ידידי איתמר שאלתיאל פרסם היום פוסט שזוכה לתפוצה נרחבת ברשתות, פוסט חריג בחריפותו הרטורית עבור האיש נעים ההליכות הזה. איתמר זועם, ובצדק, על (חוסר) התגובה של השמאל הישראלי לחשיפות של אל-ג'זירה מהימים האחרונים. לדעתי, עם זאת, הוא לא מבין נכון את הסיבה לשתיקה הנבוכה של השמאל; חוסר ההבנה הזה נובע מחוסר הבנה של המשמעות האמיתית של המסמכים שנחשפו, ואי לכך איתמר לא מצליח להצביע על כיוון אחר עבור השמאל. חבל, כי הבנה נכונה של משמעות המסמכים יכולה להצביע על אסטרטגיה חלופית בשבילנו.
איתמר צודק באומרו ש"כשירותם של הפלסטינים לשלום" איננה הלקח העיקרי של חשיפות אל-ג'זירה, כפי שטוען הזומבי המכונה "שלום עכשיו". אבל מהו הלקח, אם כן? הוא אינו אומר זאת מפורשות, אבל נדמה שבעיני איתמר הלקח הוא דווקא אי כשירותה של ההנהגה הישראלית לשלום, אי-כשירות שאותה השמאל לכאורה אינו מדגיש מספיק.
אבל זה כלל וכלל איננו המסר העיקרי, לפחות לא בשביל הפלסטינים היודעים היטב כבר שנים רבות שההנהגה הישראלית איננה מעוניינת בשלום. הלקח בשבילם דווקא כן נוגע להנהגה הפלסטינית: המסמכים חושפים אותה בערוותה כמשתפת פעולה פעילה עם פשעי הכיבוש הישראלי. לא רק שלא מדובר בפרטנר לשלום אלא שהרשות הפלסטינית תחת אבו מאזן הפכה לזרוע של הכיבוש עצמו, שותפה לתכנון חיסולים ומבצעי הרג. כפי שכותבת כרמה נבולסי, הנזק הכי גדול כאן הוא הבגידה המוכחת, הבלתי ניתנת לערעור, של ההנהגה הלאומית-חילונית במטרה הלאומית הפלסטינית.
בכל הנוגע להנהגה הישראלית, המסקנה היא לא שהיה צ'אנס לשלום ואולמרט דפק אותו, אלא שגם ההצעה הבזויה והנאלחת ביותר שהציע העבד הנרצע של הכיבוש ושל האמריקאים, אבו מאזן, לא התקבלה על דעת ראש ממשלה ישראלי הנחשב ל"מתון" יותר מזה הנוכחי. נכון – על כך יש להוקיע את השלטון הישראלי. אבל נשגה באשליות אם נחשוב שבכך חרג אולמרט מהמנדט שניתן לו. הכוחות שמנהלים את מדינת ישראל מעוניינים לא רק בבאנטוסטניזציה של פלסטין – שאותה הגיש להם אבו מאזן על מגש של כסף – אלא גם בהמשך שפיכות הדמים שתיאר איתמר, ובהמשך פילוגו של העם הפלסטיני. רק כך אפשר להבין את כשלון המשא ומתן שניהל הכיבוש עם יציר כפיו שלו.
בהחלט מצב שמעורר זעם ותסכול. אבל האם יש טעם להפנות את הזעם הזה פנימה, אל השמאל הישראלי, ולעשות שוב את מה ששמאלנים אוהבים, לדברי איתמר – לתקוף שמאלנים אחרים? הרי מה שאיתמר רוצה, שהשמאל יזעק שהמדינה "ויתרה על הסכם השלום הנוח ביותר לישראל" הוא שטות גמורה, כי הסכם שלום מהסוג שאבו מאזן ונתניהו יכולים היו לחתום עליו איננו כזה שהעם הפלסטיני יכול להרשות לעצמו לקבל. הוא איננו הסכם מהסוג שהשמאל העקבי בישראל ובפלסטין מדבר עליו כבר שנים: הסכם שיכלול פיתרון אמיתי לפליטים הפלסטינים, הכולל מרכיב של שיבה לישראל, ריבונות פלסטינית במקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, ופינוי של כל ההתנחלויות. הסכם כזה, למרבה הצער, לא יתקבל בצד הישראלי, לא היום ולא מחר. ולשמאל נותר התפקיד של המתריע בשער, חסר אונים אך צודק.
אם אנחנו רוצים לזעום על השמאל הישראלי (ואנחנו רוצים, כמובן), אנחנו צריכים להסתכל על הגילויים של אל-ג'זירה בהקשר אזורי רחב יותר. השבועות האחרונים הם שבועות היסטוריים בשביל אגן הים התיכון המזרחי. המהפכה בתוניסיה היא הפעם הראשונה שמאבק עממי מצליח להפיל דיקטטורה פרו-מערבית מאז סוף המלחמה הקרה. מאז נפלה ממשלת חרירי בלבנון, פרץ מאבק עממי נגד הממשל השמרני באלבניה, והיום החלו הפגנות ענק חסרות תקדים במצרים. בכל המאבקים האלה משתתפים כוחות חילוניים, דמוקרטיים ושמאליים. אף אחד מהם אינו מובל מטהרן. האדון האמריקאי והאסלאם הפוליטי הם כבר לא המשחקים היחידים בשטח.
כל זה מתקשר כמובן ישירות לחשיפות של אל-ג'זירה. גם אם ברחובות שכם וחברון עדיין לא החלו הפגנות הענק, הפעמון התוניסאי שמצלצל למובארכ וחרירי מצלצל גם לעבאס. בהקשר הזה, אפשר לזעום על השמאל הישראלי מסיבות אחרות לחלוטין; לזעום בעיקר על הפרובינציאליות הבלתי-נסבלת שלו ועל כך שהוא כיבה מזמן שני נרות שאמורים לעמוד לרגליו של כל שמאל, בכל זמן ובכל מקום: אינטרנציונליזם ואנטי-אימפריאליזם. אפשר לזעום על כך שהוא הימר בכל הכוח על ה-pax americana, שאינו אלא המשך המלחמה "בעצימות נמוכה" שאותה מבכה איתמר יפה יותר משאוכל אני לעשות, ושהוא ממלא פיו מים בכל הנוגע לפשעיו של ה"פרטנר המתון" שאינו אלא רודן תאב-בצע וחסר לגיטימציה.
האם שמאל ישראלי אינטרנציונליסטי ואנטי-אימפריאליסטי צפוי להצליח, בטווח הקצר, בכיבוש הלבבות של אזרחי ישראל היהודים? סביר להניח שלא. אבל אם נסתכל מעבר לגבולותינו הזמניים והחדירים נגלה עשרות מיליונים של אזרחים מתקוממים שניתן לשלב עמם ידיים במאבק משותף נגד העוני הגובר וכלכלת המלחמה שגוררת את כולנו לאבדון. זהו אופק חדש לשמאל הישראלי שקשה לנו אפילו לדמיין – אבל הוא פותח בפנינו אפשרויות שעליהן לא חלמנו. אפשרויות שמעבר לזעם ולתסכול, אפשרויות של תקווה.
קשה להאמין לאיזו רמה של הזדהות נפשית עם הלאומנות הפלשתינאית יכול להגיע שמאלן יהודי.
"בכל הנוגע להנהגה הישראלית, המסקנה היא לא שהיה צ'אנס לשלום ואולמרט דפק אותו, אלא שגם ההצעה הבזויה והנאלחת ביותר שהציע העבד הנרצע של הכיבוש ושל האמריקאים, אבו מאזן, לא התקבלה על דעת ראש ממשלה ישראלי הנחשב ל"מתון" יותר מזה הנוכחי"
" כפי שכותבת כרמה נבולסי, הנזק הכי גדול כאן הוא הבגידה המוכחת, הבלתי ניתנת לערעור, של ההנהגה הלאומית-חילונית במטרה הלאומית הפלסטינית".
"הסכם מהסוג שהשמאל העקבי בישראל ובפלסטין מדבר עליו כבר שנים: הסכם שיכלול פיתרון אמיתי לפליטים הפלסטינים, הכולל מרכיב של שיבה לישראל, ריבונות פלסטינית במקומות הקדושים לאסלאם ולנצרות בירושלים, ופינוי של כל ההתנחלויות. הסכם כזה, למרבה הצער, לא יתקבל בצד הישראלי, לא היום ולא מחר. ולשמאל נותר התפקיד של המתריע בשער, חסר אונים אך צודק."
דרור,
למה אתה כאן?
משתי סיבות:
1. כדי להכיר את עמדות השמאל הקיצוני.
2. כדי שאתה תקרא את דעותי ותוכל להתווכח איתן, אם תהייה מסוגל…
דרור דרור דרור.
מה יהיה כשהחברים שלך יצליחו לסגור את כל האתרים הסמולנים שאתה כל כך אוהב להגיב בהם?
איפה תפרוק את תסכוליך שכולם יודעים מאין באמת הם נובעים? שוב תחזור לשוטט במתחם הבורסה?
משה היקר,
"החברים שלי", ממש כמוני,לא רוצים לסגור את אתרי השמאל הקיצוני. נהפוך הוא. הרצון הוא רק להלחם בפעילות חתרנית ולחשוף את מקורות המימון.
ספר לנו מאיפה נובעים תיסכולי…
לא מפתיעה אותי העובדה שאתה לא מסוגל להתמודד עם העמדות שאני מביע,ושבתיסכולך אתה מעדיף סגנון ביבים שממש לא מזיז לי.
דרור,
לדמיין שאתה בצד האחר זו הדרך להגיע להבנה ופתרון.
מה כל כך קשה לך להאמין? אתה לא מסוגל לדמיין מה זה להיות פלסטיני?
זה לא ממש קשה. רק צריך לנסות.
כמו שלא היית בשואה, אבל אתה יכול לדמיין איך זה מרגיש, ככה אתה יכול לדמיין מה זה להיות תחת כיבוש. מה זה לקום בבוקר כל יום ולא לדעת אם תוכל להגיע לעבודה, אם בכלל תהיה עבודה, ולא לדעת מתי הפעם הבאה שהצבא ייכנס לרחובות ואז כבר אין מי שיגן עליך, כי מי שמרים נשק או אבן, דינו מאסר או מוות.
וכשתדמין את עצמך בתור אחד שחי תחת כיבוש 40 שנה ורואה את עליבותו של השמאל הפוליטי הישראלי, וכניעתו לערכים של פחד ולגזענות, גם אתה תאבד בו אמון.
משפטים (שהשמאל אימץ מהימין) כמו – אם המצב היה הפוך הם היו עושים הרבה יותר גרוע, אין פרטנר, רק אלימות הם מבינים, יצאנו מעזה ורק טילים קיבלנו – הבסיס של כולם הוא פחד גזעני , ללא יכולת לראות זרמים שונים בין הפלסטינים, הכללת הקיצוניות על כל הפלסטינים, והתעלמות מעוול מתמשך שבעקבותיו הגענו למצב הזה.
אז כן, השמאל האמיתי הוא שמאל שמסוגל לראות את צרכי הצד השני, ולדמיין את עצמו במצבם, כי זו הדרך להגיע לפתרון של סכסוכים בדרכים לא אלימות.
אז יכול להיות שבדמיונך מופיע פלסטיני אחר. וזה בסדר. הדרך הכי טובה היא לפגוש פלסטיני ולשאול אותו, אולי הוא יוכל להסביר לך יותר טוב. הוא בטוח יעשה את זה יותר טוב אם תפגוש אותו בלי נשק. שווה לנסות
בקטע הזה ניתן למצוא קריאה לחתרנות פלילית בינ"ל חוצת גבולות:
"אבל אם נסתכל מעבר לגבולותינו הזמניים והחדירים נגלה עשרות מיליונים של אזרחים מתקוממים שניתן לשלב עמם ידיים במאבק משותף נגד העוני הגובר וכלכלת המלחמה שגוררת את כולנו לאבדון. זהו אופק חדש לשמאל הישראלי שקשה לנו אפילו לדמיין ".
בתגובה שלך, ניתן למצוא פשיזם חוצה-גבולות.
פושעי המלחמה הרוצחים שהם גם נוכלי הכלכלה רוצים להסיט את דעת הציבור מפשעיהם ע"י טפטוף יומי של איסלמופוביה ואז לבוא ולהתייצב "להגנת העולם החופשי". אין יום שעובר בלי המנה היומית באמצעי התקשורת. אובמה הוא כנראה הבובה שאמורה להכשיר את לבבות ההמונים לכך ש"אין עם מי לדבר" לפני התפרצות האלימות הנפשעת הבאה בתור (הכל בכדי להביא להבטיח שליטה על רזרבות הנפט). בכל מדינה כיום ישנם "רבנים ראשיים" לענייני מוסלמים, חלקם אף מוסלמים שאינם יודעים לאיזה תפקיד הם נבחרו. הרבנים הללו מכינים אותנו למלחמות הנפט הבאות. בישראל כמובן אין צורך ברב כזה – שם הציבור מוכן כבר באופן כמעט טבעי לגזענות ואלימות מטורפת בכל יום שתבוא.
ב ד י ו ק ! !
המסמכים שאל-ג'זירה והגארדיאן הביאו לידיעת הציבור מהווים רעידת אדמה של ממש בפלסטין. על כך אין עורר. הפרוטוקולים מוכיחים גם, לדעתי, שנסתם הגולל על התכנית של מק"י וחד"ש הידועה בשם "שתי מדינות לשני עמים". כי אם ההנהגה הפלסטינית ברמאללה מוכנה לוותר על שטחים נרחבים מפלסטין העתידה ולהעניק לישראל על מגש של כסף [תרתי משמע] את כל השכונות הסובבות את ירושלים המזרחית מגילה, ורמת אשכול, גבעת זאב מצפון ומי יודע מה עוד [פרט להר-חומה], ואפילו להסכים לטרנספר חלק מתושבי המשולש לשטחה הלא מוגדר של איזה מדינה פלסטינית, ולהימנע מלדרוש את שיבת הפליטים [פרט ל10,000מתוך 5 מליון פליטים בשנה], הרי הדבר מאשר שההנהגה הפלסטינית היתה מוכנה לוותר על כמעט על כל דרישות עמה וגם על מה שיכול להביא לשלום יציב באיזור. ממשל המשת"פ אבו מאזן/פייאד גם חדל לדרוש ריבונות בלעדית בעיר העתיקה והסכים להמירה ב"משטר מיוחד".
תיעוד השיחות שהתקיימו בשנת 2008 והמסמכים שהודלפו שמטו גם את הקרקע מתחת לטענת ה"אין פרטנר" של מנהיג "עצמאות" [!] אהוד ברק, והבוס שלו, בנימין נתניהו. אבל "הפרטנר" מרמאללה הוכיח שהוא נמר של נייר מתוצרת יונייטד פייפרס בארה"ב. ולכן, והיות ולא נשאר כבר ארץ שניתן לחלק לשתי מדינות, אנו חייבים, לדעתי, לחזור לדרישה שצריך להקים מדינה דמוקרטית שיוויונית לכל תושביה ואזרחיה. יחליטו העמים איך לקרוא לה ישרא-סטין או פלסט-ישר או כל שם אחר שימצאו ויסכימו עליו.
נכון.
אם זה טוב ואם זה רע, אין עוד דרך חזרה – ההתנחבלויות הן עובדות בשטח.
גיאוגראפית, הארץ היא אחת.
בואו נאחד הכל כבר, ניתן לפלשתינים, אזרחות מלאה, יחד נגדיר עצמנו, מחדש, כרפובליקה הסוציאליסטית של כנען, מהים עד לנהר, חוקי השוואה כלכלית, ישפרו את מצב הפלשתינים וההתנחלויות יהפכו, ממילא, לערים מעורבות….ככל ערי כנען זאת.
אין שמאלנות אחרת.
פורסם גם בבלוג "החברים של ג'ורג'": http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2185
"האם שמאל ישראלי אינטרנציונליסטי ואנטי-אימפריאליסטי צפוי להצליח, בטווח הקצר, בכיבוש הלבבות של אזרחי ישראל היהודים? סביר להניח שלא."
צודק מתן, והייתי מוסיף גם בטווח הבינוני.
משום כך, על מנת שניתן יהיה לשלב ידיים עם ההמונים הערבים והפלסטינים הנאבקים נגד משטרי דיכוי משרתי האימפריאליזם (מה שכבר עושה החלק הרדיקלי ביותר של השמאל, תאעיוש ירושלים, סולידריות ואנרכיסטים נגד הגדר). השמאל הזה צריך לבדל את עצמו מכל מיני "שלום" ציונים, ציונים למחצה לשליש ולרביע ולנגררים אחרי הציונים ולהכריז על עצמו קודם כל בריש גלי על היותו אנטי ציוני ומי שיבוא יבוא כי אי אפשר עוד לגמגם בנושא המהותי ביותר.
מסכים לחלוטין.
אישית, אני ממש אלרגי, כבר, לכל השלום עכשיוניקים הציוניים, המתנצלים והפרו-אמריקאיים האלה.
בספרו "כלוב הברזל, סיפור מאבקם של הפלסטינים למדינה" הציע ההיסטוריון הפלסטיני-אמריקאי ראשיד חאלידי שלושה הסברים ראשיים לדחיית הקמתה של המדינה הפלסטינית:
[1] חומת הברזל שהציבו הבריטים נגד השאיפה הפלסטינית למדינה;
[2] מחלוקות אישיות ופוליטיות פנימיות בקרב ההנהגה הפלסטינית לאורך כל תולדותיה;
[3] עמדה ישראלית נחרצת מלווה בגיבוי אמריקאי מוצק שדיכאה בעבר ומטרפדת עכשיו כל רמז לעצמאות פלסטינית.
לאחרונה למדנו על עמדותיו של טוני בלייר ועל ההוראה שנתן ל MI6 לעזור לישראל להביס את השאיפות הפלסטיניות למדינה. עוד למדנו על עמדות ממשל ארה"ב, ועל המזגזג אובמה ועל שליחת איפא"ק בממשל הגב' קלינטון. גם הפרוטוקולים שפורסמו באל-ג'זירה ובגארדיין הבריטי מאוששים את העובדה שממשל רמאללה – ובכללו הדובר של אבו-מאזן ופאייד, מר ג'סאן חטיב – שהוא ראש המפלגה אחות של מק"י -"מפלגת העם"- הפך למשת"פ ישראלי. לשווא חיפשתי באתר של ידידי משכבר הימים ג'סאן חטיב ב-JMCC.ORG את תגובתו. נראה שגם הוא "נאלם". נראה שהמבוך הוא כללי. שכן לא ניתן להסביר איך גם הפעם מוכרים השליטים הפלסטינים את מכורתם תמורת "נזיד עדשים". אמתין בקוצר רוח לתגובת הנהגת מק"י וחד"ש, ולתגובת אנשי "מפלגת העם הפלסטינית".
לראות עיניים !
פטפטת על הניר או על גלי האתר אינה מקדמת שוםעניין , שמחתי להבין מדבריך שאתה בעד מדינת כל אזרחיה גם לעניות דעתי זה הפתרון פעל למימוש הרעיון עלה וצלח כל הארץ לך אוכף….
אתה מדבר ככובש על הכיבוש ככזה שפועל נגד האינטרסים שלך כמתנגד לכיבוש.
אבו מאזן וחבורתו רוצים מאוד שלום. הם נאבקו הרבה מאוד שנים במכונה הישראלית, והם עייפים ורוצים שלום.
ישראל לא רוצה שלום, אבל יש חלקים לא מעטים בתוכה שהיו רוצים לסגת מן השטחים.
"ההנהגה הישראלית" מעוניינת בניצחון ובכניעה פלסטינית והסכם ניצחון מול יריב מובס.
כשמדברים על הבעיה של השמאל, ההתעסקות בטיבו של המנהיג הפלסטיני התורן (כמו שעשו עם עראפת) לא פוסחת גם על השמאל הרדיקלי. האופן שבו אתה מתייחס לאבו מאזן כעבד נרצע של הכיבוש הישראלי מזכירה את הדמוניזציה שעשו לעראפת כדי להגן על האינטרסים של האליטות השלטוניות.
מתוך התגובות לפוסט של איתמר שאלתיאל, אני בוחר את זו מאת א.ב. (25 בינואר).
"שלום עכשיו זה לא שמאל", קובעת התגובה, "הם כולה מדברים על שתי מדינות לשני עמים. זה לא ימין [אחר כך, התגובה מתקנת את הטעות הזו, שכביכול הימין לא מדבר על ההפרדה הלאומנית של שתי מדינות לשני עמים – אנג'לו] ולא שמאל," זוהי מגמה (בתגובה כתוב "זה סתם דעה חסרת מעוף, ו-") "חסרת כל בסיס באידאולוגיה שמאלנית."
התגובה ממשיכה כדלהלן:
"נכון, שיוויון זה באמת אחד הבסיסים של השמאל. אבל שלום עכשיו לא מדברים על שיוויון… המקסימום שהם מדברים עליו זה- מדינה פלסטינית… זו לאומיות ואולי לאומניות (אמנם של הצד הפלסטיני… אבל לאומיות) וזה ימין…"
1 – על פניו, ניראה כי כותב התגובה קרא את 'הערות ביקורת בשאלה הלאומית' של לנין ותרגם אותן בשפה יותר מדי פשוטה.
2 – אתה כתבת :"האדון האמריקאי והאסלאם הפוליטי הם כבר לא המשחקים היחידים בשטח." לא היו אף פעם, רק שמאז לחיצת הידיים המפורסמת עד הלום, בישראל במיוחד, כמעט כל "המשחקים" ה-"חילוניים" שיחקו גרוע. גם כרמה נבולסי, בהתעלמותה מהחמאס (במאמר שציינת), "משחקת" גרוע.
3 – ה-"הנהגה הפלסטינית" חשופה "כמשתפת פעולה פעילה עם פשעי הכיבוש הישראלי" מאז לפני יותר משנתיים.
4 – נכון מאוד: "הכוחות שמנהלים את מדינת ישראל" הם בדיוק הגורם אשר בלעדיו אין "שפיכות הדמים שתיאר איתמר". יותר מזה – בשתי האפשרויות, להישארותם בשלטון או לסילוקם, כוחות אלה ידרשו שפיכות דמים נוספת. הכדור נמצא אצל "המשחקים" ה-"חילוניים". נירא אותנו נוקטים "משחק" לא מעורר מבוכה, "זעם ותסכול", במקום למלא "תפקיד של המתריע בשער, חסר אונים", וגם, לא צודק עם ההנהגה הנוכחית?!!
5 –
אני מסכימה לדברי מתן ומוסיפה שתמיד הושמעה ביקורת מצד חברי מק"י וחד"ש נגד התפקיד ששיחק אבו מאזן וחבורתו במיוחד בהיותם הגורם המרכזי לדעיכת המאבק העממי נגד הכיבוש בשטחים הכבושים והעברת המחאה ממחאה אקטיבית ברחובות ובכיכרות למאבקים וירטואליים וידידותיים למשתמש ש"ממומנים" ע"י קרנות מחו"ל. הגיע הזמן שנתריע בקול רם יותר נגד השחיתות ברשות הפלסטינית!! אבל חשוב מכל שלא נאבד את הראייה הברורה שלנו בסערה שמתרחשת ושנדאג יותר מאי פעם לאבחנה בין עיקר לטפל.
כמה תהיות
אני לא בטוח שאנחנו צריכים לתת עצות לפלסטינים. הדילמות העומדות בפני מנהיג פלסטיני קצת יותר מורכבות מסיסמאות של אנטי אימפריאליזם ואינטרציונאליזם. כדאי לפעמים גם לשים את עצמנו בנקודת המבט של מנהיג פלסטיני, ולא רק בעמדת הביקורת הנוחה של שמאל עקבי וצודק. מה הוליד המאבק הלאומי הגאה ונחוש של החאמס בעזה, מלבד סבל מתמשך של תושבי הרצועה (אין כאן שום הבעת דעה לגבי מהי הדרך הפלסטינית הנכונה. הצדק בודאי עם העם הפלסטיני הסובל מהמצור על עזה, והאשם בודאי ישראל השמה את המצור. השאלה האם אנחנו בעמדה מוסרית שתגיד: תמשיכו לסבול למען מאבקכם הלאומי הצודק). אין במאמר שום כיוון ממשי לפתרון עבור הפלסטינים. הצבת ההפגנות ההמוניות בכמה מדינות ערביות איננה מהווה בשום פנים כיוון ממשי. מה מציע כותב המאמר לפלסטינים? להמשיך לסבול לנצח תחת עול הכיבוש? אחרי שגם שתי אינתיפדות לא עזרו. בתקופת האינתיפאדה רווחה הדעה בשמאל העקבי הישראלי שהנה ההתנגדות בכוח מביאה תוצאות, לא ניתן לשבור עם הנאבק על חירותו. והנה, בעזרת הציניות, הכוח האדיר, והנכונות לאכזריות ללא גבול, הצליח הצבא הישראלי לדכא את המאבק הפלסטיני (והעולם פחות או יותר שתק). מכיוון שאנחנו לא אלו שסובלים תחת הכיבוש הזה אני לא לגמרי בטוח שיש לנו צידוק מוסרי להיות שמאל עקבי מאוד עד טיפת דמם האחרונה של הפלסטינים. יש כאן דילמות אמיתיות, העומדות לפני מנהיג פלסטיני. הדילמות האלה קצת מורכבות מדי מכדי שאנחנו נכנה אותו בוגד.
חייבים להודות שגילויי אלג'זירה כמו גילויי ויקיליקס העמידו את השמאל העיקבי והלא עיקבי במבוכה נוראית ולא קשה לשער שאותה מבוכה היא שגורמת למאמרים נזעמים מצד אחד ולשתיקה רועמת של מנהיגות השמאל מצד שני.
כך למשל לאור העובדה שהמסמכים חשפו כי ההנהגה הפלסטינית ויתרה על שכונת שיח ג'ראח מעמידה באור נלעג את המפגינים הנאמנים המתייצבים מדי שבוע בשכונה במטרה למנוע את סיפוח השכונה לישראל.
גם העובדה שהרשות משתפת פעולה עם ישראל בחיסולי מבוקשים יוצרת אי נוחות רבה ומעמידה את הצד הפלסטיני כמשת"ף עלוה של מדינת ישראל.
התיסכול הגדול ביותר לדעתי נובע מן העובדה שאין לדוברי השמאל העיקבי שום דרך לשכנע מישהו בטיעון שהאלטרנטיבה לאבו מאזן עדיפה על שלטונו, וזאת משום שאצל הפלסטינים האלטרנטיבה היא החמאס ומי שטוען להחלפת ההנהגה הנוכחית תומך למעשה בשילטון החמאס.
וכך דעת הקהל הישראלית מקיאה מתוכה את כל אלה הקוראים להחלפת ההנהגה הפלסטינית באחרת שהרי מי שתומך בחמאס כפי הנראה השתבשה עליו דעתו או שהוא משתייך למין כת מיסטית המקבלת את טיעוני מצע החמאס הכולל בתוכו תעמולה אנטישמית נאלחת, קריאה להשמדת היהודים וכינון מלכות אללה עלי אדמות.
לעיתים עולה בי – ולא רק בי – המחשבה שמי שעומד מאחרי הגילויים הוא לא אחר מאשר המוסד הישראלי: למי יש אינטרס להציג את ההנהגה הפלסטינית כמושחתת מצד אחד ולגרום לשמאל העיקבי למבוכה נוראית לנוכח "הבגידה באומה הפלסטינית?"
אז זהו, תמיד מגיעים למעלליו של המוסד.
נראה לי שהכתובים כאן ששים אלי קרב מול הציונות יותר המ"קורבנות" עצמם, או, לפחות הנהגתם. ניכר כי אנטי ציונות תקבל בקרוה גיבוי ע"י תמיכה בפעולות מלחמתיות נגד הציונות, שכן אין שום דרך אחרת לפרש את משטמות השנאה הנראים כאן.
חלק מהטקסטים נראים לקוחים מחדר המצב של מטה הצבא לשחרור פלסטין. חוץ מהוראות לשיגור טילים ונ"צ של ת"א והכור בדימונה, הכל מוכן.
האם זהו השמאל? מהפיכה כוחנית? דם ועוד דם?
אין פשרה?
אבו-מאזן בוגד? בן מוות?
אם כבר הסכים להגיע להסכם (הסכם, לא כניעה, ולא הכנעה של הצד השני), אז הוא כבר משוקץ?
כמשקיף מהצד, אבו-מאזו וסאלם פייד בפרט, בונים תשתית של מדינה, וזוכים להכרה דווקא בזכות המתינות, ובזכות התנהלות פרו-מערבית, שאינה רדיקלית. על-כן, מנין תבוא המהפיכה? בגלל הצמיחה הכלכלית? או אולי הכוונה למהפיכה מן החוץ, קרי, מחנות הפליטים במדינות ערב שיפילו את הרשות….
אבל נראה כי עקב המדיניות הפרו-מערבית שאבו-מאזן מוביל, הוא זוכה כאן לקיטונות של שנאה יוקדת. ושוב נראה שהשנאה היחידה שמאיימת לכבוש את הבכורה משנאת הציונים, היא התיעוב לאמריקאים.
ראשית נפתח בסייפא של דבריך. העברית מעט קלוקלת ולא יזיק להיות נוקרןו ("פדנט" בלע":ז) ולהעיר שיש לומר או לכתוב "תיעוב של האמריקאים" ולא "לאמריקאים". ושמא מדובר בפליטת קולמוס בהשראת ה"שנאה" הגורפת ל"ציונים" שבה אתה מאשים כל מי שלא מסכים עם דרכם של אלה המכנים עצמם בשם הזה. אין טעם להתווכח איתך על כך שביקורת נוקבת ואפילו התנגדות עזה אינן "שנאה". זוהי מניפולציה תעמולתית מוכרת מבית מדרשו של הימין הדוסו-פשיסטי. מה שיש להבהיר כאן הוא היחס לאמריקאים. אדרבא: לו היו הישראלים הרואים בעצמם "ציונים" אך גם "שוחרי שלום" מסוגלים לבחינה ביקורתית של מדיניות ארה"ב במזה"ת – היו מתחילים לרחוש תיעוב ואף יותר מכך למעצמה הצבועה הזאת שמציגה עצמה כמגינת הדמוקרטיה אך אין לה כל בעייה לשלב ידיים עם כורתי הידיים מממלכת סעודיה למשל. אשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שארה"ב שברה את כל שיאי השפלות בכך שהיא מסרבת לכפות את סיום הכיבוש הישראלי בגדה או את הסרת המצור ברצועה. לארה"ב אינטרס ציני ברור בהמשך הסכסוך: תעשיות הנשק שלה הן רק אחד המרוויחים מהנצחתו. ארה"ב פיתחה לאחר מלחמת 67 דוקטרינה שעל פיה ישראל היא שוט יעיל שבו ניתן להצליף על העולם הערבי. שחלק נכבד ממנו היה פרו סובייטי בעיקר בשל המשך הקולוניאליזם המערבי גם לאחר נסיגת הקולוניאליסטים. רק העלמותה הסופית של בריה"מ חיסלה מגמה זו אך ארה"ב נותרה מקובעת. כמובן שגם איפא"ק והלובי היהודי בארה"ב עזרו בהנצחתה של הדוקטרינה האמריקאית אלא שבדרך נוספו אינטרסנטים יהודים שהשקיעו מהונם בבנית התנחבלויות. ארה"ב אוהבת להצהיר על מחויבותה לפתרון הסיכסוך אך בפועל היא עושה כמיטב יכולתה להנציח אותו. לו באמת רצתה יכלה לנקוט בצעדים כלפי סרבנות השלום הישראלית הכרונית אך עינינו הרואות שכוחו של הלובי היהודי בוושינגטון הוא כה רב שבעזרתו יכול היה נתניהו להתעלם מבקשותיו של הנשיא אובמה להקפאה נוספת בקור רוח. האינטרסים של לובי הנפט בארה"ב הספיקו כדי לשגר לעיראק ואפגניסטאן כוחות צבא ולהקריב למענם חיילים וחיילות. הסבל של הפלסטינים והישראלים אינו נחשב כנראה סיבה מספיק טובה להתערבות פעילה. לעומת זאת אותם אינטרסים של אלה המפיקים תועלת מהמשך הסכסוך הם ככל הנראה חזקים יותר מכל מחויבות לשלום שבה כל ממשל אמריקאי אוהב כל כך להתהדר. האם אין בכך כדי לגרום לכל בר דעת תיעוב עמוק כלפי ארה"ב ?
היום פורסם ב"הארץ" מאמר מאת "היועצת האישית של אהוד ברק במערכת הבחירות", הגב' אורית גב' גלילי צוקר. מי מצליח לנפות את הסחורה שהיא מציעה לקוראים, להסיר את ה"מוץ" ולהשאיר את הנתונים שהגב' היועצת מביאה יבחין שהיא מעידה על כך שאהוד ברק הוא אדם מסוכן שמתחמן-משקר לכולם. מי שיעצה לברק לפני שנה מביאה שלוש אמיתות שיש להדגיש:
[א] שאהוד ברק פקד על אשכנזי וגלנט "לצאת למבצע" כי קיווה להרוויח מנדטים מיציקת עופרת על תושבים חפים מפשע בעזה. [ב] שאהוד ברק "לא התעקש על הפסקת המבצע לאחר שלושה ימים, אחרי שבחן, את האופציה הזו עם ברנאר קושנר". [ג] שאהוד ברק מאוד מסוכן לנו. על-פי מה שאורית גלילי צוקר כותבת הוא מסוגל לצוות פעם נוספת לצבא לצאת למלחמת שולל שאותה לא יעצור עד הכשלון הסופי. "ברק הסביר כי כאשר צבא שועט למלחמה, לא ניתן כמעט בשום דרך לעצור אותו… כששר ביטחון עוצר צבא הוא יכול להיחשב לא לויאלי למערכת שמתחתיו.". תודה לאורית גלילי צוקר, שהוכיחה לעם שאהוד ברק הוא פושע מסוכן ביותר.
* * *
גם ציפי לבני הוכיחה לנו דבר… [א] שהציונות היא תנועה טרנספריסטית, שאומרת "לא לשלום" – בגלוי וגם ב"ארבע עיניים". ו [ב] שההבדל היחיד בין מרכיבי הציונות הטרנספריסטית הוא כמותי בלבד.
ציפי לא הכחישה שגם היא חסידת טרנספר. ולכן גם היא נמנית על רוצחי הפרטנר הפלסטיני. מה שלבני אמרה בהסתר ובארבע עיינים למשת"פים מרמאללה, זה מה שליברמן אומר בגלוי. גילויי אל-ג'זירה הוכיחו שגם לבני נמנית על הקיצונים שדורשים לטרנספר ערבים – והיא לא מכחישה זאת. האמת היא שבכך אין ציפי שונה מכל הציונים – החל ביצחק רבין – שביצע את הוראת בן גוריון –שניתנה "בהינף יד"– לגרש את רוב הערבים מרמלה ולוד, עד למגרשי תושבי הכפרים הפלסטיניים אמוואס, בית נובא, ויאלו – בגיזרת לטרון, ולבוני חומת האפרטהייד, ומגרשי הפלסטינים משייח ג'ראח. ההבדל היחידי בין ציפי לאיבט ליברמן הוא שהיא אומרת בהסתר את מה שאומר ליברמן בגלוי.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1211867.html
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/204/995.html
מה יהיה אם השמאל יעלה לשלטון יחזיר את יו"ש ואז חמאס ישתלט על האזור המודיעין שלנו יהיה זניח ואז כל תושבי הבועה יראו טילים מקרוב ונראה כמה זמן ישראל יכולה לשתוק אי אפשר לקיים מדינה נוספת ששולטת על 80% מתושבי ישראל מי שלא מבין זאת יבין זאת אם ממשלה בישראל תעשה את הטעות ותביא את הגבול לידי ק"מ בודדים ממרכזי האוכלוסייה היהודית בישראל
איך אמר שר החוץ אבא אבן ז"ל לעולם לא נחזור להיות בגבולות אוושוויץ לא נחזור לקווי ה4 ביוני 1967 אז לכל החולמים למינהם נצטרך לחיות על החרב כי שוויץ לא תהיה פה
אז יאללה, להתחיל להוביל שמאל אמיתי – לא תולעתי ומתרפס ומתנצל, סטייל מר"צ ו"שלום עכשיו"!!
"כדאי לפעמים גם לשים את עצמנו בנקודת המבט של מנהיג פלסטיני, ולא רק בעמדת הביקורת הנוחה של שמאל עקבי וצודק"
אז לא, כאן בדיוק טועה מיכה רחמן טעות בסיסית שרבים טועים בה. מעבר לכוח המוסרי ולניתוח המציאותי שיש לשמאל הרדיקלי, העקבי והאנטי ציוני אין לנו שום דבר. אז כמי שכבר נכווה בתמיכה באוסלו, בעמיר פרץ ובכל מיני פאטה מורגנה כדאי שיאמץ לעצמו עמדה עקרונית, שהיא בחשבו אחרון גם עמדה ריאלית אם כי לא נראית לעין בטווח הקצר. אבל, בהתחשב בכך שכל העמדות "הריאל פוליטיות" התנפצו עד עכשיו במוקדם או במאוחר כדאי לנקוט בעמדה עקרונית נכונה ולתת "למנהיגים" לעשות את הפשרות הרקובות שלהם שלא יחזיקו מעמד זמן ארוך כי הן מנוגדות לאינטרסים של העם והוא זה שמתנגד להם קודם כל לא השמאל.
בן גוריון, ביומו, ראה בגבולות 47, גבולות זמניים שיש לקבלם על מנת לממש את המטרה החשובה יותר – ייסוד המדינה הציונית. לטוב או לרע בן גוריון צדק. גבולות 47, גבולות תכנית החלוקה של האו"ם, נמחו מהזכרון הקולקטיבי.
יתכן שמדינה פלשתינית ריבונית תוכל, עם הזמן, לשנות את הפרמטרים של זכות השיבה, שליטה על הגבולות, ואף את הגבולות עצמם. הפחד של ליבני/אולמרט מצבא פלשתיני הוא בדיוק זה. אך לא ברור, אם לאחר שתוקם המדינה הפלשתינית, ישראל או מישהו אחר יוכלו להתערב בהחלטות כגון אלה.
המציאות המצערת שנחשפה בפרשת ה-Palestinian Papers היא עד כמה אין דיון פתוח בתוך המנהיגות הפלשתינית. עד כמה שיטת ההפרד ומשול של ישראל, ארה"ב, והקוורטט, עבדה. ההזדהות של המנהיגות הפלשתינית עם הכוחנות הישראלית דומה יותר לסנדרום סטוקהולם, שבו השבוי מזדהה עם שוביו.
יש לקוות שחשיפת השיחות תאפשר שיח גלוי ודמוקרטי יותר בתוך הרשות הפלשתינית. חלון ההזדמניות לריבונות פלשתינית הולך ונסגר, אולי כבר נסגר. שינוי בדינמיקה בתוך הרשות, ובאינטראקציה של הרשות עם ישראל והעולם, יכולים רק לשפר את עמדת הפלשתינית במו"מ הבאים.
לא נכון! ואני אומר 'לא נכון' בהתאפקות מופרזת ועטופה עדינות צבועה ברמה קיצונית ביותר. לא נכון ש-"אין במאמר שום כיוון ממשי לפתרון"! לא רק כיוון! בזמן שהוא מצביע מפורשות לעבר הכיוון הנכון מבחינתו של השמאל, החבר מתן קמינר מציע מהלך ממשי אל תוך הכיוון עצמו ולעבר המהלכים הבאים אחריו. רצף המהלכים הזה מהווה פיתרון, הן עבור הפלסטינים והן עבור העבריים בארץ הקרויה 'פילאסטין' בערבית, 'ארץ ישראל' בעברית וגם 'פאלסטינה' או 'יזראל' בלועזית.
נכון שהחבר מתן קמינר נתקע פו ושם מול מכשולים כאלה ואחרים, אבל, לפחות, עושה מאמצים להבהיר לעצמו ולאחרים, תוך כדי עבודה נמרצת בהבחנות חודרות ערפל הבורגני סביב המציאות הממשית, את הצעדים העונים לדרישות התנאים המתפתחים לטובת האינטרס הפרוגרסיבי. המהלך הראשון – והוא מהלך נכון – שמתן מציע הוא לגנות את הבוגדים, את הראשות הפלסטינית.
ומה קורה בעקבות ההכוונה המדויקת הזו? מגיח מיכה רחמן עם השתדלות למען עיבוי עודף של הערפל. תוך כדי כך שהוא קובע עובדה שקרית ("אין במאמר שום כיוון ממשי לפתרון"), רחמן מוסיף שקר על שקר ומציע לנו לא לגנות את הבוגדים כי עדיין לא בגדו: הם רק מתחבטים בין דילמות – הוא מנסה לשכנע. כבר יותר משנתיים שניתן להבחין בבהירות את הבגידה וכל "הרחמנים" למיניהם בשמאל שלנו לא מפסיקים למצוא תכסיסים להסוותה. ולמה הם נוהגים כך? פשוט מאוד! לנוכח החשיפה המרעישה על הבגידה, השמאל שלנו נדחף לגנותה. המהלכים הנחרצים על-ידי ועקב גינוי זה הם אלה שמאלצים את המתעלמים שבשמאל להגביר את עיבוי הערפל ההסוואה שלהם סביב הגילויים המרעישים. בלעדיה, השמאל נאלץ להכיר בלגיטימיות של מנהיגות החמאס – לא רק לאור הנתונים הפורמאליים (בחירות), אלא לאור נחישותה הנאמנה לשליחותה המעשית. בקיצור, הגינוי על מה שניבנה כנציג הפלסטינים מסיר כל גינוי שמאלי ביחס לחלופה היחידה – לחמאס, למדיניותו ולפועלו. פועל יוצא מכך שחיוני יהיה להחליט על תמיכה בנציג המקומי הלגיטימי היחידי למען ההגנה על הזכויות הלאומיות הפלסטיניות בכדי לשמור על הלגיטימיות של הנציגות הכלל-לאומנית (של האומה שלנו על כל הלאומים בה) שלנו. ואל תדאגו לרחמנים שלנו – הם ימשיכו לפצל את הכוחות המתקדמים באמצעות "גלגל ההצלה" (שלהם, ומאפיין אותם) של הדת.
האם "מפלגת העם" הפלסטינית הצטרפה למשת"פים ברמאללה? לבעלי הברית של הימין הציוני?
לפני כשעה פירסם אתר שבבעלות ג'סאן חטיב, שנמנה על ראשי "מפלגת העם" הפלסטינית [הקומוניסטית לשעבר], את תגובתו הנזעמת על פירסום מסמכי אל-ג'זירה. במקום לכאוס על תוכן המסמכים שמגלה את אזלת ידה של ממשל אבו-מאזן ופאייד. כך נכתב בשם מר חטיב: "דובר הממשלה הפלסטינית [ברמאללה] ג'סאן חטיב, שואל מה גרם לאל-ג'זירה לפרסם את 'המסמכים הפלסטיניים', ואיזה אינטרס הדבר משרת.". "בראיון" לאתר שבבעלותו הצטרף חטיב למאשימים את הערוץ ואת הגארדיין הבריטי ב"עיוות" — בניגוד לנביל שעת, שאישר את אמיתות המסמכים. אכן הדבר אומר דרשני. שהרי המפלגות הקומוניסטיות בישראל ובפלסטין הן אלה שהביאו את הנוסחה הגואלת "שתי מדינות לשני העמים". אבל כנראה שמאז, הרבה מים דלוחים זרמו בביוב ברמאללה ובירושלים ותל-אביב. הגיע הזמן למחשבה חדשה בחד"ש ובמק"י. [נא לפרסם את התגובה מהר ככל הניתן, על מנת שיתקיים התנאי לוויכוח אמיתי על הנושא].
http://jmcc.org/news.aspx?id=2255
LIVE: Blogging the 'Palestine Papers'
By CHARMAINE SEITZ
10:16 Palestinian government spokesperson Ghassan Khatib has questioned al-Jazeera's motives in publishing the Palestine papers. "In whose interest al-Jazeera is doing this?" Khatib told the JMCC. "Why does it aim at distorting and raise doubts, and why does it deign to publish statements that show that the Palestinian side demands the opening of the crossings and an end to the siege on Gaza Strip?"
אמנם אני לא דרור אבל אני מרגיש שהשאלה "למה אתה כאן" רלוונטית גם לגבי כאדם מציאותי בדעותיו(אוי לא!!!). אז ישנן מספר סיבות לנוכחותי באתר…
1. בניגוד לכותבים באתר זה אני דווקא מאוד מעוניין לשמוע דעות של אחרים ולחפש אם יש בהן ממש. לדאבוני, לא מצאתי ממש במרבית ה"מאמרים" המועלים באתר זה מלבד חד צדדיות הגובלת בעיוורון ילדותי.
2. כקפיטליסט ברמ"ח אברי, אין יותר מספק מלראות את ההצטמצמות של אלו המאמינים ברעיונות העיוועים הסוציאליסטים. זאת בשילוב העובדה שהצחוק הוכח כיפה לבריאות מהווה סיבה מספקת לדעתי חייב במרשם רופא קריאה באתר זה לשיפור מצב הרוח.
3. מעניין לראות את זילות השימוש במושגים כמו "פאשיסט" כלפי אלו השונים בדעתם מהדעות המובאות כאן אך עיוורון מוחלט לאנטי הומניזם שליווה את היסודות השמאלניים שעליו מושתת אתר זה (לנין, סטאלין, צ'אבס, ג'ונג איל וכו'). זה לבדו נושא שראוי שיחקר באופן מקיף ומעמיק.
4. סינדרום שטוקהולם גם הוא ידוע ומוכר (הזדהות עם התוקפן) וכאן מתאפשר לי לראות אותו חי ונושם. לדעתי זוהי סיבה מספקת.
לסיכום – הנחתי לפניך ארבע סיבות שכל אחת מהן מספיקה להושיב אותי אחת לשבוע מול המחשב. אחסוך לך/ניצן אביב/קורא אנגלי ועד כל מיני את ההקדמה לתגובתכם – אני פאשיסט מסריח/כובש/ נאלח/ יודונאצי וכו'…עכשיו אחרי שדילגנו על ההקדמה אתה מוזמן לנסות ולהראות שביכולתך לכתוב תגובה עניינית שמאתגרת את היכולת הטבעית לדיקלום משפטים שאבד עליהם הכלח שמאפיינת את מרבית הכותבים באתר זה.
למערכת – אני מאמין בחופש ביטוי בגבולות הטעם הטוב ולכן נמנעתי מהשמצות/כינויים ותגובות לא ענייניות. אשמח אם תעמדו מאחורי הצהרותיכם בדבר חופש הביטוי ותפרסמו את התגובה שהרי ידוע שצנזורה היא אחד ממאפייני משטרים חשוכים ואנחנו הרי לא ברוסיה הקומוניסטית או בצפון קוריאה הקומוניסטית ובטח שלא בסין (הקומוניסטית)…
וברוח דבריו של מ תן, ואולי החשיפה של תחנת אל ג'אזיירה (המבורכת) תעורר את השמאל הפלסטיני לביקורת עצמית על הנהגת עמו הרופסת מתרפסת שלא לומר בוגדת וביטויים חמורים בהם מתן בוחר להשתמש.
ואולי גם השמאל הישראלי יתעורר אל בוקר עם עתיד אינטרנאציונאליסטי של ממש. משום שלהערכתי רוב השמאל הרדיקאלי ערבים ויהודים כבר שנים רבות לא יכול להגן בכבוד על עמדת "שתי המדינות" המסורתית אשר דובריו עוד מתעקשים לאחוז בדבקות עיוורת. אלא מה, לדאבון הלב השמאל הרדיקאלי הוא קטן מאוד ולא ממש פעיל, והוא גם חסר את המסד הארגוני וגם את הפיתוח התיאורטי של עמדת "מדינה דו לאומית דמוקרטית וחילונית". הפיתרון של מדינה ליהודים ומדינה לפלסטינים, שכל אינטרנאציונאליסט פושר יראה בו פיתרון לאומני, אנכרוניסטי ובלתי מתקדם בעליל הוא תולדה של אינטרסים ועולם ישן – וגם אז היה מקח טעות, גם אם האומות המאוחדות, ארה"ב ואפילו ברית המועצות בירכו תוך סגירת ענינים מעתיד לקרות.
אלא שגם לשמאלנים רדיקאלים ועקביים (ובהקשר זה התואר "עקבי" הוא בהחלט לרועץ עבור מחשבה פוליטית דינמית וביקורת ה"פרות הקדושות") שבויים באותה נאמנות שבטית שכופה עמדות "המפלגה" ה"היא", הזו – שהן אגב תוצאה ישירה של עמדות המעצמה, ומוטב, הכנסייה הסובייטית של פעם ("תנוח על משכבה בשלום").
התוצאה המדכדכת היא שמאל המעוקר מאימפולס אקטיבי המחובר חזק לעמדות שמאליות מסורתיות של "אינטרנאציונאליזם, ואנטי אימפריאליזם" (שני מסדים עקרוניים המבדילים את השמאל ו"השמאל" הציוני ואותה גוויה הקרוייה "שלום עכשיו") – וכאן כמובן שאני מסכים על מתן ללא סייג.
וגם עם הביקורת האחרת של כותב הרשימה, על הרשות הפלסטינית על שהפכה למשתפת פעולה עם ההגמוניה האמריקאית-ישראלית באיזור תוך שהיא מוכרת את אינטרס הכלל עבור קיומו של ממסד שמרני, אוטוריטטיבי, ואנטי עממי-דמוקטי ובעיקר מקורבי שלטון וממסד ביטחוני חשוך שלמד מן הישראלים איך שולטים וכיצד מדכאים יריבים פוליטים ביד ברזל וללא שום היסוס – מציאות ביכלה להוליד לשמחתם של הישראלים את האלטרנטיבה הדתית ונטישת האסטרטגיה הפוליטית.
ומילה אישית. עבורי (וסיבותי המאוד אישיות, יש להודות, עוררו בי החשק להוסיף תגובה) כל רשימה של מתן ק. מסקרנת ומעוררת קריאה, גם אם הרוח ה"ראובנית" האופטימית (עם קמצוץ של מינוריות מפוקחת) אך לטעמי ללא קרקע ממשית, בסופה של הרשימה אינה הולמת את המציאות המיאשת של ינואר 2011 ישראל-פלסטין.
גם מי שלא קורא עיתון ישראלי יומיום וגם לא צופה בתחנה הערבית החשובה ההיא, מותר להודות שהמציאות כאן אינה הולכת להשתנות מחר ולגם לא מחרתיים לעתיד מפוייס, וגם לא לבשר על עתיד אינטרנאציונאליסטי ואנטי-אימפיאליסטי למעוז הצבאי המחומש בו הישראלים מתעקשים להתבצר עם עוד חומה ועוד מלחמה אשר כבר יצאה לדרך.
ב-'הגדה השמאלית', אלישע התייחס לשאלה על הלגיטימיות של הנהגה פלסטינית כדלהלן:
"השמאל העיקבי והלא עיקבי במבוכה נוראית". טעות! שמאל שהוא עקבי לא מגיע למצב בו שרוי זה הבלתי עקבי. איך ניתן להבחין בטעות זו? בשביל זה צריך לשאול: מה הפך את השמאל הבלתי עקבי לנבוך? תשובתו של אלישע, "מי שטוען להחלפת ההנהגה הנוכחית תומך למעשה בשילטון החמאס", חושפנית. וזה כי "מי שתומך בחמאס כפי הנראה השתבשה עליו דעתו או שהוא משתייך למין כת מיסטית" על-פי הסברה אצל השמאל הבלתי עקבי. ההבדל בין זה האחרון לבין אלה הנמצאים ימינה ממנו הוא בכך שאלישע יכול להתווכח על כך. השמאל הבלתי עקבי לא מעיז לעשות כן. וזה כי בדבר חושף את המגמות הימניות שבו.
באתר של "החברים של ג'ורג'", ההתייחסויות לסוגיה מאששות את הקביעות שלמעלה. מני זהבי כתב: "אם רובו של העם הפלסטיני רוצה בהנהגה ע"י חמאס, זו זכותו, וכל מי שמונע את הגשמת הזכות הזאת פועל נגד האינטרס הפלסטיני." זוהי חלק מהמסקנה של השמאל העקבי! אצל מני זהבי, מסקנה חלקית ונכונה זו מועתקת, ולא מבוססת בעזרת ניתוח מדעי, כמו אצל השמאל העקבי. עובדה שבעקבות לחצים ראשונים הוא מייד נסוג מעמדה כל כך נכונה, גם אם לא שלמה. זה בדיוק מה שמתרחש בשמאל הבלתי עקבי: עמדתו הפוליטית מסתמכת על מסקנות מנותקות מהדיון האידיאולוגי שביסס אותן. אצל השמאל העקבי, דיון זה נישען על אימותים ועימותים חוזרים ונשנים מול המציאות החומרית (שניתן לגעת בה מעשית), בעוד שאצל השמאל הבלתי עקבי המסקנות מוסקות על-פי נוחות בהתמודדותו עם אותה המציאות [או, כפי ש-'קורא כלשהו' כתב "הבעיה של אידיאולוגים נלהבים היא בדר"כ שהם תקועים רק על תורת מוסר אחת -זכויות ו"צדק" במקרה הזה (צדק=אמונה אובייקטיבית שאינה ניתנת לתקשור). זה מוביל אותם לפתרונות הזויים שלא יוכלו להתקיים."]. "הפכתי בדיון הזה לסנגור של פתח בעל כורחי", אמר דני, וזה בדיוק מה שקורה עם השמאל הבלתי עקבי.
"מסקנה חלקית ונכונה זו מועתקת, ולא מבוססת בעזרת ניתוח מדעי, כמו אצל השמאל העקבי"
ניתוח מדעי?! באמת?
מזל שלא כל המדע נראה ככה…
מזל של מי? כלומר, למי, לאיזה מעמד נוח (או אפילו עדיף) שהמדע של הדיאלקטיקה המטריאליסטית בארץ נמצאת שרויה בתנאים של דיכוי? האם המעמד השליט, זה של בעלי ההון הגדול, יפעל נגד התועלת שלו במתן חופש ביטוי למדעים הבוחנים את התפתחות החברתית תוך כדי הבחנה בניגודים של האינטרסים הכלכליים בין המעמדות השונים? האם יתכן שתפיסתם של המעבידים העשירים ביותר בנוגע לשאלה הפלסטינית, למשל, תהיה זהה לזו של העובדים העניים ביותר? ומה עם תפיסותיהם של אלה המתפרנסים ברמות השונות, אשר בין העשירים האלה ובין העניים שציינתי? ומה עם הניגודים האחרים שבמציאות החומרית, הממשית ולא זו הדמיונית?
לא דיברתי על הניגודים במציאות החומרית, הממשית או הדמיונית.
בסך הכול אמרתי שמזל שלא כל המדע *האמיתי* (כמו פיזיקה, מדעי המחשב, ביולוגיה וכו') נראה כמו ה"ניתוח המדעי" עליו מתבסס השמאל העקבי.
אז ראינו את אנשי המדע (מדע המדינה, מזרחנים וכו') שכל ערוותם נחשפה עכשיו, עושים פנים ארוכים, עוטים עליהם מבע של חשיבות פלצנית ו"והוגים" שטויות מהרהורי ליבם בעוד שהמציאות טופחת על פניהם מידי שעה (טופחת, ממש סוטרת…).
אז אם אתה מרכסיסט אתה יודע ששום דבר לא חף מפוליטיקה שמאחוריה מסתתר אינטרס מעמדי. במילים אחרות אין אחד שיכול לחרוג מעבר לפופיק שלו גם אם הוא איש מדע, אלא אם הוא מסוגל להתעלות מעליו וכאלה יש מעטים, אולי אחוזים בודדים, שהרוב הטיפש לועג להם ומכבד כל השנה את "המומחים".
תודה על שסופסוף שיבצתם את תגובתי בהתאם לסדר הכרונולוגי… למרות שזו חיכתה יומיים ל"אישור". עכשיו נותר לי לחכות לתגובת הפוליטבירו… אבל זה החליט בזמנם של תאופיק טובי ומאיר וילנר על הפתרון הנאות, וכידוע קשה למפלגה קומוניסטית להכיר בכך שהמצב השתנה, ושהדבר דורש לעיתים גם הכרה בעובדות.
יופי של מאמר. בבל"ד אמרו את זה לפני ארבע שנים. גם לגבי פתרון המדינה האחת, זועבי הכריזה זה מכבר על תמיכתה בפתרון זה. עכשיו תמשיכו ללהג.
אנג'לו חביבי וכל שאר הכותבים המאמינים באינטרנציונליזם עד היום .
צחצוחי לשון עם מתנגדים לא הביאו מעולם פתרון לבעיות פוליטיות ולא לשנוי ראיה והבנה של מתנגדים , ההבדלים הפילוסופים המודעים והבלתי מודעים הם כה עמוקים עד כי לא ניתן במסגרת מועדון ויכוחים זה לשכנע בקוצו של יוד אפילו אדם שמסכים עמך על שמונים תשעים אחוז מדעתך.
אני כמו קאטו הזקו חוזר על הרעיון העיקרי כל עוד קיימת מדינה ציונית היא מרצונה לא תשחרר ולו מטר אחד מאדמת הקודש ,הרי הארץ מובטחת לנו מהבורא עצמו, הארץ שבאנו אנו ואבותינו לרשת אותה., ובאם שכחתי עוד אימרות שטמטמונו בילדותנו ובנעורינו רשאי כל אחד להוסיף, הפתרון הרחוק והאמיתי היא מדינת כל אזרחיה ואין בילתה. נכבדי אנשי החשיבה הפתוחה נא להרהר בנושא בלי דעות קדומות והמשתכנע בכוחות עצמו בדבר, שיתחיל לפעול בכיוון זה.
בתקווה אמנון נוימן
אין לך מוסג עד כמה אני מסכים איתך, אמנון. אבל אתה נעצרת בניסוח של עמדה עקרונית והכרזתה. כפי שהכרה בזכות להגדרה עצמית, בזכות להיפרדות של האומה הפלסטינית, היא צעד חיוני לאינטרנציונליסט, כך גם ההכרה בזכותה לשוויון מלה (כלומר, נגד כל זכות יתר לטובתם של התושבים העבריים) בארץ בעלת מדינה משותפת. אלה הם יסודות בסיסיים של העשייה שלנו. להם קשר עקרוני לפיתרונות שאנחנו מציעים וזהו הקשר היחידי. הפיתרון עצמו, זה שאתה מציע, לא מסוגל להפוך את העיקרון הבסיסי לפיתרון מעשי באמצעות ההכרזה בלבד. בשביל זה עלינו לנקוט בצעדים נוספים המרחיקים לכת מעבר לניסוח של עמדה עקרונית. למשל, מה שכתבתי ב-http://financend.wordpress.com/2010/08/23/hammas
בנוגע לשכנוע – מי רוצה לשכנע שיבוסם לו. אני מציע להיענות רק לאלה המבקשים להשתכנע. בהתייחסות לשאר, כדאי לתקוף.
מה בדיוק הבגידה של הרשות? שהם ניסו לעשות שלום בצורה פרגמטית?