הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בינואר, 2011 8 תגובות

נאומו של הנשיא חוסני מוברכ, הלילה (בין שישי לשבת), דומה עד למאוד לנאומיו האחרונים של נשיא תוניסיה, זיין אל-עבדין בן עלי, בדיוק בחמישי-ששי לפני שלושה שבועות. בנאומו האחרון, שעות ספורות לפני שנמלט מארצו מזעם ההמון, "פיטר" בן עלי את ממשלתו והבטיח רפורמות חברתיות ופוליטית מרחיקות לכת. כעבור מספר שעות, שריו ה"מפוטרים" היו אלה שהודיעו על נטישת נשיאם.

מובן שקשה עד מאוד לנבא אם סופו של מוברכ יהיה כסופו של הרודן הנמלט בן עלי. יחד עם זאת, ניתן כבר להסיק כמה מסקנות בעקבות המרד החברתי הערבי הגדול שפוקד את מצרים ("הגדולה במדינות ערב", כפי שמנחם בגין נהג להגדירה), תוניסיה, תימן ובעצימות נמוכה יותר: ירדן ואלג'יריה. האם יש מן המשותף במרד החברתי? האם ניתן למתוח קווים מקבילים  בין "אינתיפאדת העניים" של תוניסיה ובין הדרישות להתפטרות נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח הנצחי (32 שנה בשלטון!) , חרף השוני בין מדינה למדינה? להלן עשר מסקנות שכבר עתה ניתן להסיק מהאירועים ההיסטוריים המתחוללים בשבועות האחרונים במזרח התיכון:

על משבר קפיטליסטי וטלטלה חברתית: מדוע פרץ כעת המרד? האם מדובר רק בעיתוי מקרי או בפעילות מתוכננת של כוחות פוליטיים? המרד פרץ באופן ספונטני, אך לא במפתיע. למרד סיבות פנימיות וחיצוניות, סיבות חיצוניות שיש להן השלכות ישירות על המשק והחברה בכל מדינה ומדינה. ראשון הגורמים החיצוניים המשפיעים על התרחשויות  החברתיות והפוליטיות: המשבר הקפיטליסטי המתגלגל בליבת המשטר הגלובלי-אמריקאי- אירופי מזה כשלוש שנים, אך מתחיל לתת את אותותיו בפריפריות. והפעם בפריפריה הקרובה: צפון אפריקה והמזרח הקרוב (כפי שנוהגים לכנות באירופה את המזרח התיכון). המשטרים הרודניים, שיש המכנים אותם "קלפטוקרטיה" (בלעז: שלטון הגנבים), השליטו דגם של חברה ניאו-קולוניאלית וניאו-ליברלית התלויה עד מאוד במרכזי הליבה הקפיטליסטית הגלובלית. כל תנודה במחירי המזון, כל ירידה בזרימת התיירים (מאירופה), כל פגיעה בייצוא של טקסטיל או מוצרי הצריכה המיוצרים במדינות שבהן העובדים משתכרים פרוטות היא בעלת השפעה עמוקה ביותר על החברה והכלכלה המקומיות.

מהפריפריה אל המרכז: המשברים ניכרים היטב בפריפריות שבמדינות הפריפריאליות. השנים האחרונות היו שנים של מאבקים חברתיים ומאבקי עובדים מקיפים ביותר במספר מדינות האזור והבולטת שביניהן היא מצרים (ועל כך בהמשך). אבל המרד האחרון פרץ בערי הפריפריה שבהן ריכוזים של עובדים ומובטלים – וכולם עניים. בסואץ שבמצרים נרשמו ההפגנות הגדולות וההמוניות ביותר. מדרום תוניסיה העני יצא המרד, וכעת רוב הנאבקים ברחובות הבירה תוניס הם תושבי הדרום שבאו אל הבירה על מנת להדיח את ממשלת המעבר שהיא, למעשה, ממשלת המשך לשלטונו של בן עלי.

חלקם של העובדים והמובטלים במאבק: בניגוד ל"מפלגות האופוזיציה" במצרים ובתוניסיה, המותרות בגבולות הברורים שהשלטון מציג, ואף מהאחים המוסלמים המונהגים על ידי שכבה של סוחרים ובעלי הון, חלקם של העובדים והמובטלים הוא גדול מאוד במחאה שהייתה ממחאה חברתית – נגד האבטלה ונגד יוקר המחיה – למחאה פוליטית. אם צריך לדייק בנוגע לשכבה שנשאה את נס המרד בתוניסיה, מצרים, תימן וירדן, מדובר באקדמאים ואקדמאיות (כן, גם נשים רבות לקחו חלק בהפגנות) מובטלים או ששורדים תודות לחלטורות או עבודות שאינן הולמות את כישוריהם והשכלתם.

גל שביתות ומאבקים חברתיים: בכל אחת מן המדינות שבהן פרץ המרד החברתי התחוללו בשנים האחרונות מאבקים חברתיים, מאבקי עובדים ומערכות של פלאחים להגנה על אדמותיהם או על פירות עבודתם. מצרים היא הבולטת שבהן. גל השביתות שהחל במצרים לפני כארבע שנים הוא חסר תקדים בתולדות מצרים העצמאית. אין כמעט מגזר שלא שבת, והשביתות הארוכות והקשות ביותר נרשמו בקרב עובדי הטקסטיל שנאבקו בהפרטה ולמען תוספות שכר. בתוניסיה היה מאבקם של הכורים בגפסה, בשנה שעברה, ארוך במיוחד והקיף מגזרים רבים באזור. המאבק גבה מחיר כבד: לפחות שני הרוגים ועשרות עצורים. כעת, אחד המגזרים החזקים בתדלוק המחאה והכוונתה הוא האיחוד הכללי של העובדים התוניסאים (UGTT), ובייחוד האגף השמאלי שבתוך האיגודים המקצועיים. גם באלג'יריה, מרוקו, לבנון וירדן נרשמו בשנים האחרונות מאבקי עובדים רבים, רבים הרבה יותר ממה שהיה בעבר, שכללו שביתות כלליות וסכסוכי עבודה ארוכים.

CairoFire

בין החברתי לפוליטי: כפי שנכתב קודם, בכל מדינה ומדינה, המאבקים החלו כמאבקים חברתיים – למען הפרנסה (הסיסמה הנפוצה בתוניסיה היא "לחם, עבודה וכבוד"). מול אטימות המשטר ובעקבות הקשחת הדיכוי, המאבקים החברתיים הפכו במהרה למאבקים נגד השלטון, למאבקים פוליטיים המשלבים מטרות חברתיות ומעמדיות.

האם האופוזיציה יכולה להיות אלטרנטיבה? להמונים המפגינים ברור מה צריך לעשות והם דורשים עשייה מיידית. האופוזיציה המפולגת והמורכבת מבעלי עמדות אידיאולוגיות וחברתיות שונות. קשה להן הרבה יותר לנסח מצע ואף חזון ל"יום שאחרי". בינתיים האופוזיציה חזקה מול המשטרים, בייחוד בגלל ההיחלשות של המשטרים, אבל תכניותיה לעתיד לוטות בערפל. האופוזיציה האסלאמית החזקה במצרים, למשל, אינה יכולה להציע שום חלופה סוציאליסטית למשטר הקפיטליסטי הכושל (ע"ע: ערך איראן).

המערב הקפיטליסטי בבעיה: המעצמה הקפיטליסטית הגדולה, ארה"ב, נקלעה למשבר נוסף בחצר האחורית הרחוקה: המזרח התיכון. לאחר כיבוש אפגניסטן ועיראק, שנקלעו לדרך ללא מוצא, והכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטינים הזוכה לתמיכה אמריקאית, פורץ עתה מרד חברתי המאיים איום קשה עוד יותר על ההגמוניה הכלכלית-חברתית-צבאית-פוליטית של ארה"ב באזור. האיחוד האירופאי, הקרוב יותר לאזור, נגרר בדרך כלל אחר ארה"ב ואינו מסוגל להתמודד בצורה מוצלחת יותר עם המשבר. תקוותיהן של מעצמות המערב הן "לנהל את הסכסוך", קרי: שהוא לא ייצא מכלל שליטה.

האם ישראל בבעיה? ממשלת ישראל אינה מסתירה את עמדותיה: היא מתייצבת לימינו של כל משטר ערבי המצדד במדיניות ארה"ב באזור. מכיוון שלישראל אין מדיניות חוץ עצמאית והיא תלויה לחלוטין בארה"ב, סביר מאוד להניח ש"מה שיהיה טוב לארה"ב – יהיה טוב לישראל". הבעיה של ישראל היא ש"מה שטוב לג'נרל מוטורס – טוב לארה"ב". כך שלא  מדובר באינטרסים כלכליים ופוליטיים חופפים בין שתי המדינות. אם ישראל רוצה למזער את "נזקי ההתקוממות" (כפי שהם נתפסים על ידי פרשנים, אנשי עסקים, פרופסורים, אנשי ביטחון ונציגי הממשלה), היא צריכה לנקוט בצעדים פוליטיים-אסטרטגיים שממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו אינה מוכנה לנקוט, והראשון שבהם הוא נסיגה מכל השטחים הפלסטינים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית וריבונית שבירתה היא מזרח ירושלים.

בין קהיר לדאבוס: המרד החברתי הגדול מתקיים בעת שבעיירה דאבוס מתכנסים כל ה"מי ומי" של אצולת ההון והשלטון בעולם. אלה שחוללו את המשבר הקפיטליסטי מתכנסים מדי שנה בעיירה הציורית השוויצרית כדי להוכח קבל עולם, עם ועדה שהמשבר הסתיים ושעידן חדש-מחודש של שגשוג עומד בפתחנו. המרד החברתי הערבי החזיר את אצולת ההון והשלטון למציאות הקרקע (הבוערת). דובריו שוב "מודאגים" בעקבות המחאות החברתיות בעולם ובייחוד בפינת העולם שבה הם סברו שהודות לשירותי הביטחון, המשטרה והצבא המחאה לא תפרוץ – המזרח התיכון.

בין קהיר לדקר: בעוד מספר ימים עומד להתכנס בדקר, בירת סנגל שבאפריקה, הכינוס השני של הפורום החברתי העולמי – פורום התנועות האנטי-גלובליות הבינלאומי הגדול. בהתכנסות עומדים להשתתף רבבות פעילות ופעילים מכל העולם. הם בוודאי יסיקו את המסקנות המתבקשות מהטלטלה החברתית והפוליטית המתרחשת בצפון היבשת. הדאגה של דאבוס שבאירופה תתחלף לתקווה בדקר האפריקאית.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. קורא אנגלי הגיב:

    לציבור במצרים נשבר מהמשטר הבלתי-לגיטימי ששולט בו.
    משטר תקין נועד קודם כל לשרת את אזרחיו ולא להוות דחליל לאימפריאליזם ולציונות העושים בו – מן החוץ – כבשלהם. בהליכתו בדרך זו עשרות שנים איבד סוף כל סוף המשטר המצרי הרע הזה את הלגיטימיות שלו.

    אם בלגיטימיות עסקינן, אז אבדנה של לגיטימיות שלטונית היא בעיה שאינה נגמרת במצרים או בתוניסיה…

    למצרים כידוע ישנה שכנה – שהלגיטימיות שלה בעולם נמצאת כבר מתחת לקרשים וזאת בצדק שאין רב ממנו. מטבע הדברים כשהעולם מתבונן במשטרים הבלתי לגיטימיים באיזור תשומת הלב צריכה ליפול גם על האי-לגיטימיות של המשטר הנוסף – שרק לדוגמה משתף פעולה עם מצרים במצור הנפשע על עזה. אם כן, על העולם לשאול אם על מובראק ללכת הביתה אז מה עם המשטר הירושלמי הנורא לא פחות…

    שאלה כזו, אם עדיין לא נשאלה כבר, מן הראוי שתשאל, ואם נשאלה מן הראוי שתשאל שוב!

  2. מצחיק הגיב:

    משעשע לראות איך בכל פעם אנשי השמאל הבילתי אחראי שמחים למפלתו של שליט טוטאליטארי מבלי לבדוק מה ומי יבואו במקומו. כראוי לאזור שהדמוקרטיה בתרבותו מי שיבוא במקום מובראכ הוא שלטון נוסח איראן. ההבדל המשמעותי ביניהם הוא שנגד מובראכ מותר להפגין ואילו כאשר ישלטו האיתוללות במצרים/עיראק ומדינות נוספות לא יהיה מי שיפגין. הזכרון של דוידי קצר אבל הראשונים שנעלמים לעד במשטרים כאלה הם אנשי השמאל שכל כך שמחו שהשליט הרשע נפל. האם צריך לתמוך במשטרים כאלה? ממש לא אבל כדאי לבדוק לפני שמנבאים בשמחה את מותו של הקפיטליזם במיוחד שמה שיבוא במקומו הוא משטר גרוע יותר. מה שעוד מצחיק זה הפיל והבעיה היהודית. מה קשורים הפלשתינים לכאן? האם כאשר ישראל תסוג מהשטחים המשטר במצרים ירדן או עיראק יהיה טוב יותר? האם המשטר הפלשתיני יהיה טוב יותר או שכמו ברצועת עזה יהיה גם בגדה שלטון שזורק אנשי משטר ישן וקומוניסטים מקומה ארבע עשרה באותה מידה של התלהבות.

  3. "מצב בעייתי ופוגע בדמוקרטיה" הגיב:

    לצערנו סוציאליזם לא רלוונטי לכל מה שקורה באזור ואולי ברוב העולם. הסיבות לכך, קודם כל הסתאבות "הסוציאליזם" באימפריה הסובייטית, העדר אלטרנטיבה סוציאליסטית המסוגלת להתמודד בכוחו העצום (עדיין) של הקפיטליזם הבינלאומי וסיבות נוספות שאין כאן המקום לפרט. מה שחשוב שסוציאליסטים מכל הגוונים יכירו בכך אחרת ניתוח המציאות אצלם הוא משאלת לב רחוקה ממה שקורה ומערערת על כוח שיפוטם ועל יכולתם לפעול במציאות.

    המשותף לכל המאבקים באזור הוא ההתנגדות לאימפריאליזם על צורותיו ונגד המשטרים והנהנים משיתוף הפעולה איתו. לכן, כפי שציין דוידי לכוחות האופוזציה יש מטרה משותפת, הפלת המשטר אבל אין להם פרוגרמה משותפת לגבי ההמשך. אבל בזאת לא מסתיים העניין: מחוללי ההפיכה הם אנשים פוליטיים, קרי המעמד הבינוני המתרושש שהמשטר מוריד אותם למטה, צעירים מובטלים, אינטלקטואלים ובעלי מקצועות חופשיים שהמשטר מגביל את חופש התבטאותם וכו'. אבל צריך לזכור כי חרף ההפגנות ההמוניות שהם מייצרים ויכולתם להפיל את המשטר, כל אלו הם שכבה דקה. רוב העם המצרי, ובכלל במדינות ערב שבהם מתחוללת ההתנגדות, הם עניים מרודים בשולי הערים ובכפרים. מעורבותם האקטיבית בפוליטיקה היא נמוכה אבל מי שמייצג אותם הם התנועות האיסלמיות שבניגוד למה שמציפים אותנו כאן הן תנועות חברתיות שפועלות ותומכות בשכבות הללו וכן, האידיאולוגיה האיסלמית שלהם מתאימה לתודעתם של ההמונים העניים.

    המסקנה היא שביום שאחרי, לכשיתקיימו בחירות חופשיות ותאושר חוקיותם של כל המפלגות, שזה ההגיון הבסיסי של ההפיכה, יגיעו לשלטון התנועות האיסלמיות (האחים במצריים). כך בדיוק קרה גם באירן על כל ההבדל שיש בין האחים המוסלמים לאייטולות באירן.

    השאלה אם כך, איך השמאל הרדיקלי צריך להתייחס למה שקורה במציאות ולא למשאלות לב. השמאל הזה אם עומד עם העמים נגד האיפריאליזם וגרוריו צריך בשלב ההיסטורי הזה לקבל את התוצאות שאינם סוף פסוק, מבלי לטשטש על עמדתו התומכת אך גם מבקרת, אחרת יעבד את עולמו ואת יעודו ויגרר אחרי האיפריאליזם הציונות והמשטרים שאבד עליהם הכלח.

  4. ספי סמואלוב הגיב:

    עובדי המרחב הערבי מתקוממים, אך דרושה מהפכה קומוניסטית כדי למגר את הקפיטליזם!
    לא ניתן לפסול את האפשרות לעת עתה שהמשולש האופוזיציונרי החדש: קרי, תנועת העבודה המאורגנת החדשה, תנועת הנוער "ה6 לאפריל" ו"קיפאייה" שנראות כרגע כבסיס ל"חזית מאוחדת" של מטה, עשויות להוות בעתיד מקור בלתי-נדלה לעובדים המשוועים למפלגה קומוניסטית חדשה במצרים. אך כדי להוביל את העובדים ממחאה למהפכה, יש צורך בתנועה קומוניסטית אמיתית,חמושה באסטרטגיה מרקסיסטית לניניסטית מהפכנית, ובעלת בסיס רחב בקרב שורות העם, שתוביל את העובדים למאבק לחיים-או-למוות נגד שלטון ההון ולמען שלטון מהפכני של עובדים. ונכון לעכשיו לא קיימת כמעט מפלגה שכזו במצרים. יש לבנותה.

  5. לקורא אנגלי הגיב:

    אתה צודק, תפקידו של המשטר הציוני להיות מבצר חמוש של האימפריאליזם ולדכא את עובדי המרחב הערבי ולכל סממן מהפכני שעלול לערער את השליטה האימפריאליסטית הדכאנית והרצחנית. בדומה לתפקידו של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ביחס למרחב הדרום אפריקני, רק שזה הציוני אף אלים ורצחני ממנו.

  6. ק.א. הגיב:

    נתניהו, בלייר, אובמה, מובראק, ואבו-מאזן עושים ימים כלילות להבאת השלום והשינוי הנחוצים לאיזור.

    כמה שהם יפים:

    http://www.promisedlandblog.com/wp-content/uploads/2011/02/mubarak.jpg

  7. אוגוסטוס הגיב:

    ספי סמואלוב-אתה מצטט מעיתונים קומוניסטים של תחילת המאה….אין דברים כאלה,בחיי "יש צורך בתנועה קומוניסטית אמיתית,חמושה באסטרטגיה מרקסיסטית לניניסטית מהפכנית, ובעלת בסיס רחב בקרב שורות העם, שתוביל את העובדים למאבק לחיים-או-למוות נגד שלטון ההון ולמען שלטון מהפכני של עובדים"…ברצינות?,וגם נמשיך את הרעיון שלך-שכחת איזו שפיכות דמים התרחשה אחרי המהפכה הקומוניסטית הקודמת? שכחת כמעט עשור של מלחמת אזרחים ועוד עשרות שנים של דיכוי סטליניסטי,מהפכה קומוניסטית היא לא פיתרון-רק הכרה של המצרים בויתורים לטובת דמוקרטיה אמיתית.

  8. לאוגוסטוס לידיעתך! הגיב:

    יש דמיון רב בין מערך הכוחות האימפריאליסטי הנוכחי כיום לבין מערך הכוחות הבי אימפריאליסטי בערב מלחמת העולם הראשונה. מזו דמוקרטיה אמיתית? כלומר לשיטתך "דמוקרטיה בורגנית" שהיא דיקטטורה של ההון. ההון מוכן לעשות ויתורים למעמד העובדים הן בתחום המאבק הדמוקרטי והן בתחום הזכויות החברתיות והכלכליות רק כאשר איום המהפכה הפרולטארית קומוניסטית מונח כעול על צאוורו. זה נאיבי ובלתי מציאותי לחשוב כי בקרב הארצות המדכאות הקולוניאליות והניאו קולוניאליות תתכן דמוקרטיה בורגנית בנוסח מערב אירופה, מה גם שעקב המשבר הקפיטליסטי העולמי, גם מידת הדמוקרטיות של ארצות המערב המדכאות הולכת ופוחתת וצועדת (כרגע בצעדים יחסית איטיים) על עבר הפאשיזם, כאשר האיסלאמופוביה הינה מביטוייה הבולטים.
    צריך להסתכל על ניסיונה של התנועה הקומוניסטית כמכלול על ניסיונותיה השונים ולא רק בברית המועצות בסין ויטנאם ובמקומות אחרים, ובאופן דיאלקטי בצד הישגים בלתי נלאים היו כשלונות ומחדלים, ואם תבחן את ההיסטוריה של ברית המועצות באמצעות ניתוח מיטיריאליסטי היסטורי ודיאלקטי תיווכח לדעת שלמשל סטלין (המוצג בתעמולת ההון במערב כשטן) ניסה לבלום מגמות ריאקציונריות במפלגה וכי בזכות ההנהגה הסובייטית על טעיותה ומחדליה ובזכות ההקרבה ההירואית של העובדים בברית המועצות הושג הניצחון על הפאשיזם. כמוכן, עקב תמיכת ברית המועצות בחלוקת פלסטין (שזה היה משגה)אתה יכול להנות מפריבילגיות של מתנחל קולוניאליסטי לבן ולכתוב בניחות את הבלך.למידה של ניסיון זה על מורכבותו קרוב לודאי יהוו את הבסיס לתנועה קומוניסטית חדשה (שאגב מתהווה)וטובה יותר מקודמתה. בעניין מלחמת האזרחים: האשמה הבלעדית על פשעיה מונחת לפתחיהן של מעצמות המערב האימפריאליסטיות שיזמו אותה כדי להדביר את ברית המועצות ואת המהפכה הקומוניסטית העולמית.

הגיבו לק.א.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים