הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 בינואר, 2011 8 תגובות

לפני כשבע שנים כתבתי כאן טור מחמיא מאוד אודות הנשיא משה קצב. הוא פגש אז אישים ערבים ופלסטינים בהלוויית האפיפיור ברומא, ונמוכי המצח בתקשורת תקפו אותו על כך. הנשיא טילפן לביתי להודות לי, וראיתי בכך מחווה מפתיעה מאוד. אבל בשנים האחרונות נאלצתי להפנים את העובדות העצובות והשבוע כבר התייחסנו למפלה המוּסרית הנוראה שלו כדבר מובן מאליו.

השבר גדול, ואליו נוספה גם הבושה על הכבוד הגדול שהענקנו לאיש כזה. מזה שנות דור כבר הסכנו למשבר המוסרי שמלווה כצל את ההידרדרות הפוליטית והחברתית, וכבר קשה להפתיע אותנו. כאשר מתנהל ויכוח על הפטריוטיזם שלנו, אנשי השמאל, אני נוהג לומר שאין לנו מתחרים בנושא הזה. הביקורת הקשה שלנו על התנהלות הממסד מעידה בעיקר על שייכות עמוקה לחברה הישראלית.

המאבק שלנו על דמותה של החברה, על צביונה של המדינה ועל התדמית של כולנו כבני אדם לא נועד רק להציל אותנו באורח אישי. את נושא הפרט כערך עליון אנחנו משאירים לידידינו הליברלים. עבורנו יש משמעות רבה גם לקולקטיב, לחברה, ולסוגיית השוויון בין בני אדם. לכן קשה לי לקבל את העליהום על קצב מצד אנשים, כמו הצוות של יום שישי בערוץ 2, שבשנים האחרונות הגנו על פושעי מלחמה שהמיטו עלינו חרפת עולם. את הביקורת של קצב יש למתוח בידיים נקיות, ולתומכי הכיבוש ולמאתרגי אריאל שרון ואהוד אולמרט אין זכות לפתוח את הפה. כאשר רמטכ"ל לשעבר בצה"ל הצהיר שמעולם לא חש דבר כאשר הטיל פצצות קטלניות שפגעו גם באזרחים ובילדים, אפשרתם לו להמשיך בשלו באין מַכלים. אז מאיפה שאבתם את תעצומות הנפש לעלות על בריקאדות בנושא נוח ומקובל על הכול? קצב הוא אנס מורשע וסידרתי והבוז כלפיו הוא כללי. אבל צריך לאזור אומץ כדי לתקוף מטרות יותר קשות, שנהנות מהאהדה בציבור ובכלי התקשורת.

פגשתי השבוע מכר ותיק במרכז העיר. הוא מכר כל כך ותיק, שכבר לא נעים לי לשאול לשמו. בלבי אני קורא לו "השבשֶבֶת", כי באמצעות הערותיו ותובנותיו ניתן לנחש את כיוון הרוח ואת המגמות בדעת הקהל שלנו יותר מאשר בסקרים של מינה צמח. כאשר הודיעני האיש שהוא יצביע ד"ש בשנת 1977 אחרי שתמיד תמך במפא"י וביורשתה מפלגת העבודה, חשבתי בלבי שגורלו של שמעון פרס נחרץ. מפיו למדתי בדיוק מה יקרה בבחירות של שנת 1988 ושוב בשנת 1992, וכשאמר לי לפני שנים רבות שמשה דיין ורשימתו העצמאית ינחלו כישלון חרוץ, הבנתי שכל התחזיות על 15 מנדטים ל"גיבור ישראל" המושחת הן כוזבות. אבל בשנים האחרונות לא זכיתי לתחזיות מפורטות מהשבשֶבֶת. האיש הבין, בדיוק כמוני, שאין הבדל גדול בין המפלגות המובילות, ושזה בכלל לא חשוב אם קדימה או הליכוד ירכיבו ממשלה. קיימת ניידות קולות במרכז ויציבות רבה בהצבעה המסורתית, הדתית והחרדית. לכן "הפוליטיקה" מעניינת רק את מקורבי האישים שמנהיגים את המפלגות, ואת אלה שמצפים מהם לטובות הנאה בצורת מינויים פוליטיים או הטבות מפליגות במסגרת מערכת יחסי הון-שלטון. השבשֶבֶת מדבר בשנים האחרונות בעיקר על מוסר ועל שחיתות בצמרת, ופחות על אידיאולוגיה ואפילו על חלוקת העוצמה. "הגנבים והנהנתנים הורסים את ישראל", כך אמר לי, "אני יודע שאצלך חשובה רק התייחסות לנושאי השלום והשוויון הכלכלי-חברתי, אבל איש מהפוליטיקאים המתחרים על השלטון לא יעשה שום דבר מרחיק לכת בנושאים האלה. יש אילוצים חיצוניים ואילוצים פנימיים, תעשה בעצמך את החשבון ואת השקלול ותבין, ששום דבר לא ישתנה כתוצאה מבחירות כלליות לכנסת".

לא אהבתי כל כך את ההערה הזאת. אנשי שמאל תמיד התייחסו לשחיתות המידות כאל תופעה כמעט טבעית בפוליטיקה, וחשבו שהיא שולית מעצם הגדרתה. אבל בינתיים למדנו לא מעט מהתמוטטותן של מפלגות חזקות במערב (כמו הנוצרים-דמוקרטים באיטליה) וממצוקתן הכרונית של מדינות רבות באפריקה, ונוכחנו לדעת שהשחיתות יכולה להתפשט כמו סרטן ממאיר ולכלות אותנו, אחרי שהמערכת החיסונית שלנו תיפגע אנושות. בישראל הסתבכו קשות בפלילים מנהיגים בכירים כמו הנשיא, ראש הממשלה, שר האוצר ואנשי ציבור רבים אחרים. לא נוכל להעלים עין ולנסות לאתר בהם היבטים נוחים לנו בנושא השלום.

השבוע נראה השבשֶבֶת קודר מתמיד. בריאותו איננה תקינה עוד, הילוכו כבד ולאחרונה הבחנתי גם בצליעה קלה, כתוצאה מטיפולים קשים שעבר. אבל הוא טען שכל זה לא מטריד אותו. ההשפעה של הרשעת נשיא המדינה לשעבר בנושא כה מגונה יכולה להביא להשחתה נוראית, כך טען. לכן קיווה כל העת שבית המשפט יזכה איכשהו את קצב. לדעתי, הוא לא נימק את טיעוניו בצורה משכנעת. הבושה קיימת, הדכדוך מובן גם לי, אבל גם גורם ההרתעה הוא חשוב. ברור שאנשים יחששו עתה להתנהג בצורה אלימה כלפי נשים, שהמושגים השתנו ושנורמות חדשות משתרשות כיום בחברה. אמנם השאלות לגבי המשפט ההוגן שקצב היה אמור לקבל אינן קלות כלל ועיקר. יש להניח שדעתם של בכירים באליטות הישראליות בכל התחומים (עוד במהלך הדיון על עסקת הטיעון עם קצב) השפיעה מאוד על השופטים, שהם חלק בלתי נפרד מהחברה ומהתרבות שלנו. גם דעת הקהל בכללותה חרצה דין, ולא בפעם הראשונה. הזהירות שנהגו בעבר בנושאי "סוּבּ-יודיצה", נעלמה לגמרי מההתנהלות התקשורתית והציבורית בנושא קצב. ייתכן שהמערכת המשפטית תצטרך לאכוף מחדש נורמות המאפשרות לכל נאשם לזכות במשפט הוגן, בלי מורא ובלי משוא פנים.

בכל הנוגע לתדמיתה של ישראל בעולם אין לשבשבת שום סיבה לחשוש. מאז חריצת הדין קראתי עיתונים ואתרים מארצות רבות בעולם, והתרשמתי שישראל דווקא הרוויחה ממשפט קצב. רבים בעולם טענו שפרשת קצב היא מבישה ומעטה חרפה על מוסד הנשיאות בישראל, אבל בעת ובעונה אחת הם גם התרשמו מהטיפול של המערכת המשפטית באונס ובהשלכותיו המוסריות והחוקיות. השוויון בפני החוק, מעמד האישה, והדגש שהוא קיבל לא רק בבתי המשפט אלא גם במשטרה ובפרקליטות, הרשימו את דעת הקהל העולמית. לעתים נדמה לי שישראל קיבלה מחמאות מעבר למה שמגיע לה כמדינה כובשת ומפרה שיטתית של זכויות האדם, אבל יש בפסק הדין ובהתנהלות המשפטית מסביבו גם אלמנט מובהק של היטהרות, שלא נעלם מעיניהם של מבקרים בעולם.

אני רק מצר על הישראלים הרבים מעיירות הפיתוח ומהשכונות, שהאמינו בקצב וראו בו מייצג מוכשר שלהם שהגיע לגדולה. מעשיו אינם מטילים עליהם צל כלשהו, והאכזבה מקצב לא מונעת מאיתנו להאמין בעתידם.

* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אופיני הגיב:

    כאשר כותב ברעם שנושא הפרט פחות מענין את השמאל לעומת הקולקטיב, החברה, הוא מאפין בדיוק רב את בעית השמאל. מי שאני הפרטי לא מענין אותו לא אתן לו את קולי כי מובטח לי שבסופו של דבר הוא לא ידאג לי. זו היתה תמיד הבעיה של השמאל בכל העולם – הוא כל כך דאג לקולקטיב שלא הפריע לו לרצוח מיליוני פרטים לא חשובים. אלה היו בני אדם אבל לשמאל הם לא היו מספיק חשובים כדי לדאוג לכל אחד מהם לחוד. הוא דאג לחברה ולאידיאולוגיה. בישראל הבעיה חמורה עוד יותר – השמאל דואג לקולקטיב הפלשתיני שמכריז בגלוי על רצונו לחסל לא רק הקולקטיב של (המדינה) אלא גם את הפרטים הלא חשובים שבה. טוב שיש לברעם חוש הומור כשהוא כותב בצמוד לכך שהשמאל מפגין פטריוטיות. אולי אתה צודק אבל רק פטריוטיות פלשתינית. מדינת ישראל לא מענינת את השמאל לא כפרטים אבל גם לא כחברה.

    • עיניים לראותEYES2C הגיב:

      האם המפלה המוסרית הנוראה של משה קצב, היא דבר מובן מאליו? האם מפלתו פרטית, או שזו מאפיינת גם את התנהגות הנהגת המדינה?- בפרפרזה על אמירה של צ'ארלי צ'פלין מסרטו monsieur verdoux אומר שמשה קצב אנס רק כמה נשים, ואילו הנהגת המדינה אונסת את כל האזרחים לחיות "מחוסר ברירה" במדינה ללא גבולות, באי-ביטחון, ובמצב של בידוד הולך וגובר כתוצאה ממדיניות הכיבוש. ובאחרונה מוסיפה לכך הכנסת ה"דמוקרטית" שמחוקקת חוקים בלתי-דמוקרטיים וגזענים לחלוטין… המגיב "אופיני" טועה ומטעה את ציבור הקוראים בטענתו שהדאגה לעם והדאגה לכינון שלום צודק סותרות האחת את השניה. הדאגה הראשית לשלום הקולקטיב –וגם לשלום הפרטים שמרכיבים אותו– היא הדאגה לבטחונו הפיסי, לשלום עם העולם, לשלום עם הפלסטינים והסורים, לשלום צודק ולשלום בית -שמבוסס על שלומו הכלכלי- שעליו כותב דוידי כאן באתר. הבקורת המרומזת של "אופיני" על משטר סטלין צודקת, רק שאין לכך דבר עם עמדות חד"ש. בחוצפתו טוען "אופיני" ששהשמאל מפגין רק פטריוטיות פלסטינית… "אופיני" עיוור לחלוטין ולכן אינו רואה שום קשר בין שלום לפלסטינים לשלום שלנו. מדינת ישראל לא מענינת את "אופיני". נראה שרק הנדל"ן שבשטחים הכבושים מעניין אותו.

  2. קורא אנגלי הגיב:

    אולי בשמו היה חבוי רמז שהוחמץ – בהיפוך בין אותיות תחיליות של השם הפרטי ושם המשפחה (לפי הסגנון הידוע של שייקה אופיר).

  3. סדרן דשא הגיב:

    תמהני על חיים ברעם שהוא אץ נסער כולו לטפל ב…במה באמת,למען השם,טיפל כאן חיים בכתבתו? האם באכזבת "הישראלים הרבים משכונות הפיתוח" מה"מ קצב השלישי? או שמא מניבזותם של הפושרים חסרי מצפון מערוץ 2,המספקים את מנת הרייטינג לקהל הנרקומנים מול האקרנים,משום ש"את הביקורת של (על) קצב יש למתוח בידיים נקיות"…היתכן שתופעת האדון "שבשבת" היא זו העומדת במרכזו של מאמר? כלומר דעתו המלומדת של האיש בלי שם ושהוא "מדבר בשנים האחרונות בעיקר על מוסר ועל שחיתות בצמרת, ופחות על אידיאולוגיה ואפילו על חלוקת העוצמה"…? אומר לכם את האמת,אנני יודע וגם אנני רוצה לדעת,כל זאת אפילו לא משום שברעם כביכול "משוחד" כפי שהוא מעיד כי "הנשיא טילפן לביתי להודות לי, וראיתי בכך מחווה מפתיעה מאוד",לא ולא.
    אלא משום שחיים בעל כורחו ובאופן פסיבי,תוך כדי נתוח יומרני ומעמיק,על נפילתו של קצב חסר הערך והעלוב ועל התובנות הכאילו משמעותיות הנובעות מהרשעתו,לא רק שאינו נוגע ולו בליטוף או רפרוף בשתי תופעות קשות שהן נחלתנו האמיתית והכואבת.
    האחת,קיומו של מוסד הנשיאות הקרצייתי הזה שגוזל מליוני שקלים כל כך רבים לטפוח דמותה של בובה "ממלכתית","האזרח מספר אחד",הגוזרת סרטים,מפזרת סיסמאות וכולה נהנתנות מלוקלקת והשניה,העובדה שהיועץ המשפטי הוא למעשה שופט על שיכול על דעת עצמו לזכות או להרשיע נאשמים ובעיקר לבשל עימם עיסקאות טיעון טעימות ולהפוך את בית המשפט לחותמת גומי,אלא נותן גם נותן כמשתמע,לגיטימציה לקיומם הממאיר וטורח רק לשים יוד על האינפקציה שמסביב.

  4. חיים ברעם הגיב:

    ל"אופייני", כמובן שדיברתי על דגשים ואילו אתה הגדרת את הכל בשחור-לבן. האינטרס של החברה כרוך גם באושרו של הפרט, זהו הבסיס לכל תפיסת עולם סוציאליסטית ודמוקרטית.

    לסדרן דשא. תגובה מעניינת ומעוררת מחשבה. לא בכל מאמר ניתן לטפל בכל ההיבטים. אנסה להשלים בעתיד

  5. טוביה פרנקל הגיב:

    לפני ימים ספורים העלה חברך יוסי ביילין רעיון הזוי בקשר לקצב , מיד התחלתי להזיע ,די מהר הבנתי למה , אתם אתם ואתם נתתם להזוי הזה לעשות לנו את השלום של אוסלו ,אדריכל השלום העיקרי שלמזלנו נזרק , אבל מאוחר מדי , ורק אל תגיד לי מה שייכים שני העניינים , ההסברים לרעיון , הבמה לאיוולת הזו , ולהקת המעודדות המנומסת כי זה חבר מהברנז'ה ,פשוט מגעיל.

  6. אביב אדום הגיב:

    בשונה מחלק מהמגיבים אני מבקש לחזק את חיים אשר באופן חריג-מוציא לעצמו "כרטיס צהוב" על עצם התמיכה בעבר בבחירתו של קצב לנשיאות.מתי לאחרונה היכה מישהו על חטא בארץ???
    אני חושב שגם הניסיון לתאר את המציאות בעזרת השבשבת מאפשר להתבונן ממרחק סביר על עצמנו-לי באופן אישי הדרך באמצעותה בחר המחבר להביא את דעתו מזכירה מחבר אחר,מילאן קונדרה(סליחה על ההשוואה) אשר בחר לתאר באחד מספריו את הפלישה הסובייטית לצ'כסלובקיה (אביב העמים) כאירוע שנמצא ברקע(באמצעות טנק)לפריחת האגס/תפוח באביב באותם ימים- לפעמים נכון לתאר את האירועים הגדולים כך.
    בדיעבד אין ספק שחיים טעה כשצידד בקצב-אבל אלו טעויות ראויות שמתרחשות ממקום של תום לב,כוונה טובה ורצון טוב.
    נדמה כי מאז נבחר קצב על ידי בעלי אינטרסים כולנו השתנינו ובמציאות הקיימת ואולי מאז ומעולם היה פער בין גובה והתוכן המילולי והכוונות עצמם.
    במבחן המעשה וכאשר בוחנים התנהגות-נדמה חרף הביקורת המופנית כלפי ליבני ואולמרט הרי שבהשוואה לברק וביבי ה"סוסים" הללו נשאו את הכירכרה שלנו לכיוון הנכון.

  7. מכלוף הגיב:

    קצב מעולם לא ייצג את העניין המזרחי,נהפוך הוא קצב בגד במזרחים.
    אבל היום בא לי לדבר על בן דמותו של קצב,וממשיך דרכו במשרד התיירות
    אמנון ליפקין שחק
    אמנון ליפקין שחק,לא שונה בהרבה בהתנהגותו ממשה קצב
    צחוק הגורל הוא שבתפקידו כשר התיירות,גם אותו שימשה א כאובייקט מיני
    אומנם לא אותה א אלא א אחרת
    ואולם אין סיכוי שהאליטה הלבנה תעשה לליפקין את הזובור שעשתה לקצב

הגיבו לאביב אדום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים