הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בינואר, 2011 14 תגובות

התפתחויות משמעותיות באזור

בזמנים אלו עלינו לנסות לנתח, ולו במונחים התמציתיים ביותר, את ההתפתחויות המרכזיות באזורנו המזרח-תיכוני הסוער. "הישגיה" של ארה"ב במאמצה האדיר בעיראק הם דלים להחריד. אחרי הרג והרס מפלצתיים, עיראק מתקרבת דווקא ל… איראן. הממשלה העיראקית ביקשה באופן גלוי ומשפיל מארה"ב שתזרז את נסיגת החיילים האמריקאים שנותרו בעיראק. ההשפעה הפוליטית, הכלכלית והאסטרטגית של איראן נמצאת במגמת עליה מתמדת. בהתפתחות מקבילה, הפכה טורקיה, מעצמה בגודל בינוני, לגורם עצמאי שבחר לבטל את תלותו בארה"ב ובנאט"ו. תוך כדי כך, טורקיה משפרת את יחסיה עם איראן ועם סוריה – יריבתה המסורתית.

התפתחויות אלו הן מעין הקדמה ראויה למהפכה בתוניסיה. במקביל, ארה"ב מתאמצת לאושש את כוחותיה המתפוררים בלבנון. לשם כך, עליה לדחוף את ידידיה לקראת פוטש אנטי-דמוקרטי נגד רוב פרלמנטרי שבמרכזו חיזבאללה. המדיניות הפרו-אמריקאית של הרשות הפלסטינית המיטו עליה ועל מנהיגיה בושה. השותפות הביטחונית הישראלית-פלסטינית תיזכר לדיראון. היום, הדיכוי ההמוני ושנאת ההמונים במצרים לשלטון מובארק, מזעזעים את יסודות המשטר. אפילו בקרב הנסיכויות פרצה מחלוקת חשובה. אל-ג'זירה בקטאר מלווה באופן חיובי את המערכות ההמוניות בעולם הערבי, ושליטי קטאר מבטאים בוז לערב-הסעודית – הבית החדש של שליט תוניסיה המודח, בן-עלי. בכל אחד ממעגלי ההתפתחות, התפתחו הדברים תוך סתירות ותוך התקדמות ונסיגה, אך המגמה המרכזית הולכת ומתחזקת.

היחלשות ההגמוניה האמריקאית

החוליה המחברת בין כל התופעות הללו היא המשך המשבר של ההגמוניה האמריקאית האזור באזור כולו. יותר מכל, המשבר באזורנו הוא השתקפות המשבר הפוקד את שלטון ההון, במיוחד בארה"ב ובאירופה. במרכזים המטרופוליטנים יש פנים רבות למשבר: בעלי התאגידים מבשרים על התאוששות המשק בלי להתנצל על כך שהאבטלה ההמונית נמשכת ומתרחבת, וכי עשרות מיליוני בני אדם חייבים לשכוח מפרנסה ראויה. חלקים נרחבים של הציבור במערב ה"עשיר" נודדים ימינה, כיוון שאין משאבים להבטיח שירותים חברתיים חיוניים גם לעניים וגם למהגרים. בנוסף, קיים משבר אינטלקטואלי ותרבותי בעל מימדים רציניים. נכון שמסקנות אלו מחייבות ניתוח ומחקר נוספים, אך הקווים העיקריים של ההתפתחות הם ברורים. יכולתה של ארה"ב לתחזק את אימפריית הדיכוי והניצול נמצאת במדרון.

המשבר במרכזים המטרופוליטנים פותח את השער למרד כנגד עושי דברם בפריפריה. החיבור בין התחזקות המרד באזורנו ובין ירידת כוחה החומרי והרוחני של הממשלות במערב הוא התופעה המרכזית הפוקדת אותנו בימים אלה. המרכז הנצלני והדכאני נחלש, ומצב זה קורא דרור להמונים.

רבים מידידינו מגיבים להתפתחות הזאת בפחד ובדאגה. הם אינם יכולים לקחת חלק בגלי השמחה והסולידריות של אנשים מתקדמים, החוגגים את נסיגתה של הריאקציה ואת הניצחונות על דיכוי ברוטלי. הם יודעים, המוסלמים ישתלטו על הכול, כל ההתפתחות באזור תסתיים ב"איראנים נוספים". לדידם, הדרך קדימה חסומה. "אולי טוב לנו להמשיך כאזרחיה הנכנעים של האימפריה האמריקאית". ההתקוממות האמיצה ורוח הסולידריות המניעות עשרות מיליוני אנשים הזורמים לרחובות, לעיתים מתוך סכנת חיים, הוא לדידם כיסוי לאסלאם הרדיקלי.

egyptניתוח פסימי זה אשר רואה באסלאם גוש ריאקציוני מונוליטי, לא היה נכון מעולם, ואינו נכון היום. בכל מקום שהאסלאם הפוליטי נפגש עם המציאות, עליו להתפשר ולהתאים את עצמו לנסיבות המתפתחות. רואים תופעה זו בעניין מהלכי החיזבאללה בלבנון ובמדיניות של חמאס כלפי השלום אצלנו. יתר על כן, בהליך המהפכני משתתפים גורמים חילוניים ופטריוטיים מכל הגוונים. במיוחד בתוניסיה יש סיכוי לממשל מגוון ורחב, שבו ישתתפו גורמים אסלאמיים ,חילוניים ושמאלים. על כל פנים, התוצאות של הגל המהפכני באזור אינן נקבעות מראש. כמו כן, יש תימוכין להבנה שהקרב נגד המשטר הישן מחייב תשומת לב מעמיקה לסוגיית האחדות. יש הכרה גוברת בצורך לבנות קואליציות רחבות ועמידות. בכל מקרה יש תפקיד חשוב ביותר לשמאל ועליו להצביע על האסטרטגיה המצליחה עבור התנועה כולה. ברור שאין זה אתגר קל וישנם מכשולים רציניים ביותר. אך מהפכות אינן עניין של מה בכך.

בתהליך ברור ומתמיד הפכו הרשות הפלסטינית ומנהיגיה לכלי שרת בידי הדיפלומטיה והאסטרטגיה האמריקאית. התוצאה הפוליטית של מהלך זה הייתה החלטה כי יש להתאים את התוכן ואת הצורה של המו"מ הישראלי-פלסטיני לשלום אל הדרישות ואל צרכי הבית הלבן. בלי שום ערובה לתוצאה מניחה את הדעת של המו"מ האינסופי, נגררו אנשי אבו-מאזן למלכודת של נכונות לוויתורים. וויתורים אלו, שהיו סודיים, גררו ניתוק הולך ומעמיק מהציבור הפלסטיני. יתר על כן, הרשות ביקשה לשעבד לאינטרסים הצרים שלה את האסטרטגיה המוצהרת של "המלחמה נגד הטרור" מבית מדרשה של ארה"ב. הרשות, שהייתה אמורה לעשות מאמצים עילאיים להתגבר על הפילוג הטראגי בעם הפלסטיני, הפכה במקום  זאת לשותפה של האמריקאים שביקשו להעמיק ולהנציח את האסון. הכוחות המגוייסים של הרשות הפכו שוב ושוב לרזרבה פעילה של כוחות הביטחון הישראלים ולמהלכים האסטרטגיים של צבא ארה"ב, הבולט בנוכחותו בשטח ומכתיב את המהלכים. גילויי אל-ג'זירה לא חידשו הרבה דברים מהותיים לאלה שביקשו לעקוב אחרי מדיניות האסון הלאומי של הרשות. אך הגילויים הוסיפו המון פרטים מזעזעים ומשפילים.

חד"ש נרדמה בשמירה

חד"ש המשיכה לתפקד כחסיד שוטה של הרשות הפלסטינית גם לאחר שהיה ברור שהרשות מאבדת גובה בציבור הפלסטיני ובעולם הערבי.  והחשוב מכל, היא נחתה במשבצת של ארה"ב. חד"ש (וגם מק"י) הפגינו שוב ושוב נאמנות עיוורת לרשות ולמנהיגיה. יש אומנם ללמוד לעומק את שלבי הניוון הרעיוני של חד"ש בנושא זה, אך כבר עכשיו אפשר לסמן את השלבים הקריטיים. שלבים אלו הפכו את חד"ש ומק"י לסלחנים כלפי גורם פוליטי שהיה כולו זרוע של מדיניות ארה"ב.

שלב ראשון: הנהגת חד"ש הפכה את התמיכה במדיניות של "שתי מדינות" לאבן הבוחן העיקרית והבלעדית להערכת טיבם של הכוחות בשטח. הרי התמיכה ב"שתי מדינות" אינה מחייבת מאליה תמיכה בקו האמריקאי. אין צורך לתת הכשר לתהליך שלום הבנוי על כזבים והטיות, אפילו הוא מתנהל תחת הכותרת היפה של "שתי מדינות לשני עמים."

שלב שני: הנהגת חד"ש ראתה בהנהגה הפלסטינית החילונית מבצר  נגד האסלאם הפוליטי. נכון שחד"ש מייצגת ציבור חילוני וחופשי, ונכון שיש לשמאל חשבון ארוך וקשה עם הרדיקליזם האנטי-קומוניסטי של האסלאם. אך הראייה של הנהגת חד"ש כאילו חמאס אינו חלק מהותי של התנועה הלאומית הפלסטינית, ונכונותה להתייצב לימין הרשות – על הקו המדיני המתנשא נגד חמאס ועל המעשים האלימים של כוחות הביטחון שלה – כל אלו הן שגיאות פוליטיות חמורות ביותר. חד"ש הייתה אמורה להקפיד על נייטרליות ולתרום את כל כוחותיה להתגברות  על הפילוג במקום ההתייצבות החד-צדדית החמורה, לצד אנשי אבו-מאזן.

שלב שלישי (והוא החמור ביותר): בכל הנוגע לסכסוך הפלסטיני-ישראלי חד"ש הפסיקה לראות את חשיבותה המרכזית של ההתנגדות לאימפריאליזם האמריקאי, הלכה למעשה. קשה להאשים שוחרי שלום ליברליים על כך שהם תולים את כל יהבם באמריקאים, בקלינטון, בבוש ובאובמה. אך כיצד גורם מרקסיסטי, מהפכני, מתעלם מתפקידה של  הרשות ככלי שרת של האמריקאים, ומקיים עמה קשרים פוליטיים ואישיים כאילו לא נפל דבר. מנהיגי חד"ש, ובמיוחד היו"ר שלה, היו למליצי יושר נאמנים לגורם פרו-אימפריאליסטי מובהק בתואנה שהרשות תומכת ב"שתי מדינות".

חברי הטובים בחד"ש יצטרכו לערוך חשבון פוליטי-אישי נוקב בימים אלה. כמי שהתריע על ההתדרדרות של חד"ש בנושא כאוב זה במשך השנים, ארשה לעצמי להשיא עצה חברית לתנועה זו.

ראשית, לשחרר מכל תפקידיהם את האחראים הבכירים לקשר עם הרשות בהנהגה של חד"ש. הנהגה זו הפכה לדוברתה הנאמנה של אבו מאזן והרשות ולא החמיצה כל הזדמנות לבטא נאמנות זו ולחזק את הקו של התמיכה העיוורת ברשות.

שנית, לבדוק אם המגעים עם הרשות הפלסטינית התקיימו בהתאם לנורמות התנועתיות.

שלישית (וחשוב ביותר), לברר באופן ביקורתי את שאלת השתלטותו של קו הנאמנות לאבו מאזן הפרו-אימפריאליסטי על חד"ש, וללנתח את המציאות האזורית מחדש.

הגדה השמאלית רשאית להתגאות בכך שהיא אירחה מאמרים רבים שהצביעו על התופעה המוזרה של תמיכת חד"ש ומק"י בגורם פלסטיני שהתמסר כולו להגמוניה האמריקאית. האם אפשר לקוות לתפנית בסוגיה קשה זו?

תגובות
נושאים: מאמרים

14 תגובות

  1. רבקה ויטנברג הגיב:

    צריך שהנהגת מק"י/ חד"ש תגיד באופן ברור מה היא חושבת על כל המהלכים האלו. העם באלג'יר, תוניסיה, לבנון, ירדן ותימן מתקומם נגד עריצים שלא דואג להם. גם בישראל זה יכול לקראת עוד כמה זמן שאנשים משכבות החלשות יתקממו נגד הממשלה!

  2. יובל הלפרין הגיב:

    מסמכי אלג'זירה אינם הכול. מהמציאות היום יומית עולה שהרשות הפלסטינית עומדת איתן מול תכתיבי ישראל וארצות הברית. לא רק הסכם אין, הפלסטינים אפילו מסרבים לפתוח במשא ומתן כל עוד לא יתמלאו דרישותיהם. במסמכי אל ג'זירה מדובר על ויתורים (שהוצעו כ"בלוני ניסוי" אך לא התקבלו לא רק על ידי ישראל, אלא גם לא על ידי ההנהגה הפלסטינית), שכל מה שהם מוכיחים זה שהרפלסטינים רוצים שלום וישראל רוצה כיבוש.

    למאבק העממי המבורך, היהודי-ערבי, נגד הגדר ונגד ההתנחלויות, שפעם היה רק בבילעין ועכשיו מתרחב לעוד כפר ולעוד כפר, יש קשר הדוק לדרכה של הרשות הפלסטינית היום, וכדאי לעיין בהחלטות ועידת הפת"ח האחרונה בעניין.

    במשך שנים, בפגישות ובמגעים הענפים (גם כשזה היה בלתי חוקי) של אנשי מק"י וחד"ש עם אנשי אש"ף ואחר כך עם אנשי הרשות הפלסטינית, אמרנו להם את דעתנו: אנחנו לא פצפיסטים, אך בסכסוך הזה מאבק מזוין לא יביא לתוצאות המקוות. דרכה הנוכחית של הרשות הביאה לחרם הולך ומתרחב בעולם על תוצרת ההתנחלויות בפרט ועל תוצרת ישראלית בכלל. (ועל העניין של חרם על תוצרת ישראלית יש ויכוח בחד"ש ובמק"י והעמדה אינה ברורה. אני בעד ב-ד-ס גמור) ולהישגים בינלאומיים נוספים.

    והעיקר: מורינו מאיר וילנר אמר בוויכוח עם מנחם בגין: אתמוך במדינה פלסטינית גם אם היא תהיה פרו אמריקנית.

    יש להמשיך במגעים עם הרשות הפלסטינית. היא עושה הרבה טעויות, אך היא מנהלת את המאבק בכיבוש בצורה הטובה ביותר לפחות ב-40 השנים האחרונות, וישי לשאוף לקשר גם עם חמאס שאכן מהווה חלק אינטגרלי מתנועת השחרור הפלסטינית.

    אין לי מושג מה הקשר בין תנועת האופוזיציה המבורכת והאמיצה שקמה כעת בכמה ממדינת ערב נגד דיקקטורה פרו אימפריאליסטית; לבין עמדותיה של חד"ש ומאבקה בכיבוש.

    ועוד שני דברים:
    שתי מדינות זו אכן אבן הבוחן העיקרית. אפשר לשחק לידי הציונות והאימפריאליזם בלי להיות מודעים לכך, כמו בהתנגדות לתוכנית החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 ולאי נחת כלפי כל מי שמנסה להתנער סוף סוף מהמסורת של התנגדות זו.

    יש מחלוקת עמוקה בשורות מק"י וחד"ש לגבי סדר העדיפויות והשותפים הפוטנציאליים. הוויכוח הוא בין מאבק בציונות בתוך ישראל לבין חזית רחבה יחסית עם הציונות הליברלית. הדבר התבטא בין השאר בפיצול בין יאפא לעיר לכולנו בבחירות המקומיות בת"א-יפו. לתמיכה בשתי מדינות ולקשרים עם הרשות הפלסטינית שותפה כל הנהגת חד"ש. צר לי שידידי ראובן קמינר מעדיף לתקוף את כל הנהגת חד"ש ולמעשה לשלול את דרכה הפוליטית ההיסטורית במקום ליטול צד במחלוקת הקיימת בתוכה.

  3. ק.א. הגיב:

    הכיצד מלמדת אותנו ההתקוממות העממית במצרים עד כמה נפשעים שלטון ההון העולמי (והציונות שהיא חלק אינטגרלי שלו)? השלטון המאפיונרי זה שוקד יום יום על קידום אג'נדה איסלמופובית דוחה ואכזרית כדי להמשיך לחמוד את אוצרות הטבע של האיזור ולשלוט מרחוק באיזור בעזרת משטרי בובות מעוותים עושי דברו. לשם כך הומצאה "המלחמה בטירור". אולם כעת אנו רואים את העם המצרי ה ח י ל ו נ י יוצא לרחובות ומואס בפושעיו. יפה יעשה שאר העולם אם יסלק אף הוא את קהילת טפילי הפשע הבלייריסטי מהנוף ולא בעבור דרי המזרח התיכון אלא בעבור עצמם! על העמים להתאושש מטראומת הריאליטי TV , לכבות את הטלויזיה ולגשת באופן מאורגן לערי בירתם עם 'אקונומיקה' בידיהם ולנקות את הרפש וצחנת פשעי המלחמה והכלכלה שדבקו עמוק עמוק בקירות משרדי ממשלותיהם. היגיינה בסיסית – צו השעה.

  4. אנג'לו איידן הגיב:

    גם עכשיו, אחרי הפרסומים המרעישים (שלא בגללם צריכים לנתח את מדיניות האוהדת את האימפריאליזם בקרב כוחות פלסטיניים בעלי אינטרס מעמדי מקושר עם ההון הפיננסי, ההון הרב-לאומי), גם אתה מנסה "להסביר" את "הטעות" שכביכול "נגררו אנשי אבו-מאזן למלכודת של נכונות לוויתורים" בעקבותיה – זה תירוץ על-מעמדי שמנסה לסנגר הצדקה למען "נאיביים". וזה כאשר כולנו יודעים שמדובר במנהיגויות (פלסטיניות וישראליות) שהתפתחו פוליטית עשרות בשנים מאז ימי הגן והבית הספר היסודי.

  5. אמנון נוימן הגיב:

    ראובן מיודעי משכבר הימים,

    גם באם צדקת ביחס למקי וחד"ש אין כל משקל לדבריך כל עוד אינך מבטא ארגון כל שהוא , שנס מותניך הקשישות ודאג לאחד את כותבי ומשתתפי הגדה השמאלית עם כל הבדלים ביניהם ולא חרבה הארץ והעם!
    בידידות אמנון

  6. כלבויניק הגיב:

    לדאבוני כולם כאן,כולל כותב המאמר טוחנים מים.

    על כן:
    על שלושה פשעי השמאל העיקבי בישראל ועל ארבעה לא אשיבנו:

    א.על שאין הסוציאליזם של השמאל העיקבי בישראל,מתקיים מיסודו:
    כי אין במוסדותיו שורשי עשב.
    ב.על שאין הדמוקרטיה בתוך השמאל העיקבי בישראל,מתקימת מיסודה:
    כי אין במוסדותיו הפרדת רשויות מוחלטת.
    ג.על שאין תהליך השלום בין הישראלים לפלסטינים וניהולו,בתוך השמאל העיקבי בישראל,מתקיים מיסודו:
    כי אין ועדות מעקב יהודיות ערביות לכתיבת חוקה לפדרצית ישראל פלסטין.

    שלושת נושאים אלה קשורים זה בזה (עבירה גוררת עבירה).
    ועד שלא תתרחש כאן סערה שמחוץ לכוס התה,לא ישפכו הנוזלים הישנים ממנה.
    זה המצב,ברברת משמימה ואי עשיה מוחלטת.
    חכמה הדרך מן ההולך בה.

  7. דרור משייח ג'ראח הגיב:

    אל תגידו לא ידענו. זוהיר אנדראוס, יותר משנה לפני כתיבת מאמר זה:
    על מנת להכניס דם חדש לתנועה, חובה להרחיק את הגוורדיה הוותיקה שעבר זמנה ובטל קורבנה, ולאפשר לצעירים ולדור הביניים להשתלב בהנהגת התנועה. במהלך נאומו "ההיסטורי" בוועידה, אמר עבאס: "בתקופת תוניס למדנו מניסיון האחים, הנשיא המנוח והנשיא הנוכחי זין אלעאבדין בן עלי, שקבעו את יסודות בית הספר של הריאליזם הפוליטי". אותו בן עלי הפך את המדינה למעין אחוזה פרטית, ובעזרתו שינו את החוקה על מנת לאפשר לנשיא המכהן להתמודד ולזכות בקדנציה שנייה, שכן בעולם הערבי המינוח דמוקרטיה טרם נכנס ללקסיקון. מילונים אחרים בעולם הערבי לא מכירים עד עצם היום הזה את המילה "קלפיות". עבאס, למי שכבר שכח, סיים את כהונתו על פי החוקה הפלסטינית ב-9 בינואר השנה. בכל זאת הוא ממשיך להחזיק בהגה השלטון, דבר שמכניס אותו אחר כבוד למועדון השליטים הערביים.

    מתוך: אבו מאזן מחסל לנו את פלסטין
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3759117,00.html

  8. אדם קלר הגיב:

    הייתי רוצה להעלות אפשרות, שגם היא מסקנה הגיונית אפשרית מהניתוח של ראובן: דווקא מכיוון שאכן מעמדה של ארצות הברית באזור אכן מתדרדר, ודווקא מכיוון שהאמינות של הרשות הפלסטינית בקרב העם הפלסטיני אכן מתדרדר, בדיוק המצב הזה עשוי להביא את אובמה להחלטה ללחוץ ברצינות על נתניהו לסיים את הכיבוש – בדיוק מתוך האינטרס המעצמתי האמריקאי, כדי להשיג עבור בעל הברית שלהם אבו מאזן הישג משמעותי שיתן לו אמינות בקרב הפלסטינים ולהשיג לארצות הברית עצמה הישג משמעותי שיתן לה ולבעלי בריתה אמינות במזרח התיכון כולו. לגמרי אינני בטוח שזה יקרה, אבל הייתי מציע לא לדחות אפשרות זאת על הסף. נקודת המבחן תהיה כאשר תתבקש ארצות הברית להשתתף בהצבעה במועצת הביטחון על הכרה במדינת פלסטין ותצטרך להחליט אם להטיל או לא להטיל וטו. אני חושב שאם ארצות הברית תטיל וטו זה יהיה סופו של אבו מאזן – פוליטית ואולי גם פיזית – וסופה של הרשות הפלסטינית בין אם תתפרק מרצון או תפורק מלמטה. מכיון שאני חושב שגם האמריקאים יודעים זאת, יש סיכוי טוב שלא יטילו וטו. בהחלט לדעתי ההתעוררות המהפכנית בטוניסיה ומצרים לוחצת את האמריקאים ומגבירה בצורה משמעותית את האפשרות הזאת.

    • אנג'לו איידן הגיב:

      נכון מאוד ש-"ההתעוררות המהפכנית בטוניסיה ומצרים לוחצת את האמריקאים". עובדה שאנשי הממשל בוושינגטון מנסים למצוא חן בעיניי המתנגדים המתרבים להשתלטות המקדמת את האינטרסים האמריקאים עצמם, עובדה זו מאששת את הקביעה של אדם. אבל מכאן לשם, מהקביעה הזו לציפיות, או לתקוות, שאדם מפיץ אין כל קשר.

      קודם כל, אובמה לא מחליט: אובמה ממלא תפקיד של שרת. אומנם שרת בדירוג אמריקאי הגבוה ביותר, אבל שרת של אינטרס מעמדי מוגדר – של בעלי ההון הגדול ביותר, ולא של האומה האמריקאית בכללה. לכן עלינו להכיר ברורות את האינטרס המעמדי המוגדר הזה לפני הסקת מסקנות נמהרות לדוגמתה של זו המוגשת על-ידי אדיבותו של אדם.

      אם האינטרס הזה מעוניין בשליטה על אוצרות הנפת (וזה רק עניין חלקי אצלו), הוא כבר יודע למפרע כי יצטרך להפעיל מתי שהוא את הכוחות האלימות אשר ברשותו – כמו מדינת ישראל (יותר בעיקר מאשר למשל). זאת אומרת שבמילא הוא יתנגש עם ה-"מתנגדים המתרבים" שציינתי למעלה. לכן פעילותו המרכזית של האינטרס הזה מתרכזת לבנייתה של החלופה אשר ממשיכה למנוע מהמתנגדים המתרבים להשיג את הדבר החשוב ביותר עבורם: מנהיגות מארגנת ומבוססת אידיאולוגית במימושה המעשי של אותה "ההתעוררות המהפכנית" עליה התייחס אדם בנאיביות כל כך חמודה, מצד אחד, וכל כך אופורטוניסטית בצד המהותי שלה.

  9. יסולק מוברק, בובה ציונית ומשרתו הנרצע של האימפריאליזם.

    • קומוניסט עקבי הגיב:

      תופעות פוליטיות אלו של חדירת התוכן הקולוניאליסטי הציוני לגופים פוליטיים הרואים עצמם כ"שמאל" ואולי אף "שמאל מהפכני" איננה חדשה בנוף הפוליטי המקומי. בהקשר זה כדאי לקרוא את ספרו של בולוס פרח "מהשלטון העות'מאני למדינה העברית". למעשה,זו לא חזית (שליטה מונוליטית של הנהגת מק"י) היא לא דמוקרטית (מכיוון שהנהגתה חוסמת כל דיון וביקורת במסגרתה)ולא תומכת אף בשוויון אזרחי של כלל האוכלוסייה היושבת בין הנהר לים לרבות הפליטים, אין שלום ואין שוויון. במקום לחזק את המאבק הדמוקרטי העקבי בשטחי 1948 ואת המאבק האנטי קולוניאליסטי הכולל בפלסטין.
      אחד הגורמים אשר הכשילו את המפלגה הקומוניסטית של פלסטין (פק"פ) היה פעילותם החסלנית של מרבית חבריה היהודיים שסירבו להתנתק ולהתנגד לתנועה הציונית כתנועת התנחלות קולוניאליסטית בורגנית בשירות האימפריאליזם, אלא סגדו לפולחן "הישראליות" וראו בה "תנועת שחרור לאומי" אותו פולחן שחברי "מאבק סוציאליסטי" סוגדים לו וכן, עשו סימטריה בין הילידים למתנחלים הקולוניאליסטיים. זאת במקום לעמוד על קו אינטרנציונליסטי מעמדי חסר פשרות הם נקטו בגישת "הלאומנות לכל דורש" לכך נוסף גם הקו הרופס והכושל שהונחל להם ממוסקבה. שביטוייה היו הכרה במדינה הציונית ופילוגה של המפלגה על בסיס לאומני אתני. ולאחריה היווצרותה של קבוצת מיקוניס וסנה וכי כיום ישנם גורמים בעיקר יהודים, אבל גם פלסטינים במפלגה אשר מדושנים מהפריבילגיות שמעניק להם הממסד הציוני והקפיטליזם הקולוניאלי כאן בעיקר בג'ובים ובמשרות במנגנוני "ההסתדרות" "הכנסת" וברשויות המקומיות. לסיכום, מה שאפשר למפלגה הקומוניסטית בדרום אפריקה (S.A.C.P.) לנצח באופן פורמאלי את משטר ה"אפרטהייד" היה ניצחונה של "המהפכה השחורה הילידית" במפלגה וההתנגדות העקבית חסרת הפשרות לאפרטהייד על כל ביטוייו. עם זאת, לא ניצח הקו הפרולטארי המהפכני הווה אומר, המרקסיסטי לניניסטי ובכך לא מוגר הבסיס החומרי למשטר האפרטהייד כלומר, השיטה הקפיטליסטית והמעמד השליט שבה. בניגוד לכך, בארץ הקו של המתנחלים הלבנים הזעיר בורגנים האשכנזים, בעלי זכויות היתר, השואפים לשמירת הסדר הדכאני הקפיטליסטי קולוניאליסטי, כפי שכונה על ידי עאדל סאמרה עורך הביטאון "כנעאן און ליין" Z.A.R)Zionist Ashkenazi Regime ) בשורות השמאל העקבי זוכה לניצחונות ובכך ההתנגדות והמאבק המהפכני בשטחי פלסטין 1948 נותרים חלשים ומדשדשים. הכרה בכך שהמושג במובנו הממשי "שמאל ישראלי" הינו סתירה מבנית יכול להוות פסיעה, קטנה ככל שתהיה אל מחוצה ללילה האפל הארוך שאנו לכודים בו.

  10. ניתוח מעמדי אכן חסר: הגיב:

    לאליטה השלטונית והכלכלית – המעמד ששולט ומיוצג ע"י הרש"פ אין תמיכה של העם הפלסטיני, הם הפסידו את הבחירות הכלליות שהתקיימו בשטחים הכבושים, בגדה ובעזה לטובת החמאס. המשך שלטונם נשען על כוחם הכלכלי של משפחות השכבה השלטת שרובו הושג כתוצאה מהסכמי אוסלו, ומכוחם הצבאי הנשען על כוחות שיטור שאומנו ע"י ארה"ב ובעיקר על צבא הכיבוש הישראלי.

    להם אין כל אלטרנטיבה אלא פתרון שתי המדינות, שהוא רלוונטי רק בפירוש הישראלי אמריקאי שעליהם הם נשענים, אבל מהעדר תמיכה עממית לא יכולים להסכים לו בגלוי. המאבק המתנהל בבלעין ובכמה כפרים בודדים הוא מבחינתם שסתום להוצאת קיטור ומסיבה זו גם אינו מתרחב למאבק עממי של ממש שתוצאתיו ברורות להמשך שלטונם. (לפעילות של הישראלים והבינלאומיים יש חשיבות אחרת מבחינת היחסים של יהודים ערבים לטווח ארוך ומבחינת התודעה הפוליטית של הפעילים הפלסטינים).

    כך גם תמיכתם בחרם שיחד עם ההשפעה שיש לו על הבידוד הבינלאומי של ישראל יש לו בונוס למעמד השליט ברש"פ, עקיפת היצוא הישראלי לשטחי הרשות ויבוא סחורות דרך יבואנים פלסטינים שהם אותם הם.

    לפועלים הפלסטינים (ולפלחים בעלי מטעי הזיתים שרק חודש או חודשיים עובדים בהם וביתר הזמן עובדים כשכירים) אין כל יתרון בפתרון שמוליך אבו מאזן וחבורתו. היתרון של מדינה פלסטינית היא בכך שתמשוך השקעות זרות ומקומיות עקב הצורך בתשתיות בינוי ותעשיה על בסיס של כוח עבודה מקצועי זול ובלתי מאורגן. (פועל ברש"פ משתכר בסביבות 1000 ש"ח כך שברור מה האינטרס שלו במדינה אחת ששכר המינימום בה הוא למעלה מ-4000 ש"ח וזה רק צד אחד).

    אין צורך להכביר במילים על התוצאות של פתרון כזה מבחינת הפליטים (לפחות מחצית מהעם הפלסטיני) שבמטבע שלהם הוא אמור להיות מושג.

    אני לא חושב שצריכה להיות איזו שאליה לגבי עמדה של שמאל רדיקלי, לצד העם או לצד בעלי הון מושחתים ושליטים מושחתים.

    אז מהיכן העמדה של חד"ש שתומכת ללא סייג ברש"פ? שאלה זו יכולה להתברר לא על סמך עמדות אידיאולוגייות של חברי מק"י (בפרט היהודים שבהם) אלא על סמך ניתוח מעמדי של תומכי חד"ש הפלסטינים: חד"ש מייצגת בעיקר את הבורגנות הפלסטינית אזרחי ישראל. הסכסוך הוא כאבן ריחיים על צווארם שלא מאפשר להם לבסס את מעמדם השוויוני בתוך ישראל (מבחינה זו יש להם גם יתרון בחזית יהודית ערבית) לכן אינטרס חיוני בשבילם הוא להפטר מהבעייה והפתרון הרלוונטי הוא זה שמוליך אבו מאזן בתקווה לחסות ארה"ב. (טעותם היא כי אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת הם עלולים להיות אובייקט לטרנספר מצד הימין כדי לשמור על הרוב היהודי)

  11. אכן חסר ניתוח מעמדי הגיב:

    (למערכת: אני מקווה שבטעות לא נכנסה התגובה שלי, אם כי אני לא בטוח…)

    לאליטה השלטונית והכלכלית – המעמד ששולט ומיוצג ע"י הרש"פ אין תמיכה של העם הפלסטיני, הם הפסידו את הבחירות הכלליות שהתקיימו בשטחים הכבושים, בגדה ובעזה לטובת החמאס. המשך שלטונם נשען על כוחם הכלכלי של משפחות השכבה השלטת שרובו הושג כתוצאה מהסכמי אוסלו, ומכוחם הצבאי הנשען על כוחות שיטור שאומנו ע"י ארה"ב ובעיקר על צבא הכיבוש הישראלי.

    להם אין כל אלטרנטיבה אלא פתרון שתי המדינות, שהוא רלוונטי רק בפירוש הישראלי אמריקאי שעליהם הם נשענים, אבל מהעדר תמיכה עממית הם לא יכולים להסכים לו בגלוי.

    המאבק המתנהל בבלעין ובכמה כפרים בודדים הוא מבחינתם לפתוח שסתום להוצאת קיטור ומסיבה זו גם אינו מתרחב למאבק עממי של ממש שתוצאותיו ברורות להמשך שלטונם. (לפעילות של הישראלים והבינלאומיים יש חשיבות מבחינת היחסים של יהודים ערבים לטווח ארוך ומבחינת התודעה הפוליטית של הפעילים הפלסטינים).

    כך גם תמיכתם בחרם שיחד עם ההשפעה שיש לו על הבידוד הבינלאומי של ישראל יש בו גם בונוס לבעלי ההון, היבואנים ברש"פ, עקיפת היצוא הישראלי לשטחי הרשות ויבוא סחורות דרך אותם יבואנים פלסטינים.

    לפועלים הפלסטינים (ולפלחים בעלי מטעי הזיתים שרק חודש או חודשיים עובדים בהם וביתר הזמן עובדים כשכירים) אין כל יתרון בפתרון שמוליך אבו מאזן וחבורתו. היתרון של מדינה פלסטינית היא בכך שתמשוך השקעות זרות ומקומיות עקב הצורך בתשתיות בינוי ותעשיה אך כל זמן שקיים כוח עבודה זמין, מקצועי זול ובלתי מאורגן (פועל ברש"פ משתכר בסביבות 1000 ש"ח כך שברור מה האינטרס שלו במדינה אחת ששכר המינימום בה הוא למעלה מ-4000 ש"ח וזה רק צד אחד).

    אין צורך להכביר במילים על התוצאות של פתרון כזה מבחינת הפליטים (לפחות מחצית מהעם הפלסטיני) שבמטבע שלהם הוא אמור להיות מושג.

    אני לא חושב שצריכה להיות איזו שאלה לגבי עמדה של שמאל רדיקלי, לצד האינטרס של העם שגם הביע את דעתו בבחירות או לצד בעלי הון מושחתים ושליטים מושחתים התלויים בחסדי ישראל וארה"ב.

    אז מהיכן העמדה של חד"ש שתומכת ללא סייג ברש"פ? שאלה זו יכולה להתברר לא על סמך עמדות אידיאולוגיות של חברי מק"י (בפרט היהודים שבהם) אלא על סמך ניתוח מעמדי של תומכי חד"ש הפלסטינים: חד"ש מייצגת בעיקר את הבורגנות הפלסטינית אזרחי ישראל. הסכסוך הוא כאבן רחיים על צווארם מאחר שלא מאפשר להם להשתלב כאזרחים שווים בתוך ישראל (מבחינה זו יש גם יתרון להליכה בחזית יהודית ערבית). לכן אינטרס חיוני בשבילם הוא להפטר מהבעייה והפתרון הרלוונטי הוא זה שמוליך אבו מאזן בחסות ארה"ב. (טעותם היא כי אם תקום מדינה פלסטינית נפרדת הם עלולים להיות אובייקט לטרנספר מצד הימין כדי לשמור על הרוב היהודי)

  12. אנג'לו איידן הגיב:

    לקומוניסט עקבי, ל-אכן חסר ניתוח מעמדי ולעאדל סמארה,
    יש לנו הרבה מן המשותף. אבל, כפי שכתבתי לפני דקות לאמנון נוימן, עלינו לצעוד את המהלכים הנובעים מהבסיס העקרוני המנחה אותנו ולא להיעצר באמצע הניתוח: להחלטות שלנו נחוץ מסקנות או סיכומים של ניתוחים.

הגיבו לאמנון נוימן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים