלל, אלא להסתיר את הקונפורמיזם של דיין עצמה, שמעלה את הקצין על המוקד כדי לפטור את כולנו מחשבון נפש כוללני, המצוי לפי השקפתה בתחום הפובליציסטי ואינו שייך להגדרת המטלות שלה כעורכת "עוּבדה".

לראיון דחסו השניים כמויות אדירות של פירגון דביק, שממש קשה לעיכול. האנגלים קוראים לזה Mutual Admiration Syndrome  או בשפתנו, תסמונת ההערצה ההדדית. הוויכוח הרציני היחיד בין המראיין לבין המרואיינת הוא בנושא האתרוגים. דיין מגלה הבנה לנטייתם של רוב עמיתיה לרכך את הביקורת על שחיתותם האישית של אריאל שרון ושל אהוד אולמרט, ואילו שביט, שהקדיש את השנים האחרונות לטיפוח ההערצה לבנימין נתניהו, מסתייג. ממילא הוא לא התלהב ממדיניותם של השניים ולכן קל לו להיחשב ללוחם בשחיתות ובעת ובעונה אחת גם לתמוך באיש כמו נתניהו, שניצל מהעמדה לדין ממש בעור שיניו פעמים לא מעטות. נושא האִתרוג הוא חשוב, ותמיד התנגדתי לתת חסינות למושחתים בתירוץ שהם "מתונים" או הפכו לכאלה כדי לרצות את הרשות השופטת (צחי הנגבי, למשל). אבל קשה לומר שהמחלוקת יוצרת חיִץ רעיוני אמיתי בין השניים.

נושא המתנחלים הוא חמוּר יותר. לאורך הראיון דיין מביעה את אהבתה ואת זיקתה להתנחלויות. אז מדוע אנחנו חייבים לעלות למענה על בריקדות? הרי היא ושביט הם שותפים ללגיטימציה הממאירה להתנחלויות, שבלטה כל כך בפרשת חרם האמנים על אריאל. אם המחלוקת האמיתית בזירה הפוליטית הישראלית היא בין הפרגמטיסטים, שמבינים שיש לוותר על השטחים כדי למנוע חרם בינלאומי על ישראל וקרע גם עם ושינגטון, לבין יוצרי "העובדות בשטח", אין להימנע מהמסקנה שהפגנת אהדה למתנחלים פוגעת אפילו בהסדר, שבו מוכן לתמוך החלק המתון כביכול במרכז הלאומני. שביט מתמרן כבר שנים כמו לוליין בין זיקתו לנִציות המעשית מבית מדרשה של אחדות העבודה (יצחק טבנקין, ישראל גלילי ויגאל אלון) לבין ביקורת על ההתנחלויות, המלווה תמיד בהבעת אמפתיה עם המתנחלים עצמם. דיין הצנועה נמנעת מניסוח עמדה רעיונית, אבל כדאי לה להפנים את האמת הבלתי משתמעת לשתי פנים: אהדה למתנחלים כמוה כהבעת עמדה בזכות הסטטוס קוו. לכן, מנקודת ראות אובייקטיבית, שאיננה נתונה בסד התדמית העצמית שלה, דיין בעצם אחד מעמודי התווך של התמיכה בהמשך הכיבוש.

לכן דיין משתתפת בשמחה בהוקעת אוסלו מימין. לדעתה לא וויתרנו מעט מדי באוסלו, אלא עצמנו עין נוכח המציאות. "אני מסכימה איתך (עם שביט, ח.ב.) שבשנות אוסלו ישראלים רבים פיתחו את תרבות הסושי והנאסד"ק ולא רצו שיפריעו להם עם רעשי המציאות. הם רצו שלום עכשיו, לא רצו לדעת שזה בעצם לא הולך לשם ושעם עראפת אי אפשר לעשות שום דבר", טוענת דיין. לעומת זאת היא מסכימה עם שביט ש"קרה דבר לא טוב בהתנתקות (מחבל עזה)".

בצד המחלוקת הרעיונית עם דיין, די נדהמתי מההתנסחות שמתאימה יותר לגאולה כהן. ממתי התמיכה בשלום היא רק חלק מפולחן של נהנתנות ועשיית ממון? ואיך דיין מרהיבה עוז להאשים את הקורבן בכישלון של אוסלו? הרי אהוד ברק נבחר לראש ממשלה בשנת 1999 כאשר אנשים כמוה גיבו אותו, בעיניים בורקות, בכל מעשיו. הוא רימה את הפלסטינים ובנה בהתנחלויות יותר מכל ראש ממשלה אחר לפניו או אחריו, ויצר אווירה עוינת לשלום, שבה מתבשמת דיין עד עצם היום הזה. אבל לדידה רק עראפת אשם, וההתנתקות הייתה אסון. דיין נחשבת לאחת מאושיות הציבור הנאור בארץ. לא איתרנו בראיון איתה אפילו צל של מחשבה מקורית, שלא לדבר על ערעור כלשהו על שני הבסיסים המוצקים שחולשים על התרבות הפוליטית בארץ: ההתפשטות הטריטוריאלית והניאו-ליברליזם הקניבלי.

גם בנושא יחסי הון-שלטון דיין מסתפקת בהיבט האישי ולא מנסה לעצב גישה חלופית, שיהיה בה יסוד כלשהו של חשיבה חברתית או סולידריות עם החלשים. היא עובדת בגוף מסחרי, שבשנים האחרונות השחית את הציבור הישראלי בשפע של בידור קלוקל מאין כמוהו. היא מודעת לאינטרסים המסחריים בערוץ 2, אבל פוטרת את הנושא בהתייחסות לבוס שלה, אבי ניר. הבוס טוען, לדברי דיין, ש"החוכמה היא להביא את האמירה שלי באופן שמאפשר התמודדות בזירה הכלכלית". כל אדם סביר מבין מדבריו, שאסור להרגיז יותר מדי את בעלי ההון הגדולים ואת המפרסמים. אבל דיין, שאומרת לניר שיש לו "אחריות חברתית" מספרת על "משהו הדדי, יפה מאוד" ועל ההבנה הגדולה ששוררת בינה לבין הבוס. זה נחמד, אבל מגדיר את גבולות הז'אנר שלה: קונפורמיזם טוטאלי במסווה של עיתונאות לוחמת.

* התפרסם ב"כל העיר".

Share on Facebook