הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 בדצמבר, 2010 9 תגובות

אני חושב שמנה מתונה של ייאוש מבוקר היא מתקבלת על הדעת במצבנו הנוכחי, ובלבד שתחושת החידלון וחוסר האונים לא תפגע באורח אנוּש בכל המאמצים של ישראלים טובים לחולל כאן שינוי כלשהו. מי שיטען שכבר נדרשתי לנושא הזה בשנים האחרונות יצדק בהחלט. אבל יש כאן גם שאלה של מינון, והכמות הופכת לאיכות. כאשר ניתחתי את הנושא בפעם האחרונה, המצב הבסיסי של החברה הישראלית היה טוב יותר מאשר היום. גורם הזמן משפיע לרעה, והוא מניב שתי קטגוריות, שלא היו כה חזקות בעבר:

א. התחזק הזרם הרעיוני של נצים מתוך ייאוש, כלומר, כאלה שהגיעו למסקנה שעלינו להיות נוקשים ולא לוותר על אף שעל ועל אף נכס טכנולוגי (כמו נשק גרעיני) לא כיוון שאנחנו צודקים, אלא מחמת יחסי הכוחות באזור ובעולם. הנצים הנוֹאשים הם הרסניים במיוחד, משום שאין להם שום כוונה למצוא צידוק מוסרי כלשהו לעמדת ישראל כלפי שכניה וכלפי העולם. בהעדר יומרות לאידיאולוגיה המבוססת על הצדקות רעיוניות או מוסריות, נשענת העמדה הנצית הזאת אך ורק על ייאוש, חשדנות, שנאת זרים ואמונה בלעדית בכוח, כאמצעי לניהול סכסוכים עם גורמים זרים. אין צורך לומר שהפוליטיקה הנגזרת מהשקפת עולם כזו גוזרת על כולנו מלחמת נצח, סבל בלתי פוסק, טרור, בדידות מדינית וניתוק כמעט מוחלט מהקהילה הבינלאומית.

ב. במקביל מתחזק גם הזרם הנגדי, של יוניות מדינית לא מטעמים של צדק, אלא בשל העדר ברירה אחרת. זוהי אסכולה חזקה במיוחד בבורגנות הישראלית ובקרב בעלי המקצועות החופשיים, והיא איננה מכירה בצדקת טיעוני הערבים, או בתקפות התלונות בעולם על ההתנהגות שלנו כלפיהם. הנִמנים עליה מוכנים "לוותר", רק כדי להדוף לחצים כלכליים, חרם תרבותי ומצבים שעלולים לגרום להם לאי-נוחות אישית. באסכולה היונית-מרכזית לא קיים בכלל היבט של חרטה כלשהי על האסון שפקד את הפלסטינים ב-1948, וגם לא של אמפתיה אמיתית עם הפליטים וצאצאיהם, שאיבדו את בתיהם ואת מולדתם והפכו לאבק אדם במחנות בלבנון ובעזה. לכן במאבק הפוליטי שבין הנצים מתוך ייאוש קיומי לבין היונים מתוך אילוצים חיצוניים, נעדר בכלל הפאתוס והלהט. הוויכוח בין מצדדי ההתפשטות הטריטוריאלית וההתנחלות בשטחים לבין המתנגדים, שמבקשים למצוא פשרה בין "ביטחון" לבין המקוּבלות בקהילה הבינלאומית, אינו ניטש באינטנסיביות הראויה. מפעם פעם קורות תקריות בין המחנות, ובשל נטייתו של הימין הקיצוני לאלימות קשה, התקריות האלה גובות קורבנות. כך נרצחו אמיל גרינצוויג פעיל השלום בפברואר 1983 וראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995. הרוצחים לא צמחו במחנה של הנצים מתוך ייאוש אלא בימין האידיאולוגי-דתי, שבו, ורק בו, מקנן הלהט, הפאתוס והרצון להיאבק על עמדותיו בכל מחיר. זהו אם כך הדלק המזין את המאבק הפוליטי על עתיד ישראל, בעצם על עתידנו ועל חייהם ואושרם של ילדינו ואפילו של נכדינו.

nopeace4u

התמונה אפוא מתבהרת: המאבק הפוליטי העיקרי מבחינת המספרים ויחסי הכוחות מתנהל בין המיואשים הפרגמטיים לבין המתונים מתוך חשבון קר, אבל תוצאותיו מוכרעות דווקא על ידי השוליים בימין הקשוח והאלים. תהליכים כאלה התרחשו באירופה בין שתי מלחמות העולם, אבל כאן נוסף גם ממד דתי-משיחי לפשיזם מתוצרת ישראל. המתנחלים וידידיהם גררו אותנו למלחמות מכוערות, לפשעי מלחמה ולערעור על עצם זכותה של ישראל להתקיים דווקא בקרב אנשים נאורים במיוחד בכל רחבי העולם. היונים מהמחנה הבורגני, שאינם מוכנים להילחם באמת על צביונה של החברה הישראלית כיוון שטרם הפנימו את העוול שנעשה לעם הפלסטיני, כורים לעצמם וגם לנו קבר המונים. הימין הקיצוני שופך זרם של צבע שחור למים שלנו, ובהעדר התנגדות הולמת משחירים המים בכל המקווה הישראלי.

למרכז הלאומני הישראלי אין מכנה משותף מוצק עם השכבות החלשות מבחינה חברתית-כלכלית במגזר היהודי, והוא ניתק את כל קשריו עם המגזר הערבי. גם במקרה הזה לא נוכל להתעלם מהנושא האידיאולוגי. הנטייה של חלק מהבורגנות (שהיא חוט השדרה של המרכז הפוליטי כאן) להתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאל בעיה שנוצרה רק בשנת 1967, נובעת מהרצון הקולקטיבי של רוב המעמד הבינוני להדחיק את העוול של 1948 ולהעלים עין גם מבעיית הפליטים. העמדה הזאת פוגעת לא רק במשא ומתן עם נציגי העם הפלסטיני וביוקרתה של ישראל בעולם, אלא גם בכל מאמץ לכונן בארץ חזית אנטי-לאומנית ושוחרת שלום ושוויון. היא לא מאפשרת לחשל ברית בין היונים במובן הכי רחב של המושג הזה, לבין המוני האזרחים הערבים. אם אין היבט מוסרי בעיצוב עמדותיו של מחנה השלום, הרי שלא ייווצר בסיס להידברות חדשה עם האזרחים הערבים. בעיניהם הסכסוך איננו רק על גבולות, אלא גם על ההיסטוריה ועל דמותם שלהם כבני אדם, כפלסטינים, כאזרחים וכחלק מהקהילה הבינלאומית. הבורגנות הישראלית חייבת להודות בקיומו של מכנה משותף ברור שלה עם הימין הקיצוני ("ציונות"), שאינו מתיישב עם הברית הפוליטית החיונית עם האזרחים הערבים, הדרושה ליצירת רוב אלקטוראלי להשגת שלום בתנאים סבירים. כאשר הם צריכים לבחור בין מוחמד בכרי מחד"ש לבין המטורפים הכהניסטים שכבשו את כל הימין הקיצוני, הם בוחרים במיכאל בן-ארי ובאיתמר בן-גביר, ומשתמשים בכנסת כדי לחוקק חוקים אנטי- ערביים, שמזכירים לרבים כאן ובעולם את חוקי נירנברג.

כדי לכונן מחדש את החזית האנטי-ימנית בארץ, יש להשתחרר מהיוניות הכוזבת, שמבקשת לבצר את הישגי מלחמת 1967 באמצעות גזל שטחים כלשהם. אבל בסוף 2010 אין לנו אלא להודות, שחומרי הבניין הדרושים להקמת חלופה חדשה לקואליציה הקיימת בין המרכז הלאומני לבין הימין הקיצוני, אינם זמינים. מפלגת העבודה התמוטטה, אחרי שנקטה עמדות לאומניות כבר ביוני 1967, והקדיחה את תבשילה עד תום. היורשת של העבודה בייצוג מעמד המתעשרים, מפלגת "קדימה", היא ממש התגלמות הקטגוריה של יוניות מהוססת בשל האילוצים החיצוניים שתיארתי כאן. לכן ציר העבודה-קדימה, שפועל לגמרי בנפרד גם, אבל לא רק, בגלל אהוד ברק, איננו מסוגל לנקוט בשפה הדרושה להידברות עם האזרחים הערבים. שנאת הערבים והתמיכה בחקיקה אנטי-ערבית מפעפעות בקדימה לא פחות מאשר בליכוד או בש"ס, שאף היא התקרנפה לכיוון הכהניסטי עד כדי כך, שהרב עובדיה יוסף עצמו נזעק לתקן קצת את המצב ולהתנגד למכתב הגזעני של הרבנים, שביקש להעניק אִצטלה דתית לאפליה הרווחת ממילא בישראל. מרצ הייתה אמורה להוביל את המלחמה על נפשו של המרכז הלאומני, וכַּשלה. חשוב לזכור שהמאבק הזה הוא עדיין החשוב ביותר לציבור הנאור אצלנו.

* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. מירי ברק הגיב:

    חיים ברעם – יותר מדויק ממה שתיארת אי אפשר

  2. קורא אנגלי הגיב:

    הבעיה של ישראל שלא נוצרה כמדינה עצמאית לכל דבר.
    היא נוצרה וקוימה להיות סניף צבאי, מחסן נשק הידוע בציבור כמדינה.

    • קורא אנגלי הגיב:

      לכן ביטולה והפיכתה למדינת אזרחיה היא יריקה בפרצופם של מעצביה-חולביה.

      • דינו הגיב:

        לקורא אנגלי:
        כהרגלך בקודש אתה שוכח לחלוטין את הצד השני בסיפור.
        במקרה הנדון היוו האוכלוסיה הערבית בא"י ומדינות ערביות נוספות גורם שתרם רבות למרוץ החימוש שהחל עוד לפני 48 וממשיך עד עצם היום הזה.
        להזכירך שוב מי פתח בלחימה אחרי הכרזת האו"ם…
        איך ציפית שהיישוב היהודי יקבל את פני התוקפים? זרי פרחים אולי?
        עניין זה עיצב את הגישה המיליטריסטית הרווחת בקרב היהודים בישראל וננקטת עד היום.

        בעניין חזונם של מייסדי הציונות והמדינה – אין לי אלא לומר לך "צא ולמד".
        wishfull thinking (שלך) אינו מספיק כדי להפוך הבלים ובורות למציאות.

        • ק.א. הגיב:

          לגבי הצד השני בסיפור…
          מבחינת מנהיגי ישראל בצד השני עומדים יצורים בערך בדרגת כלב. ככה זה נראה לי. פשעי ישראל מאששים חשש זה. כל השאר זה תרגילי הונאה ותעמולה. ואם אינך חש בכך too bad .

  3. רמי הגיב:

    בלונדון הייאוש יותר נוח.

  4. הבעייה היא שאין כל שיקול מוסרי הן במרכז הליברלי והן בימין. אך אין דבר שיעצור מגמה זאת, רמת החינוך ירודה. נוצרת מעין שממה קיומית חסרת רגש בהוויה הישראלית.

  5. ran הגיב:

    שמאלני שמאמין שהערבים הם צומח דומם או מקסימום עציץ
    הם בני אדם
    יש להם מטרה
    יש להם אידאולוגיה
    יש להם אלוהים
    ויש להם ג'יהאד

  6. דוד עציון הגיב:

    ניתוח מדוייק וחכם של המצב
    אך אין להתעלם משורשי ההבנה – מדוע נוצר מחנה ה"יונים מחוסר ברירה". יש לכך שתי סיבות, שאי אפשר להתעלם מהן

    1. ב-1948 חש הישוב היהודי שזו מלחמת-השמדה. למזלנו – ניצחנו. אילו זה היה ההפך לא היינו קיימים, גם לא כפליטים. תחושה זו מאפיינת (ולדעתי בצדק) את כל הקונצנזוס הציוני, ממרץ ועד כהנא.
    2. גם מי שאיכשהוא חשב שהעניינים הולכים לכיוון הנכון אחרי הסכמי אוסלו, התפכח בעקבות גל הטרור.

    אני יודע שיש לכל מטבע שני צדדים, וגם לישראל יש מאחוריה מעשים לא ראויים, טיפשיים. אבל הפרופורציות נוטות לכיוון אחד. האחריות הגדולה יותר רובצת לפתחם של הפלסטינים. עד שהם לא יכירו בכך, ועד שלא יבינו שגם ליהודים יש נראטיב, יש זכויות, יש צדק, וגם – יש כוח. לא נתקדם לשום מקום.

הגיבו לran

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים