הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 בדצמבר, 2010 4 תגובות

הבעת מחאה או קיום הפגנה הפכו לעניין קשה יותר, מסוכן יותר ויקר יותר. חופש העיתונות מצטמצם, פעילים פוליטיים מוזמנים ל"שיחות אזהרה" ושורה של הצעות חוק מאיימות להפוך עמדות פוליטיות לבלתי-חוקיות. כך קובע פרק חופש הביטוי בדו"ח "מצב הדמוקרטיה 2010" של האגודה לזכויות האזרח בישראל שמתפרסם הבוקר (יום א'). "המרחב הדמוקרטי בישראל הולך ומצטמצם, והחופש להפגין כבר אינו מובן מאליו", נטען.

בדו"ח נאמר כי במאי 2009 עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של הממשלה שנועדה למנוע קיום הפגנות מול בתיהם של נבחרי ציבור. החוק עדיין לא אושר סופית, אבל לפי הדו"ח המשטרה כבר מיישמת אותו הלכה למעשה.  כמו כן, ביקורת קשה נמתחה על שימוש בכוח ואף מעצרים ללא עילה חוקית. "המשטרה פיזרה הפגנות תוך כדי הפעלת אלימות כלפי המשתתפים גם כשלא היוו סכנה לשלום הציבור. באחת ההפגנות בשייח' ג'ראח מפגינים נעצרו במהלך משמרות מחאה, שלא נדרש רישיון לקיומן, עם זאת הם שוחררו לאחר מכן תוך ביקורת חריפה של בית המשפט".

גם אחרי שההפגנה נגמרת, המפגינים זוכים ל"יחס מחפיר". נגד רבים ננקטים הליכים פליליים, או במקרה של סטודנטים הליכים משמעתיים. לאחרונה פסק בית משפט השלום בבאר שבע פיצויים בכ-13 אלף שקל למפגין שזוכה לאחר שנעצר בינואר 2009 במהלך משמרת מחאה חוקית נגד מבצע עופרת יצוקה. הסטודנט טל בהרב הועמד לדין משמעתי לאחר שהיה שותף לארגון הפגנות למען עובדות הניקיון באוניברסיטה.

בשטחים, מדגישים באגודה לזכויות האזרח, "כל הפגנה נתפסת על ידי כוחות צה"ל כהפרת סדר בלתי חוקית גם כשמדובר במחאה אלימה". הם מזכירים שהשנה נחשף כי צה"ל מפזר הפגנות תוך ירי בקליעים שנאסרו לשימוש על ידי הפרקליט הצבאי הראשי. "שורה של פעולות מצד הצבא נגד מארגני המחאה העממית בבלעין מעוררות חשש כי מטרתן לדכא את המחאה העממית באמצעות גל מעצרים חסר תקדים של תושבים מהכפר".

על פי הדו"ח, ניכרת פגיעה בחופש העיתונות בישראל, גם בהשוואה בינלאומית. ב-2009, לראשונה מאז 1980, הוריד הארגון Freedom House את דירוג חופש העיתונות בישראל מ"חופשי" ל"חופשי במידה חלקית"; ב- 2010 חזר הסטטוס "חופשי" – אך תוך ציון כי הגבלות מסוימות על חופש העיתונות נותרו במקומן. במדד חופש העיתונות של "עיתונאים ללא גבולות", ב-2009 ירדה ישראל 47 מקומות אל המקום ה-93 בעולם. ב- 2010 נרשמה עלייה קטנה למקום ה-86, תוך שמדינות רבות, בהן גם כאלה שאינן דמוקרטיות, מקדימות אותה.

חופש העיתונות, נטען, נפגע על ידי צווי איסור פרסום, הגבלת הסיקור התקשורתי, איומים על אנשי תקשורת ועוד. המקרה הבולט ביותר היה הסתרת דבר מעצרה של ענת קם, שדלף לחו"ל עוד בטרם הותר פרסומו בארץ. מאוחר יותר השנה נאסר גם פרסום דבר מעצריהם של אמיר מח'ול ועומר סעיד. אווירה ההפחדה כלפי עיתונאים, נכתב בדו"ח, באה לידי ביטוי גם בתיקון לחוק העונשין שמקדם ח"כ עתניאל שנלר, שנועד להטיל עונשים כבדים על עיתונאים שיקבלו מידע סודי ולא ימסרו אותו לרשויות, וכן על מקורותיהם של העיתונאים. "הצעה דרקונית זו מבקשת להרתיע עיתונאים מלעשות את מלאכתם והופכת כל עיתונאי חוקר לעבריין בפוטנציה".

בסעיף "חופש הביטוי של אמנים" מוזכר כי מחאת השחקנים שהודיעו כי יסרבו להופיע בהתנחלות אריאל נתקלה בניסיונות דיכוי. חברי הכנסת רונית תירוש ויריב לוין ניסחו הצעת חוק לפיה תישלל תמיכת המדינה מתיאטראות שיעסיקו אמנים המחרימים הופעות במקום כלשהו על רקע פוליטי; שרת התרבות לימור לבנת איימה להתערב בתכני הצגות התיאטרון והחלה לפעול לפגיעה במימון של מוסדות תרבות שיסרבו להופיע בשטחים הכבושים, עמדה שזכתה לתמיכת ישראל ביתנו וראש הממשלה נתניהו. "כך נוהגים במשטרים אפלים", נכתב בדו"ח.

לדו"ח שפורסם אמש (17 עמודים):

http://www.acri.org.il/pdf/democracy-freedom-of-expression.pdf

תגובות

4 תגובות

  1. בטטה הגיב:

    יש כבר ישראלים רבים ומספרם גדל מיום ליום המבקשים ומחפשים להימלט מכאן.
    ידיעה על כך פורסמה בהרחבה באתר רוטר.

    http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=read_count&om=21471&forum=scoops1&viewmode=threaded

    • ק הגיב:

      בטטה, את רצינית עם הלינק הזה? הייתי צריך להתקשר לאחיין שלי בן השמונה כדי לבדוק איתו שלא הוא כתב את הידיעה העיתונאית העמוקה הזאת.

  2. ברק הגיב:

    לבטטה –
    נכון שיש תופעה כזו של עלייה בביקוש לדרכונים זרים, אבל זה קורה מאז שהתאחד גוש היורו בעיקר מסיבות כלכליות.
    יש גם אנשים שמעדיפים ללמוד באוניברסיטאות בחו"ל במקומות כמו רומניה שבהם המדינה משלמת על הלימודים של אזרחיה, אבל בשביל ללמוד שם בחינם הם צריכים אזרחות רומנית.

    לגבי פעילותה של לימור ליבנת –
    בתור אנשים פרטיים אין לה בעיה שאותם ומנים יעשו מה שהם רוצים, אבל ברגע שמדובר במימון ממשלתי אז הם כמו עובדי ציבור. ברגע שהם עובדי ציבור שנסמכים על תקציב ממשלתי הם אמורים לשרת את כל אזרחי המדינה ללא אפליה על רקע מקום מגורים. אם היתה ממשלת שמאל אז אולי זה היה מתקבל קצת יותר טוב, אבל הממשלה היא ממשלת ימין שרואה באריאל חלק אינטגרלי מישראל. אם אותם אומנים מוכנים להופיע רק במקומות מסויימים ולא מוכנים להופיע בכל הארץ, אז אין סיבה שהמשכורת שלהם תבוא מכספי משלם המיסים, כי גם האנשים באריאל משלמים מיסים וגם להם מגיע להינות ממה שהממשלה מממנת. כמו שהאמריקאים אמרו כשהם מרדו בבריטים – "אין מיסים בלי ייצוג".

    מי שמקבל כסף מהמדינה אמור לייצג את האינטרסים של המדינה, עובדי משרד הפנים מקבלים כסף מהמדינה, ואף אחד לא יסבול מישהו עובד משרד פנים שלא מוכן לחדש דרכון של מתנחלים בדיוק כמו שאף אחד לא יסבול עובד משרד פנים שלא מוכן לחדש דרכון של ערבים. ברגע שגוף מקבל כסף מהמדינה הוא אמור לייצג את המדינה. אומן שלא מוכן להופיע בחלק מהמדינה לא מייצג את המדינה, ואמן שממומן על ידי הממשלה צריך להופיע בכל הארץ הוא בדיוק כמו עובד של משרד שצריך לחדש דרכון לכל אזרח שמבקש.

    באותה מידה אם היו באים אומנים שלא היו מוכנים להופיע בכפרים ערביים אז המדינה הייתה צריכה להפסיק לממן אותם, בגלל שהם לא מוכנים לעשות את ההופעה הזו לכל העם. כל עוד המדינה לא מפנה את אריאל יש לתושבי אריאל את אותם זכויות שיש לכל אזרח אחר במדינה, והחלטה של מישהו לא להופיע באריאל היא בדיוק כמו החלטה לא להופיע בג'נין. החלטה לטימית לאדם פרטי, אבל פסולה מיסודה לעובד מדינה (או מי שמקבל מימון מהמדינה).

    יש הבדל מהותי בין משהו שהממשלה אוסרת עליו לבין משהו שהממשלה לא מוכנה לממן. במשטרים אפלים אסור היה להעלות הצגות שמתנגדות למדינה, במשטרים נורמליים המשינה לא מממנת הצגות שמתנגדות למדינה. לאסור על החרמה זה משהו שאסור למדינה לעשות. מצד שני למדינה גם אסור להחרים בעצמה חלק מהמדינה, ולכן היא לא יכולה לממן חרמות נגד אזרחיה.

    בקיצור, כאנשים פרטיים שייעשו מה שבא להם רק שלא יצפו שהמדינה תתן להם כסף על זה.

    • צבי גיל הגיב:

      לברק שלום,
      עובדי התיאטראות אינם עובדי מדינה או עובדי ציבור, ואינם הופכים לכאלה בגלל התמיכה הכספית של המדינה בהם. המדינה מעבירה כספים לתיאטראות כחלק תמיכתה בנושא שנקרא 'אמנות' או 'תרבות'. זה לא הופך אותם לעובדיה, כמו שזה לא נותן למדינה רשות להכתיב לתיאטראות מה להעלות על הבמה ומה לא להעלות. האם היית מסכים שהמדינה תאסור על תיאטרון להעלות מחזה אופוזיציוני משום שהיא בעצם מממנת אותו, לפחות בחלקו? האם המדינה תאסור על הצגות שמבקרות את מפעל ההתנחלויות, למשל, משום שהוא מנוגד למדיניותה הרשמית?
      חלק מהותי מתפישת הדמוקרטיה הוא שגם האופוזציה היא חלק מהמדינה. גם מי שמתנגד לממשלה. גם ציפי לבני וגם דב חנין וגם עפו אגבריה מקבלים את משכורתם מקופת הציבור (נכון שיש בארץ אנשים שלא אוהבים את זה, ורובם כנראה גרים בשטחים), וזו לא נדבה. העלאת עמדות הפוכות מעמדת הממשלה היא חלק חיוני מקיומה של חברה דמוקרטית.
      צבי

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים