הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בדצמבר, 2010 8 תגובות

החוויה היא שקורה משהו. אין הסכמה לגביו, מתי הוא התחיל, איך הוא ייגמר ומה, אם בכלל, אפשר לעשות נגדו. אבל יש הסכמה – כמובן, בקרב קבוצה קטנה ומובחנת – שזה קורה. ויש עוד כמה מכנים משותפים לחוויה. אחד מהם הוא הצורך לענות על השאלות שהזכרתי, לזהות, להשוות, לתעד, לנתח, לנבא ולהשפיע. מטרות ראויות אולי, אך כאלה שהרשימה הנוכחית מתנגדת להן. הרשימה הנוכחית מבקשת לאפיין את החוויה עצמה.

נתחיל מהמובן מאליו: החוויה קשה. חוויה של פחד, חשש, מחנק, אי ודאות, אימה. על ה"מה יהיה?" המסורתי כבר אי אפשר לענות "יהיה בסדר", אפילו בצחוק. יהיה רע, רע יותר. החוויה דינמית, בסימן של רוע מצטבר – במלה, הידרדרות.

אבל לא סתם הידרדרות, אלא הידרדרות במורד לעבר תהום. חלק חשוב מהחוויה הוא אי היותנו בתהום עדיין. היא לפנינו, אנחנו עוד לא בה. הפשיזם, למי שאוהב את הכינוי הזה לחוויה, "כבר עובר", צועד לעברנו, קול צעדיו הממוסמרים הולך ומתגבר, הולך ומתגבר עד שנדמה שהוא כבר מחוץ לדלת – אבל עוד לא לגמרי כאן. אנחנו מודעים עד כאב לכך שמרקם חיינו – ההפגנות שלנו, התקשורת שלנו, אפילו הבילויים שלנו, ודאי הפרנסה של חלקנו – יתנפץ לרסיסים ברגע שהוא יגיע. עצם היכולת לדבר עליו ככה, שהיא חלק בלתי-ניתק מהחוויה, תלויה בכך שלא יהיה כאן עדיין.

מצד שני, חלק מהחוויה הוא גם אי ודאותו של הרגע שבו נתנתק מהמדרון ונתחיל בצניחה חופשית. אולי המטפורה הגיאומטרית הנכונה איננה מדרון ליניארי שהופך בחדות לצוק אנכי, אלא קמרונה היורד של פרבולה השואף לאנכיות, בלי להגיע אליה לעולם. אנחנו משחקים במשחקים שבוחנים את המעבר מכמות לאיכות, מבקשים לגלות את הקש שישבור את גב הגמל – מתי יהפכו פה החיים לבלתי-אפשריים? מתי נארוז את המזוודות ונעוף מכאן קיבינימט?

youth

מהשאלה האחרונה עולים היבטים נוספים של החוויה, השזורים זה בזה. מי שלא מתאים לו, כפי שאומרים משנאינו, יכול לקום וללכת. מי שמחליט לעזוב יכול להצדיק זאת בכך שכלו כל הקצין; מי שדבק במולדת יכול להסתמך על אופטימיות של האינטלקט או הרצון. וכך הופך אבחונו של המצב לשאלה פוליטית במובן היומיומי ביותר של המלה, אבל גם לבעל השלכות הרות-גורל על מסלולי חיינו האישיים. חילות החלוץ ששלחנו להקים גלויות על גדות השפּרה, התמזה וההאדסון, בכל אופן, כבר פתחו דלתות, מוכנים לזרזיף שיהפוך למבול.

כמובן, האפשרות לברוח לא פתוחה בפני כולם. לא ניסיתי להגדיר את ה"אנחנו" שחווה את ההידרדרות הזו, אבל אפשר לומר שהוא אנחנו עם אופציות – עם דרכון זר, או לפחות סיכוי לא רע לזכות במקלט מדיני במקרה הצורך. המודעות לגבולותיו המעמדיים, העדתיים והלאומיים של האנחנו הזה מוסיפה לחוויה פן של אשמה. גם אם נבחר ללכת, גם אם ניאלץ ללכת, יישארו פה רבים שאנו חבים להם חוב של סולידריות. עבורם ההתייסרות הזאת אינה רלוונטית, ואם גם הם חווים את ההידרדרות הם ודאי חווים אותה באופן אחר מאד.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. שיק הגיב:

    מתי זה התחיל? ובכן זה התחיל ב- 1882.
    בוקר טוב מתן, בוקר טוב ישראל.

  2. קורא אנגלי הגיב:

    מה שקרה זה שמסרנו את אמוננו לנאצים.
    חונטות הפושעים שאינם יודעים שובע באמריקה, בריטניה, ישראל ועוד ועוד.
    מתפקידה של האנושות להעמיד לדין את בלייר ובוש ועוזריהם בתעשיית התעמולה בהקדם האפשרי.
    ללא העמדה לדין והענשת מפלצות אדם אלה אין לנו סיכוי לשקם את רמת השפלות שהגענו אליה.
    זה לא יהיה בבחינת פתרון קסם כלל וכלל אך אינני מבין כיצד האנשים האלה עדיין חופשיים.
    דמם של מליוני חפים מפשע זועק למינימום של צדק ואנחנו יושבים בבית. ככה זה שהאזרחים סמרטוטים.

  3. קורא אנגלי הגיב:

    נו…והתמימים יתענגו להם (לרגע) באשליה שהם חיים במדינה מתוקנת (בגלל הרשעת קצב).

  4. התקוע ולא מתקוע הגיב:

    מתן היקר.
    תודות רבות,באמת,מקרב לב על מאמר ("רשימה" בלשונך) נפלא.
    אכן היטבת לתאר את המצב המתסכל והמיאש אצלנו.
    אך התחושה שאין מה לעשות,שאין לאן ללכת ושאנו תקועים כאן בעל כורחינו,דוקא גורמת לנו לחזק את הקשר עם אנשים אחרים החשים כמונו,חלקם הגדול ערביים פלסטינים.
    מתוך היאוש המשותף צפה ועולה הסולידאריות והאחוה וגם מסתמנות בברור פניו של האויב המשותף הזחוח,זה הגורר את כולנו אל תהום נשיתו בבטחה,עם חיוך שחצני,כביכול מאובטח מפני סכנת אובדן הבית,"ביתו השלישי":
    השפנים אולי ימותו בנסיון הממאיר שלו,אך הוא תמיד יוכל לסגור את המעבדה המקומית (בה אפשר לעשות ככל העולה ברוחו) וללכת לחזור לביתו הקודם.שם יזהר בלשונו ועשיתו.שהרי יצטרך לתת דין וחשבון ולא לפעול כבריון משולח וחסר מצפון.

  5. comrade cirrus הגיב:

    בסופו של דבר בא לישראל גואל, או שבעצם נכון יותר לומר, שהוא חזר חזרה למקום שממנו בא. אני לא מבין מה הבעיה עם כמה ישראלים מחליטים לעשות את הצעד הנורמלי והמתבקש ולעזוב את הישות הציונית הקולוניליסטית ולחזור חזרה לחיק השפיות. לדעתי יש לעודד את התהליך ולאפשר לכל ישראלי יהודי שחפץ בכך לקום ולעזוב לאן שיחפוץ בסיוע המדינות הקולטות. בכך נשיג צדק היסטורי וניצחון מוסרי כמו גם אזרחות ניו זילנדית או אמריקאית כולל פטור ממס הכנסה. מצב של win win שבו כולם מקבלים מה שהם רוצים.

  6. לקומרד סירקוס הגיב:

    תפסיק לעצבן מישהו עני ורעב עם תאורי מסעדות עמוסות אוכל משובח ומעורר תיאבון.מה זה?
    יש לך משהו קונקרטי אז בוא ותספר.וסתם בשביל האינפורמציה: אם אתה רוצה לקבל אזרחות בקנדה או באוסטרליה או בניו זלנד וגם בארה"ב,אז תתקבל רק אם יש לך מקצוע מבוקש או שאתה עמוס בהרבה,הרבה מאד מצלצלין,אחרת אתה לא רצוי ובקשתך תדחה.
    זו האמת.מי שנולד כאן והוריו הגיעו בעודם ילדים מאירופה,יכול לשכוח מפספורט של ארץ מוצאם.אפילו לערבי פלסטיני יהיה קל יותר לקבל פספורט אירופאי או אחר משום שהוא יכול לבקש מקלט פוליטי,אך מה אנחנו "אדוני הארץ" יכולים לבקש?

  7. יעל הגיב:

    מזדהה כל כך, תודה

הגיבו לשיק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים