הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-9 בינואר, 2011 19 תגובות

משסיים לכתוב את עיקרי משנתו אסף אליו קרל מרקס קבוצת אנשים ובערבים הערפיליים של לונדון לימד אותם תחומי דעת שונים כמו, כלכלה, גיאוגרפיה ופילוסופיה – כל הדרוש כדי לצייד אותם ב"מידע שימושי למהפכן המתחיל". קרל מרקס, גאון אינטלקטואל אמיתי, חיבר תיאוריה חדשנית מהפכנית ורומנטית. מרקס היה הומניסט אמיתי שרצה להציל את המין האנושי מפני עצמו. מדוע, אם כן, המהפכה לא הצליחה? ומדוע משהצליחה לכאורה, התקבלו רעיונותיה דווקא בערבות התרבות הרוסית? ושוב – הצלחה לכאורה, כפי שההיסטוריה מלמדת.

על טיבם של הרוסים אינני יודעת הרבה לספר. על טיבה של האינטליגנציה המערבית אני יודעת יותר, כחוקרת חברתית שמשתייכת בעצמה לאותה שכבה אינטלקטואלית. מה שמרקס לא השכיל לבחון הוא את עמדתם המנטלית-רגשית של תלמידיו, ולא רק של הפרולטריון. כיום אנו משופעים בידע אינטלקטואלי ובאמירות חריפות וביקורתיות על החברה שבה אנחנו חיים. ניתן למנות עשרות אנשי רוח ואקדמיה מבריקים היודעים להעמיד ניתוחים מושכלים ומזוככים על הרעות החולות של החברה הישראלית, המערבית, הניאו-קפיטליסטית, ועל הפוסטמודרניזם כתגובה התרבותית לניאו-קפיטליזם.  ובכל זאת, התאגדות משמעותית שתביא לכדי מהפך אמיתי – אַין. מדוע, אם כן, למרות הכוחות האינטלקטואליים והאנושיים הרבים בוששה המהפכה לבוא?

"פילוסופים תיארו את העולם, אך החכמה היא לשנותו", כתב קרל מרקס במאמרו "דלות הפילוסופים". אך מערכת ההשכלה הגבוהה, כמו יתר המערכות בחברה המערבית כיום, נתונה תחת ההגמוניה של  הפרד ומשול. אם אדם רוצה לשרוד במערכת הוא חייב לציית לחוק – 'חוקר לחוקר זאב'. חוקר שמשתף יותר מדי את עמיתיו בחומרי חקירתו, שלא לומר בהגיגיו הקונספטואליים, מעמיד את עצמו בסכנת גניבת ידע וגניבת יוקרה עתידית. לכן, חוקרים רבים "שומרים את הקלפים צמוד לחזה". אם ישנם שיתופי פעולה הם יהיו אד-הוק, מצומצמים בהיקף הידע ובזמן וזמניים בלבד. יתכן שהם מתקיימים במוסדות ובמכוני מחקר ליד-אקדמיים שאליהם באים אנשי סגל מאקדמיות אחרות, ושם באקס-טריטוריה הם מוכנים לשיתוף פעולה על מחיריו (ורווחיו) המנטליים. ואז, בסיומו של הפרויקט המשותף, שוב מגיעה הפרידה הבלתי נמנעת לפרודות ידע מבודדות באקדמיה של החלקיקים האינטליגנטיים.

בספרו "התשוקה הפרומתאית", טוען דוד אוחנה כי אינטלקטואלים במאה ה-20 תפסו את המודרניות כמימוש ההומניזם האנושי, וכאפשרות לתיקון העולם באמצעות שיפור הדרגתי של הידע והחקירה. אך באותה שעה בדיוק גילה האדם המודרני כי הוא משועבד להכרתו ולמציאות שבנה בהתאם לה. מעבר למרידה הפרומתאית שאליה מתייחס אוחנה, מעבר למיתוס פרומתאוס והשוואתו השחוקה לאדם הנאור, מעבר לנאורות על חולייה וקללותיה, נגלה את פרומתאוס הפוסטמודרני, זה הרוצה להשתחרר מכבלי המטריקס, להיות אל כשלעצמו על בסיס פוסטמודרני. פן נוסף של פרומתאוס, שהוא מעבר לתשוקה לידע ולהיבריס האנושי, הוא המרידה "הנשית" המערבת רגש. במסגרתה עורך פרומתאוס את שלילת האלוהות הקודמת ואת פיתוח האמפתיה, שהיא זו שהניעה אותו מלכתחילה להעניק את האש לבני האדם.

matrix

סינתיה פרילנד כותבת ב"מטריקס והפילוסופיה" כי הפילוסופיה המערבית היא גברית ומותאמת לגברים,  כיוון שאלה מחפשים בריחה שכלית-שכלתנית מהיותם יצור פיזי ולא רק רוחני. פרילנד כוללת בהגדרה הזאת את אפלטון, שדן בעולם האידאות, ואת דקרט שזיהה את עצמיותו עם השכל ולא עם הגוף, וכן פילוסופים נוספים. המסורת הפילוסופית הגברית, ממשיכה פרילנד, מתווה גבול ברור בין המחשבה לרגש. יש פה אסקפיזם למציאות שכלית-מנטלית בלבד. ניתן אולי לחשוב על דקרט כעל יוצא דופן, שהרי חושינו אכן 'הוכיחו' שבלתי אפשרי לסמוך עליהם. גם לוס איריגארי, תלמידתו של לקאן, מתארת את השיח הגברי – השיח השליט כטבע שני, המנותק משורשיו הגופניים, ולמעשה מן הקשר שלו עם החיים.

אותו נתק שבין שכל לרגש לא פסח גם על פדגוגים של שחרור דוגמת פאולו פרירה ואנרי ג'ירו שביקשו במפעל חייהם לעצב אדם חדש, אוטונומי ועצמאי המתנגד לכבלי הדיכוי בכוח תודעתו המהפכנית האנושית.

אני מאמינה, שכמחנך גילה פרירה אמפתיה וחמלה גדולות לתלמידיו, שכן עוצמת הקשר שיצר עמם הייתה מרשימה. פרירה מאייר במילותיו את פועלו החינוכי-אידיאליסטי, כמו גם את תלמידיו, ביד אוהבת ומלאת חמלה והערכה. אך הרגש לא נכלל בכתביו כתנאי הכרחי להתוויית פדגוגיה של שחרור.

עם זאת, בנייתם של עולמות אידיאיים וקידושה של שכלתנות טהורה הן שכיבו את האש הפרומתאית מהאמפתיה שחש הלז כשהביא את האש לבני האדם. כיבוי הרגש על ידי הביקורתנות האקדמית-חופשית כביכול, המשוללת לכאורה מאלמנטים רגשיים, שוללת גם את היכולת שלנו ליצור חיבורים בינאישיים אותנטיים המחזקים גם את הרוח; כולל רוח החקירה האנושית, הרצון לדעת המונע מדחף-רגש חקרנות וסקרנות.

אמפתיה וצמצום העצמי: הצורך בשינוי מהותי בהכשרה האקדמית

מה שחסר כיום הוא לא המשך גיבושן של עמדות חיוניות פוסטמודרניות ופוסמורטמיות אודות טבע האדם המתעוות ואודות הסדר החברתי, או עיצוב פתרונות למדווים חברתיים ואנושיים אלה. על כך מתכלה הרבה נייר בספרות המדעית והפופולרית. "הביטו רגע על 'הפייפר', מצוות האקדמיה המלומדת…", כותב יזהר סמילנסקי במאמר בשם "כך בגדה ההומניסטיקה במהותה וחדלה מהיות הומניסטיקה": "…רק הוא המותר לבוא ב'קהילייה המדעית', ואיך הוא בדיוק המרשם לבינוניות, ל'ראש קטן'… אחיד והומוגני, פטור מנוכחות אדם… מקודש, מעוקר מכל גחמה אנושית, כולו רק נייר מילימטרי, אימפרסונלי, נייטרלי, אינדיפרנטי, כביכול רק מדע…" (המאמר המלא מופיע בספרו של פלדי 'החינוך במבחן הזמן'). תחושת אי נוחות המצביעה על חסר, על נוכחות ריקה. מה שחסר הוא אותו אלמנט ראשוני אנושי של התחברות בלתי אמצעית זה לזה, אותה זיקה בובריאנית פרסונלית, אותו שיח רגשי-מנטלי.

בספרו "בסוד שיח" מרטין בובר טוען, כי בסיס אנושיותנו מושתת על 'זיקת אני-אתה'. כלומר, היכולת להתחבר ולהתאגד היא הרבה יותר מאתגרת מיכולת כתיבה מדעית או פופוליסטית על מצב החברה. זו דורשת מיומנויות בינאישיות גבוהות, רגשיות ואמפטיות הכוללות את היכולת להניח בצד ענייני אגו ולהיכנס לעולמו האינטלקטואלי, כמו גם הרגשי של האחר. וזאת, ללא משב של ציניות, ללא משוא פנים וללא ביקורתיות עצמית ובינאישית, שברגעי ההתחברות הללו יכולה להיות הרסנית לתהליך ההתאגדות. בובר מתייחס ליכולת של 'לדעת אדם בלב', שבמהותה היא היכולת לחוש את האחר כחטיבה שלמה, ללא צמצומו או הפשטתו לרגש או לשכל או לגופניות בלבד; הפשטה שבה אנו מורגלים כלגיטימית במחקר, הפשטה א-פרסונלית. מאידך, נדרש הסובייקט המתבונן לצמצום עצמו ולחמלה אותנטית על מנת לעמוד על הווייתו של שותפו לשיח. הרי אין הבנה של אנושיות ללא אמפתיה. אין קריאה אמפטית של רסקולניקוב, גריגור סמסא ואפילו הומברט הומברט ללא היכולת הבסיסית של חמלה אנושית. מדוע היא אינה נטועה בתשתית יסודות מבנה הכוח האינטלקטואלי?

כשם שבתי הספר ומערכת החינוך מנוכרים לתלמידיהם ולמוריהם, כך גם המערכת האקדמית מנוכרת לסובייקטים המרכיבים אותה. עצם הדיבור המאניש אותה כמערכת בעלת דינמיקות משלה משול להענקת היכולת להיות מנוכרת. השיח הסטרוקטורלי מאניש מערכות בהיותן מנוהלות על ידי 'יד נעלמה' הנטועה בתשתית הקיום החברתי. לדידו של הקפיטליזם (הפשיסטי, ניתן לומר), המערכת היא החשובה. לה יש את זכות הקיום. למכשיר אלקטרוני אין תוחלת אם אין יכולת להחליפו בתוך שנים ספורות במכשיר אחר. לכן, תהליכי הייצור דואגים כיום לייצר מיכשור בעל תוחלת חיים קצרה כדי לשמר  את המערכת הצרכנית. לצריכת מוצר יש ייעוד, והוא – לייצר שעמום ממנו בתוך חודשים ספורים כדי לבנות שוק צרכני לדור המוצרים הבא ולהניע את גלגלי הצריכה (מתי כבר משווק אייפון הדור הבא?)

סיטואציה קרובה למופרך שבה אנחנו נתקלים מזמן לזמן במערכת האקדמית: איש סגל שמחליף מחשב, כי אם לא ינצל את הכסף הוא 'ילך' למערכת וייבלע בכספי המחלקה. זו קרבנות האינטלקטואליזם למערכת שלא רואה את הצורך היחידי אלא את צרכי המערכת בכללה עד כדי הוצאות מיותרות וחסרות שחר למען שימור מנגנוניה. וכולם משחקים את המשחק.

'אאוריקה!'- קריאתו המחקרית הנרגשת של ארכימדס היא קריאה רגשית קודם כל, המזינה את יצר החקירה וממצה אותו ואת גילוייו. ללא אותה קריאת התעלות לא הייתה מוטיבציה ליציאה למסע החקירה מלכתחילה. התשוקה הפרומתאית לידע מקורה ברגש, וכך, הרגש ויצר החקירה מזינים זה את זה. ללא רגש אין חקר. ללא חקר אין הזנת הרגש.

אחרית דבר

אינטלקטואלים, כמו גם סטודנטים מעודכנים, חייבים לאמן את עצמם באימון רגשי, לא מהסוג הטלוויזיוני הפופוליסטי, אלא אימון רגשי של צמצום היחיד תוך שמירה על הסובייקט-העצמי; אימון רגשי של היכולת להקשיב ולהכיל הכלה מלאה את האחר; של היכולת להבין על מה באמת הוא מדבר ומה באמת הוא חווה, ולאחר מכן להיות מסוגל לאחד את הסובייקטיביות של האחר עם זו של עצמי. זהו אימון מסוג חדש המתרחש בנפרד מהאימון האינטלקטואלי שנערך במוסדות להשכלה גבוהה עד כה. דומה הדבר למעשה האמן שמצמצם את נוכחותו נוכח האובייקט המצטייר, ותוך כדי כך מנכיח את עצמו כאמן היוצר מחדש את האובייקט על הקנבס ומכריח בהמשך את הצופה, דרך הציור המוגמר, להפוך לסובייקט על ידי צפייה במעשה האמנות.

עתיד המהפכה טמון אפוא בחיבור הרגש לאינטלקט – חיבור שהוסר באמצעות אזמל המודרנה שהפריד את הרגש מהידע, שהפך את המדע ל'אובייקטיבי' ושלל את קיומם של רגשות בתהליך, את קיומה של האנושיות בתהליך צבירת ובריאת הידע. בל ניתלה במרחב או שניים שבהם אנו משתפים פעולה. הבה נבדוק היכן אנחנו מסתגרים לעצמנו. בל נטעה ונחשוב שעם פרוץ המהפיכה מקומנו כבורגנות אינטלקטואלית יישכח לנו. כינון מהפיכה על ידי אינטלקטואלים משכבת הביניים של הסדר החברתי, מהמעמד הבינוני, כמוה כהתאבדות. שהרי אותנו יוציאו ראשונים להורג. עם זאת, התשוקה הפרומתאית לידע ולהצלת המין האנושי, בחמלתה כי רבה, היא זו שדואה על משק כנפי ההיסטוריה ולא טובת יחיד זה או אחר:

"שמע רבי דב-בער ('המגיד ממזריטש') בת קול האומרת אליו:

'איבדת את חלקך בעולם הבא'.

– יפה! – אמר המגיד- עכשיו, כאשר נתבטל השכר, אוכל

באמת לעבוד את ה' שלא על-מנת לקבל פרס" (מתוך "אור הגנוז" לבובר).

* הכותבת הינה ד"ר לקרימינולוגיה ומלמדת באוניברסיטה העברית

תגובות
נושאים: מאמרים

19 תגובות

  1. מתרשם הגיב:

    כיצד נשבור את דינמיקת ה'חוקר לחוקר זאב'?

  2. קורא אנגלי הגיב:

    בקשר לאימון הרגשי:

    "אימון רגשי של צמצום היחיד תוך שמירה על הסובייקט-העצמי; אימון רגשי של היכולת להקשיב ולהכיל הכלה מלאה את האחר;"

    זה העניין בדיוק אני אינני רוצה לצמצם את עצמי או להכיל אפילו גרם אחד של טוני בלייר בתוכי.
    אני רוצה לראות אותו (ואת חבורתו) בכלא! כי הוא פושע מטורף!
    האם הבעיה שלפנינו התרחשה באמת בגלל הקפטילזם או בגלל אנשים מסויימים שבקפיטליזם?
    זה איננו חלילה כתב הגנה מצידי על הקפיטליזם ורעותיו החולות אך האם טוני בלייר הוא קפיטליסט-פושע או שהוא פושע משיחי מופרע שבמקרה הוא גם קפיטליסט? לדעתי התשובה היא השנייה. זה לא שאני מעוניין בקפיטליזם אבל לדעתי יותר משאנחנו בציפורני הקפיטליזם אנחנו בציפורני פושעים שהקפיטליזם (במקרה) מאפשר להם להתפרע.
    לא אכפת לי איזו שיטה תנהג לאחר המהפכה (בעצם כן אכפת לי אבל אין זה מדיר שינה מעיני) לעומת זאת העובדה שפושע מנוול נגד האנושות מסתובב לי בין הרגליים (ואין לדעת מה יעשה מחר) כן מדירה שינה מעיני ועוד איך! אימון רגשי נחוץ לכל מי שלא תופס עדיין שבלייר ותואמיו הם ארכי-פושעים מסוכנים עם דם על ידיהם. מי יעצור אותם?!

    הרגש יתחבר עם האיטלקט יום אחד בעתיד כשתהיה מציאות פוסט-מהפכנית אחרת (ולא ההיפך).
    כשאנשים מתפוצצים ונשרפים מזרחן, או מהשד יודע מה, שום רגש לא מתחבר לשום אינטלקט. ותקנו אותי אם אני טועה.

    • גיא הגיב:

      אני חושב שאתה טועה..
      אתה צודק בביקורת שלך ואני יכול בהחלט להבין ולהסכים עם הכעס שלך על בלייר.
      אבל בוא נודה באמת… האלימות והפשע המטורף, פשעים נגד האנשות וכו' אינם רק מנת חלקו של הקפיטליזם הפאשיסטי.. גם השמאל, בשם המהפכה והפרולטריון, בשם ההומניזם, בשם עתיד ילדינו רצח, חירב, הרס, חמס וגזל. כאן בדיוק נכנס עניין הסובייקטיביות.
      הנטייה של הפוליטיקה האידיאליסטית, תסביך המלך פילוסוף שמייסדת את המחשבה המערבית (תראי ד"ר אמיתי, איך גם כאן אפלטון אשם) היא לקדש אמצעים עכורים כדי להביא למטרה טובה. להפיץ את הדמוקרטיה למשל, או להשליט דיקטטורה אכזרית בשם האידאל הקומוניסטי. כשבוחנים את מה שנשאר אחרי – שלטון טרור וקברי אחים, אני לא מוצא הבדל בין זה ובין זה.
      אני חושב שבלייר ובוש עשו מעשים אייומים, אבל אני משוכנע שמניעיהם היו טובים.. במידה שכל אדם צודק בתוך הראש שלו.. גם היטלר פעל מתוך שאיפה לתיקון עולם – בדרכו המפלצתית והמעוותת.

      אז אנחנו יכולים לעלות על בריקדות ולטפל בבלייר ובבוש כמו שטיפלו בסדאם ובמוסוליני. ואז מה? אנחנו ממשיכים לפעול באותו המנגנון האלים.

      אנחנו יכולים להבין ולהצדיק רצח שביצע מישהו מתוך עמדת מוחלשות, נגד מי שפגע בו, כמו אישה שרוצחת את בעלה שהתעלל בה.. אנחנו ממהרים לסלוח. אבל המוחלשות והקורבנות הם סובייקטיבים והם אלה שיוצרים תחושה של משחק סכום אפס. או שאני נכנע וממשיך להיות קורבן, או שאני מורד ותוקף והופך את האחר לקורבן. זו המלכות שלנו.

      ההכלה של הסובייקטיביות של האחר פירושה לנסות ולראות רגע את העולם דרך עינייו של האחר, איזה רגשות וצרכים הוא משדר.. ככה אפשר לעצור את התוקפן בלי להפוך להיות תוקפן בעצמך.. ככה אפשר לצאת מהמלכודת. כשיש תקשורת אמיתית, הבנה אמיתית ולא פרופגנדה לוחמנית, אפשר באמת להגיע אל הבנאדם השני.

      נכון, המהפכה האלימה היא מהירה יותר, היא משחררת, היא נותנת ביטוי לכעס. אבל היא משאירה אותנו במלכודת. הרבולוציה, לפני השימוש הפוליטי המודרני שלה, התייחסה לתנועת הפלנטות במסלולם – שהוא כידוע מסלול מעגלי – כזה שמחזיר אותנו בדיוק למקום שממנו ניסינו לברוח.
      שינוי גאנדיאני הוא האופציה היחידה, לא כי זה יותר הומנסיטי או אסטטי ממהפכה אלימה, כי הוא השינוי היחיד שמסיט ממסלולם את הפלנטות.
      מדובר בתהליך קשה ומסובך שסופו בהומניזציה של האחר. ככה אנחנו רואים את בלייר לא כפושע פסיכופט ורוצח המונים, אלה כאדם. אדם שככל הנראה רצה בטובת אזרחיו ובתיקון העולם כמו שהוא מבין אותו. אומרים שהדרך לגהנום רצופה כוונות טובות.
      אז איפה הפתרון? אפשר להוציא את בלייר להורג בכיכר הבסטיליה, אבל אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאחריו יצוצו עם עשרה גרועים ממנו, כי זו טבעה של המלכודת. אפשר להגיע ל"קפיטליסטים הפאשיסטים" ולהתמודד איתם כמו שגנדי מלמד אותנו – בחמלה שפרידה את האדם מהמעשה שעשה, נוראי ככל שיהיה.

      ד"ר אמיתי, אני יוצא מתוך נקודת הנחה שאת מכירה טכניקת של nonviolent communication שמגלמים את האימון שאת מגדירה כנחוץ לעולם האקדמאי..

      מקווה שלא היה מייגע מדי להגיע לסוף התגובה שלי

      בידידות
      גיא

      • ק.א. הגיב:

        לגיא, קראתי עד הסוף וקראתי שוב.
        כמה הערות בקצרה:
        1. לדעתי לא מדובר בפוליטיקה אדיאלסטית ולא בקפיטליזם פאשיסטי אלא ברצחנות (שבמקרה היא קפיטליסטית).
        2. אני יוצא מנקודת מבט טרום-אידיאלסטית, אם תרצה טרום-חשיבתית שהיא התבוננותית בעיקרה. בזיהוי האלמנט הרצחני הזה אני מבחין לא רק בטיבו הרצחני-קפיטלסטי (האספקט האיכותי) אלא גם במידת כוחו, השפעתו, והתפשטותו בכל רחבי התבל (האספקט הכמותי) ממעמקי האוקיינוס ועד למרומי החלל.
        3. בין אם בוש ובלייר פעלו ממניעים כאלה ואחרים זו נקודה קשה מאד לפענוח חד משמעי ואינני מוצא טעם רב להרבות יתר על המידה בזה. אם כי אני מודה שיש בזה עניין.
        4. השאלה שלי היא זו: אם האנושות אינה מעמידה את בלייר במקומו מה זה אומר לגביה? אינני חפץ בראשו של בלייר כקישוט או כנקם או כשום דבר למעשה מלבד הביטוי לרקיעת הרגל של האנושות המכריזה "עד כאן!". נשאלת השאלה היכן עובר הגבול? כמה מתים רשומים על הגבול הזה? לכן אינני חש שאני נכנס בהכרח למלכודת כאן. אם כי אתה צודק וזו אכן -יכולה- להיות כניסה למלכודת, אולם האם ישנו צעד כלשהו שבאחריות איננו יכול פוטנציאלית להוות כניסה למלכודת?
        5. המהפיכה הטרום-תיאורתית אליה הייתי רוצה שנשאף אליה איננה אלימה ואף איננה מהפכנית. העולם כבר יודע באופן רחב היקף שבלייר פושע אך משום מה הוא מתמהמה ליד המפתן. כמו חיה שהיתה בשבי לאורך זמן ושפותחים לה את הדלת…היא לרוב מתמהמהת במפתן הכלוב ומסרבת לצאת אל הלא נודע… אינני ממליץ לזנק החוצה מייד אך כפי שנאמר היה לנו מספיק זמן להעריך את המצב ובכל זאת אנחנו עדיין בכלוב. החיים האלה הם שלנו. מר בלייר לא העניק לנו את החיים האלה ואיננו חייבים לו מאומה מלבד שיפוט ישר והוגן כמיטב שיד אנוש משיגה (והסרט בלייד ראנר פתאום עולה בזכרוני).
        6. הטענה שבלייר רצה בטובת אזרחיו היא מפוקפקת ביותר (בלשון המעטה) ואף אם בכך רצה הוא עדיין שפיט.
        7. איפה הפתרון? אין שום פתרון. כי בחיים אין פתרונות. מה זה "פתרון"?
        כשמשהו עובר את הגבול אז הוא עובר את הגבול.
        ואם לא עבר את הגבול אז לא עבר את הגבול ואז נמשיך להתבסם בניחוחו.
        8. אשר לחמלה, אם אתה לוחץ עלי אז אני אינני רשאי לחמול עליו. העם העירקי צריך להחליט אם לחמול על בלייר. אם יחליט העם העירקי לחמול עליו לא אתנגד ולא אצטער.
        9. בינתיים אנו כחגבים לרגלי בלייר ותואמיו.
        10. אנו מוכרחים לבחור. ואין מפלט מזה. גם הבחירה שלא לבחור היא בחירה (או בכי רע).
        11. לאחר המהפכה הטרום-תיאורתית הזו יש סיכוי לאימון רגשי ולהתבהרות אידיאולוגית, אך בעוד טבעת החנק על האנושות מתהדקת אינני יכול להיות אופטימי שנגיע כולנו שלמים ובריאים לאפשרות לתרגל את האימון הרצוי הזה.

      • ק.א. הגיב:

        ונקודה אחרונה גיא, על מה אתה מבסס את השערתך שלבלייריסטים למינהם יש אכן "כוונות טובות"?
        העלת בדעתך שמתאפשרת בכלל כוונה שאינה "טובה"? אם פלוני ישבע לך שהוא מאמין באמונה שלמה שהוא רואה את הטוב בחיסולך כאן ועכשיו מה תענה לו? ומה יענו לו קרוביך ויקירך? הצדק עלול לקבל לפתע משמעות אחרת… כנראה שלא לחינם רצח היא העבירה החמורה ביותר (שלא לדבר על רצח סדרתי) כי בחיי אדם מדובר. כשמתקרבים לקצה חוקי היום-יום לרוב מתפרקים. אגב אינני קורא להחזרת הגליוטינה בכיכר הבסטליה אלא לכל שהאנושות מכריזה בזאת על גבול שהיא איננה מעוניינת להתמיד בו עוד. הדרך הכי פחות אלימה שעולה בדעתי היא להעמיד לדין את מי שעבר את הגבול באם אכן חושבים שיש כאלה שעברו גבול זה.

      • ק.א. הגיב:

        והפעם באמת נקודה אחרונה: כזכור בטרם נפתחה המלחמה בעירק בלייר עשה שמיניות באוויר כדי לקבל לגיטימציה וצידוק משפטי רחב ככל האפשר (אחרי הכל הוא באירופה ולא בטקסס). לשם כך גוייסו מיטב המוחות המשפטיים בכדי להעניק לבלייר את הגב המשפטי שיוציא אותי מכל אחריות למלחמה שהיא בלתי חוקית או חלילה לפשע נגד האנושות. ללא הגב הזה – השמיעו מגיבים בכירים את דעתם – לא היה יוצא למלחמה. משמע שלא היה נוטל על עצמו סיכון אישי. כלומר לא העקרון (איזה עקרון "טוב" כבר יכול לעמוד כאן?) עמד לנגד עיניו אלא שיקולי תועלת מבחילים. וכעת הוא לוטש עיניים לאיראן ומי יודע להיכן עוד.

      • גילה אמיתי הגיב:

        שלום גיא,
        מכיוון שאנו מצויים עדיין בשאיפה לדמוקרטיה ולאי ביטול היחיד כסובייקט, ראשית, ההתלהמויות באמת בעייתיות שכן, ללא האפשרויות הדמוקרטיות לא תיתכן דמוקרטיה (התכנסות ודיון).
        ההתבוננות שאני יכולה להציע כרגע היא התבוננות רלטיביסטית בה אנו נשאל את עצמנו שב ושב לגבי הגדרות העולם שהגדרנו לנו ולפיהן אנו פועלים.
        הצורך במהפיכה הוא צורך שנדון והגדולה של העניין היא, לדעתי, העודה שגם מי שלא מקבל את מרקס לא יכול – בדיון רציני – להתעלם מדבריו. הא נותר אלמותי.
        גילה

  3. אנג'לו איידן הגיב:

    לגילה אמיתי
    כל הבורים אודות מרקס חופשיים לתאר אותו, את מחקריו, את המסקנות שהסיק מתוכם ואת עבודותיו בכלל. תאמיני לי שבורים כאלה נמצאים בשפע, אפילו יותר מהנוכלים שמעוותים את המרקסיזם. אצלך זה אחרת.

    לצד התיאורים שלך, את ממש הבהרת באורח חד-משמעי שאת נמצאת בשלב התפתחות בו את לא מסוגלת להבין את קרל מרקס ואת תוצאות העשייה שלו.
    כאשר תוכלי לתאר את מרקס כמטריאליסט דיאלקטי (או חומרני היסטורי), ולא לעסוק בתיאורים מטפיזיים (כמו אלה המתארים את מרקס כהומניסט), זה יהיה סימן שהתגברת על מכשולים קונקרטיים (לא של הפסיכה או של שאיפה רוחנית או של משהו מן הסוג הזה) אשר למציאות הממשית, ולא בתוך המוח המסרב לשקף אותה ומעדיף לדמיין מציאות רצויה, ואולי גם לכעוס על כך שזו האחרונה לא תואמת את המציאות החומרית ואת התנאים החומריים שבה, שניהם בהתפתחותם הדיאלקטית.

    ואני עדיין לא מדבר כאן על השלב בו תצטרכי לבחור בין התפיסה המטריאליסטית לבין אלה האידיאליסטיות, בהן את כל כך "מרגישה" כדג במים.

  4. גילה אמיתי הגיב:

    שלום רב,
    לרגע לא התיימרתי לערוך ניתוח אקדמי או להבין את מרקס כמטרת המאמר, אלא – לנסח מאמר עמדה המציג "תצלום-בזק" של הרהור ואפילו בעיבודו החלקי.
    זכותך ללא ספק למסגר אותי ואת ידיעותי בתוך כל מסגרת שתחפוץ.
    גילה

  5. גיא הגיב:

    ק.א., אני מסכים איתך.

    הבעיה וגם הפתרון והמטרה הם להוציא את הצבאות הזרים מעיראק ואפגניסטן ולעזור לשקם אותם (כחובה ואחריות של המדינות שתקפו). הבעיה היא שלפעמים אנחנו כלכך מתמקדים בפשע ובפושע עד שאנחנו שוכחים את הקורבן. חשוב לחולל את השינוי באופן שיביא לשיפור המצב ולא בכלים שיביאו להסלמה.
    אני לא מתיימר לדעת את כל התשובות, רק לאותת על הכיוון שנראה לי נכון 🙂

    • ק.א. הגיב:

      מה שניסיתי להביע זה שהדרישה לבדיקה פנימית מעמיקה נשמעת כלא מחייבת. כלומר לא מתחייב ממנה שום תוצאה ספציפית בשטח. בדיקה פנימית היא בסופו של דבר רק בדיקה פנימית. בדיקה כזו עלולה להסתיים בכך שאותם אלה שהביאו אותנו לחורבן יחזיקו איתנו ידיים וכולנו נהרהר ונבכה יחדיו. דווקא ההתרכזות בקרבן היא זו שמחייבת החלשתם של האחראים לפשעי מלחמה והרחקתם מתוכינו.
      כשאני חושב על זה אין לי שום רצון כרגע לנסות לתת לבלייריסטים שום אפשרות לעמוד על הבמה ולתרץ את מעשיהם. מוטל עלינו להעמיד פושעים אלה לדין בהקדם האפשרי אחרת אנו שותפים לפשע. למושג 'בית-משפט' חסרה המשמעות הסטנדרטית בשעה שמנהלי מחנות עינויים (ושיטות העבודה שלהם הם השיטות הנוכחיות, זה לא דבר השייך להיסטוריה אלא להווה, ראה המצטלמים עם המעונים בגאווה ואת פרשת החזיות מהכותרות של היום) מהלכים בקרבינו באין מפריע. איך נעצור הנחשול אם לא נכריז על פעולותיהם כפשע?

  6. אנג'לו איידן הגיב:

    יש גם את זה: מקרים בהם אנשים מתייחסים למנהיגים הגדולים של תנועת הפועלים בכדי להעניק ביסוס לדיבורים המחוסרים חשיבות.

    לנו אין זכויות שהן. אנחנו לוקחים את הזכויות כאשר מתאפשר לנו: כאשר, למשל, אנחנו רואים התרחשות של מקרה דומה לנ"ל, אם זה מתאפשר, אנחנו גורפים זכויות בכדי למלא את חובתינו לבצע חשיפה.

  7. אמנון נוימן הגיב:

    גילה אמיתי נותנת תמונה רחבה ביותר של התפתחות הפילוסופיה המערבית מדאקרט ועד מארכס והלאה במספר מילים . אך אינה תופסת את מארכס במרכז הויתו ויכולתו לתפוס את השור בקרניו כונתי בהסבירו מה הגורמים העיקריים היוצרים תנאים למהפכה ואת המהפכה עצמה והם מערכת היצור ושנוייה, את אמצעי היצור ויחסי הייצור, מדוע עבדך מזכיר זאת כיון שמכל ניתוחך עולה קטורת של הערכה וניתוח של הוגי דעות שלא הגיעו להבנת המציאות על בסיס המטריאליזם הדיאלקטי כפי שמציין זאת עיידן "כאשר תוכלי לתאר את מארכס כמטריליסט דיאלקטי " ברור שמארכס היה הומניסט גדול אבל ההומניזם שלו התחבר השתלב בראיה מפוכחת של המציאות ולא כמו האחרים שהינך מזכירה ההומניזם שלהם היה ריגשי הפכפך בהתאם להתפתחות הקונקרטית האם ידוע לך שמרטין בובר היה מתומכי מלחמת העולם הראשונה בתחילתה בעוד לנין גינה אותה מתחילתה כמו הצרפתי שהרגהו לפני המלחמה. אניהאחרון המזלזל בצד הריגשי רוחני של האדם אך חייבים להכניסו לפחות בנתוח פוליטי בקונטקס מאד מאד מוגדר . מהפכות לא קמות ונופלות ע"י נתוח רגש זה או אחר הן מהוות משקל אך הינן הגורם . בעוד שפילוסופיות כן נופלות. הרציו חייב להתיחס לרגש לפתחו להכניסו למסגרת של השלב המהפכני , דבר זה לא נעשה ע"י אימון והסבר אינטלקטואלי זה או אחר , זה נעשה ביד ברזל . בריהמ עם כל חסרונותיה המבניים לא התמוטטה בגלל הרצחנות המוגזמת של סטלין .אלא , בגלל ההתנונות המהפכנית -חברתית של תקופת ברזנייב ויורשיו. מאידך מסכים איתך שעתיד המהפכה טמון בחיבור הרגש לאינטלקט אך על בסיס נתוח מרכסיסטי שמשמעותו הבנת הרציו על בסיס מטריאליסטי של ההתפתחות המשתנה . אך כיון שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה בפשטנות, אל תחששי שכבת הבינים של הסדר החדש הייה תהיה הנושא המרכזי של המהפכה ולא קורבנה .

    • ג.א. הגיב:

      שלום אמנון,
      אני מסכימה עם דבריך.
      לא מיציתי את הדיון בסוגיה על כל רבדיה אך הצגתי תמונה מפרספקטיבה של אקדמאית, מתוך פתיחת דיון של בקרה וביקורת עצמיות. טעותו של בובר עדיין לא מפחיתה מרעיונותיו היפים ביחס לזיקה האנושית וצדקתו של לנין עדיין לא מפחיתה מטעויות הסטוריות שכונן.
      גם נפילת הקומוניזם נבעה – כמו כל נפילה, אפילו של קשר זוגי – מתוך תנומת התבונה האנושית ומתוך לקיחת מובן מאליו הגדרות חברתיות שיש צורך לשוב ולבחון אותן ללא הרף. הקריאה של הטקסט היא חיבור חלקי התבוניות שלנו כבני אדם וביקורתיות ללא-הרף של הגדרות תחומי הפעולה שלנו והגדרות העולם שלנו אותו אנו מבנים ומכוננים ללא הרף.
      גילה

  8. אנג'לו איידן הגיב:

    ביחד עם אמנון נוימן ונגדו – "התפתחות הפילוסופיה המערבית" נלמדת בפקולטה להיסטוריה ובלימודים על תרבויות. בפאה "המערבית", או נכון יותר, הבורגנית של החברות האנושיות, הפילוסופיה נלמדת גם באקדמיה למדעים כפקולטה לא קשורה לאלה (למעלה).

    עד כה, הפילוסופיה היחידה שנשארה מדע לכל דבר היא המטריאליזם ההיסטורי – למעשה אתה לא טועה אם אתה מכנה את הפילוסופיה המרקסיסטית בשם 'מדע של המטריאליזם הדיאלקטי'. ההומניזם, במובן של עליונות הערכים האנושיים, ניתן לשימור ולפיתוח כפועל יוצא מהמשטר הרודני (או דמוקרטי, שזה הנו הך) של מעמד הפועלים. ולא להיפך – הרודנות הפרולטרית היא לא פועל יוצא של הומניזם, אלא של הפעילות הממשית והמבוססת על הדיאלקטיקה החומרית של הכוחות המהפכניים. כך שיותר נוח להומניזם להשיג רמות מפותחות במציאות (ולא רק בהרהורים פנים מוחיים). רמה זו נראית גבוהה במציאות שלנו לצבועים המתחמקים ומתעלמים בלבד. הומאניות המשטר של החמאס בעזה היא הרבה יותר גבוהה יחסית. בפאה "המערבית", אפשר להרכיב התנהגות הומאנית במנותק ותודות לשלל הגניבה "המערבית". בעזה, הי מתאפשרת על-פי התנאים החומריים בהתפתחותם, כפי שלמדנו במטריאליזם של מרקס, אנגלס, לנין ומאו. למשל, לנין גינה את המלחמה על בסיס של אינטרס חומרי מודרני לעומת בובר, שנישען על אינטרס מעמדי פרימיטיבי. לכן ההומאניות של שניהם היא תולדה של שיקול חומרי (מוחשי ולא מופשט), ולא להיפך.

    לכן, אחרי הגלויים המרעישים של המחקרים החומריים של הפקולטה המדעית להיסטוריה של אוניברסיטת לוס-אנג'לס מתוך כל המסמכים, גם הסודיים, של ברה"מ, דבריך "ההומאניים" בדבר "הרצחנות המוגזמת של סטלין" מתגלים הרכבת לוגו של צביעות באמצעות התחמקות והתעלמות שגרתיות לבורגנות, הן המערבית והן המזרחית, גם הצפונית וגם הדרומית. הכרה מעוותת זו על סטלין לא מתאימה להבנות שאתה מציג. תתעשת חבר נוימן! מה שהפיל את ברה"מ היה הרביזיוניזם החרושצ'ובי, שכביכול התפתח לסוציאליזם "רגשני" עד גורבצ'וב, ולא הפסיק להיות כלכלי לרגע.

  9. קים הגיב:

    אנג'לו, ברכות על מינוי יורש העצר החדש של צפון קוריאה, מופת הסוציאליזם, החופש והקידמה.

  10. סדרן דשא הגיב:

    למרות שהחלטתי לא להתערב במאמר זה ולהגיב עליו,משום שיש לי ביקורת קשה מאד על מרקס ועל דרכו,כמו גם על בקונין ודרכו (אני אנרכיסט ואין אצלי פרות קדושות משום זן) ואין זה מטעמי ללכת ולהתווכח עם משיחיות שמאלנית או אנרכיסטית (גם אם היא באה במסווה של "ניתוח אינטלקטואלי" או התרשמות מלומדה ושאר הגיגין מצוות אנשים מלומדה).דבר אחד הקפיץ אותי ושלח אותי לבמת הדיון כאן:
    אחד האנשים היותר דוגמטים באתר זה,טרח כאן לציין במלוא הפאתוס והחשיבות ש:"…עד כה, הפילוסופיה היחידה שנשארה מדע לכל דבר היא המטריאליזם ההיסטורי" ובלה בלה בלה.לא הייתי טורח להתיחס לדבריו אלה, לולא לפני זמן לא רב נדרש אותו איש עצמו,לבטא הסכמה עקרונית לשתי האקסויומות הבסיסיות של הסוציאליזם ובמקום לפתח במת דיון מדעי (שהרי אקסיומות דורשות מטבע הגדרתן הסכמה,משום שאינן נתנות להוכחה.רק אחרי שמסכימים עליהם נתן לבנות משפטים והוכחות כיאות וכמתבקש ממדע מודרני ומתפתח),הוא זנח את הדיון ונטש אותו כאחרון השרלטנים והשאיר חלל ריק אחריו. כלומר הוכיח בלי מילים את נביבותו הגמורה.שהרי היה יכול להתנגד, לשלול או להסכים לרעיונות המועלים ובכך לתרום לדיון המדעי להתפתח ולא עשה כן.
    האקסיומה הראשונה הייתה:
    הסוציאליזם מתקים על בסיס שלוש עשיות:
    שורשי העשב (הן חוליות הבסיס של ההתארגנות הפועלית)
    האינטרנציונל (הוא המקשר בין שורשי העשב)
    המלחמה בבורגנות.
    האקסיומה השניה הייתה:
    הסוציאליזם מורכב משלושה זרמים עקריים:
    הקומוניזם
    הסוציאל דמוקרטיה
    האנרכיזם.
    למרות שאני מבין את רצונם של אנשי הסלון האינטלקטואלי כאן,להתיפיף וגם לדון במילים גבוהות בנושאים חשובים כביכול,"מטריאליזם היסטורי" סטייל,כל זאת ע"מ להתאהב בבבואתם בבואם למראה…אני מבקש מכל הנוכחים כאן להתחיל ולעסוק במלאכה.לא להתחסד ולברבר כעדת חסידים שוטה ולנתח את דברי הגורו "ההיסטורי".הגורו מת.הוא דיבר לפני מעל למאה חמישים שנים (של התפתחות אנושית מסחררת שכבר מזמן לא סופרת אותו ואת דבריו) על משהו אנכרוניסטי שעבר זמנו.אפשר עד מחר לשחק אותה אלוהים קטן ולברבר על "מה הפיל את סטאלין" ו"למה התכוון המשורר לנין",או "מה אמר בדיוק קרופוטקין" ו"על מה רמז האדמו"ר טרוצקי" ולטחון עד זרה את מאמריו המשמימים של בקונין על המאבקים הלאומיים בפרוסיה…הכל עבודת אלילים והתבטלות בפני הסלבריטאות הזו רק ע"מ להסיר אחריות,להמנע מיצירתיות ולבטל מודעות מעשיות הכרחיות,פשוטות,ברורות,אפורות וגם מיגעות כאן ועכשיו.אפשר לנפח את ורידי הצואר עד כדי פצוצם ולנפנף בגדולתם של המשיחים המתים האלה לברבר עד מחר,על "מי יצר את מי": הרוח את החומר או החמור את המשיח,ו"מי מקבע את מי"? ההוויה את התודעה או התודעה את האממא שלה,או "כיצד שוברים את הביצה המבושלת עם הכפית? מהצד הרחב או הצר?",,,
    ואפשר גם לנגב את הלוח ולהתחיל מחד"ש.כי יש כאן מדע וגם מעבדה.
    הנה אני מסרהב בכם חברים.נראה אותכם מתיחסים לאקסיומות שהעליתי.הן לדעתי הבסיס היחידי לדיון מעשי וגם לעשיה עם פירות בצידה,בהמשך.
    הבוז לדוגמטיזם המשיחי ולזבחי המתים שלו.שמענו כבר מספיק על מרקס ובקונין טרוצקי ואמה גולדמן.די נמאס.בואו נשמע מה יש לכם להגיד באמת.היו אתם אנשי המהפיכה.אל תתנו לה להתחיל בלעדיכם.

  11. גילה אמיתי הגיב:

    קראתי את התגובות של קוראי המאמר והסקתי בכאב כי נכשלתי. משימת המאמר נכשלה.
    נכון, לרגע לא הפגנתי את ידיעותי במרקסיזם / לניניזם/קומוניזם/ מטריאליזם דיאלקטי ואחרים – כי זו לא במה אקדמית ואני לא אמורה להפגין פה ידיעות או ללמד מישהו (בניגוד לאקדמיה בה אני אמורה להיות "בעלת הידע").
    אבל קריאתי הנבלעת בדבר צמצום האגו ופניה למיומנויות הרגשיות נותרה דמומה בחלל האינטרנטי, ונבלעה בבליל הקריאות האינטלקטואליות וחלקן המלומדות שנקראו כאן.
    כואב, כואב הכשלון

  12. אנג'לו איידן הגיב:

    בכך, לא בכישלון שלא היה, אלא בכאב, שיתכן כי אמיתי הוא, גילה אמיתי עלתה מדרגה והגיע לצומת. מכאן שתי אפשרויות – שתיכשל או שתצלח בהתמודדותה עם הקביעה כי "כינון מהפיכה על ידי אינטלקטואלים משכבת הביניים של הסדר החברתי, מהמעמד הבינוני, כמוה כהתאבדות."

    הקביעה עצמה ממשיכה להתחבב. מזמן, היא רצה ומתחבבת בקרב המונים לטובתה של הבורגנות הגדולה. בתנאים של חשיפת עובדות נוחה, היא תיזרק לפח-זבל של ההיסטוריה. אבל לא, אין אצלנו נוחיות בחשיפה שכזאת. להיפך, הנוחיות ניתנת למעוותי-עובדות, הגורסים (בין השאר) כי ההבהרות על החיבורים שבין הרגש לידע הן מלאכת הפרדה בקשר שביניהם, ובכך מעודדת ערבוביות בולמות חשיפה. וזה כי הבהירות חיונית בתנועה לקראת הקדמה – גם זו החברתית.

הגיבו לאנג'לו איידן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים