הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 בפברואר, 2011 7 תגובות

כאשר קוֹרסים משטרי הרשע והניצול הפרו-אמריקאיים, עולה שוועת הפרשנים השמרנים בישראל לשמים, וחוסר האונים הפתטי שורר בכול. ההיסטריה גורמת לאנשים, שנשבעו כל ימיהם בשמם של המוסד ושל אמ"ן, לשלוח אצבע מאשימה כלפי ראשי מנגנוני החושך, שלא הזהירו את הממסד בעוד מועד. אחרים חולמים על שובו של המשטר המושחת של חוסני מובארק, ויש המוסיפים שישראל תשמח לשלוח כוחות שיעזרו לצבא המצרי לדכא את המהומות בסיני. האליטות כאן מסרבות להפיק את הלקחים, שהם אולי מפחידים עבורם אבל בלתי נמנעים לאור המציאות המשתנה ובעיקר לאור הפוטנציאל לשינוי עוד יותר מרחיק לכת, החבוי בחיק העתיד.

"חולשתו" של הנשיא ברק אובמה, בעיני רוב הישראלים, באה לידי ביטוי בסירובו להתערב בכוח נגד המפגינים בקהיר, או לתמוך בשליט המתמוטט. לכן מוטב לומר שהנשיא נוקט, כנראה בעל כורחו, באופציה המציאותית היחידה. אם מישהו חשב שארצות הברית תעסוק בדיכוי העמים הערביים עד דור אחרון, רק כדי שבנימין נתניהו ימשיך לדבוק ב"יהודה ושומרון", הוא טעה טעות מרה. יש לארצות הברית אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים באזור, אנוכיים לגמרי, וגם לאובמה אין סנטימנט אמיתי לעניי העם המצרי. אבל האינטרסים האלה אינם בהכרח תואמים את זה של ישראל. הדברים עמוקים, ומחייבים חשבון נפש לאומי חדש, שמשמעותו האמיתית היא בחירה בין השתלבות בקהילה הבינלאומית, הכרוכה בוויתור על הכיבוש ועל המלחמה הנואלת ב"אסלאם", לבין העפלה קולקטיבית לצוק המצדה כדי לבצע התאבדות כוללת של העם הישראלי.

egypt riots 3

יותר מארבעים שנה ניסו דוברים וכותבים של השמאל הרדיקלי בישראל לדבר על לבם של השליטים ושל חוגים שונים באינטליגנציה המקומית, כדי להביא למִפנה של ממש במדיניות החוץ שלנו. נתקלנו בבוז ובשנאה במקרה הטוב ובהתעלמות מוחלטת במקרה הרע. בישראל נחשבים אנשים כמו נתניהו ואהוד ברק, שממשיכים את המדינית המסורתית של עימות עם כל עמי ערב,  למנהיגים שמבצעים את המדיניות היחידה הפתוחה בפנינו. לכן הטעויות והשגיאות הרות הגורל של זרועות המודיעין הן בלתי נמנעות. הקברניטים, בשיתוף מלא של דוברים-מטעם המתחפשים לעיתונאים ולפרשנים, ניתבו את רוב הציבור המשכיל בישראל לאידיאולוגיה של הימין הקיצוני בארצות הברית. אבל ההתפתחויות הטכנולוגיות והתרחבות הבסיס הציבורי של מעמד בינוני משכיל בתוניס ובמצרים, הפכו את האוריינטציה על מנהיגים כמו מובארק לבלתי אפשרית לטווח ארוך. מי שתומך בנשיא המצרי ללא תנאי הופך באורח בלתי נמנע לאויב העם במצרים; מי שלא מבין שאין די בטיפוח קשר עם שיכבה דקה של אנשי שלטון וכלכלה שמנוכרים לחלוטין לבני עמם, חייב להיות מופתע, ושום מנגנוני חושך לא יעזרו לו.

בממשלת המרכז הלאומני, בשלוחותיה בימין הקיצוני ובקרב תומכי המתנחלים הדתיים-לאומנים, אין נכונות נפשית להפנים את המציאות, שהייתה קיימת שנים רבות לפני ההתקוממות במצרים. גם אם יצליח הצבא המצרי לדכא את ההפגנות, הר הגעש הכבוי יתפרץ שוב, ותהליכים היסטוריים במאה ה-21 הם מואצים הרבה יותר מאשר במאות הקודמות, כולל המאה ה-20 הטראומטית. למדינת ישראל, שמפקירה את משרד החוץ שלה בידיים פרימיטיביות, שמאפשרת לפירומן כמו ברק להנהיג את משרד הביטחון ולנתניהו, פוליטיקאי עם מנטאליות של סנטור רפובליקני מאלבמה, להיות ראש הפירמידה, לא יכול להיות מודיעין טוב. הפונדמנטליזם השמרני, בנוסח מטיפי הדת הימניים בארצות הברית, אינו יכול לנווט מדיניות חוץ של מדינה שחתרה להיות ישות במצור, חרף העובדה שהיו לה גם אופציות אחרות.

ישראל היא מדינה שנואה באזור, ותמיכתה המתמדת באינטרסים האמריקאיים והבוז שלה כלפי האסלאם וכלפי המוסלמים הפכו לסכנה אסטרטגית לעצם קיומנו. מעניין שהפרשנים כאן עדיין חולמים שמישהו במשטר החדש במצרים (אולי מחליף קוסמטי למובארק שישמור על האינטרסים של המשטר הישן) יתמוך בכל צעד צבאי או מדיני של ישראל, שלא לדבר על בנייה בשטחים והתעללות בעם הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, בהנהגת הפוליטיקאים מטעם ארצות הברית, מחזיקה מעמד רק משום שהמעמד הבינוני ברמאללה חושש, ובצדק מבחינתו, מחמאס. אבל גבול הוויתורים שלו שורטט באלג'אזירה והאמריקאים לא ישנו את התמונה. גם אם הרפובליקנים ישובו לשלטון בוושינגטון, הם עשויים לפרש את האינטרס האמריקאי בצורה יותר מורכבת ופחות פשטנית מזו של ג'ורג' בוש. אם אנחנו רוצים להית חלק מהעולם, ולא רק מהאסכולה הכי קיצונית בקרב הציבור השמרני בארצות הברית, הרי שכל דרך החשיבה שלנו חייבת להשתנות לגמרי.

התקשורת כאן מבליטה בעיקר את "ההתפרעויות", אבל ההתקוממות של ציבור ענקי שרוצה חופש, יותר דמוקרטיה ושיפור משמעותי במצב הכלכלי, מעוררת אהדה בקרב כל אדם הגון, שמבקש לשמֵר את החירויות שהוא עצמו נהנה מהן. למרבה הצער, התמיכה של הממסד כאן ברודנים שנואים היא מסורת, ולא רק כלפי העולם הערבי. המדינאים הישראלים, גם ממפלגת העבודה וגם מהליכוד, תמכו ברודנים באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. הם היו בני הברית הקרובים ביותר של הגזענים הלבנים בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.

תמיד חשבנו שזהו אסון לטווח ארוך, מדיניות שהיא גרועה לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם מטעמים מעשיים. חשבנו שיש להסיק מסקנות מראייה נכונה של העתיד. הלקחים ההיסטוריים מחייבים אותנו לנקוט במדיניות חדשה כלפי העולם המוסלמי, מדינות ערב ומעל הכול כלפי הפלסטינים בשטחים וגם כלפי האזרחים הערבים בתחום ישראל. גניזת החלום הרטוב של נתניהו-ברק-לבני לתקוף את איראן, עומדת בראש סדר העדיפויות הלאומי שלנו. כבר הצענו בעבר לרתום את יהודי אירופה למסע התפייסות יהודי-מוסלמי; ההצעה הזו  איננה חלום הזוי של "שמאלני שונא עמו", אלא דרך מילוט לכולנו, כדי להציל את העם מההתכחשות הממושכת למיקומנו הגיאוגרפי והמדיני במזרח התיכון. השמאל המוכה והמבודד שלנו יכול בהחלט לגייס תעצומות נפש ולהשפיע על הציבור הליברלי הרחב יותר, כדי להקים גוף שיתמוך בגלוי בזכויות הדמוקרטיות של עמי ערב והאסלאם.

אסור להתעלם מההיבט הטרגי בהפגנות: ייתכן מאוד שמאות בני אדם יקריבו את חייהם ואלפים ייפצעו, כדי שמשטר מושחת אחד יתחלף במשטר מושחת אחר. הניסיון באלג'יריה ובארצות אחרות, כולל בגדה המערבית, מלמד אותנו שבלי שינוי מבני בכלכלה של מדינות "מתפתחות" אין סיכוי לכינונו של משטר דמוקרטי ושדיקטטורה אסלאמית עלולה להיבנות מההפגנות העממיות. קשה להאמין שהאנוכיות הכלכלית של האמריקאים תאפשר כלכלה יותר שוויונית בעולם. לא רק ראשי השלטון בוושינגטון אלא גם שליחיהם, אנשי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, חייבים לכונן מדיניות סיוע חדשה, שתאפשר רפורמות למען העם, ולא רק למען העשירים הנשענים על כידוני הצבא במשטרים פרו-אמריקאיים מושחתים.

* התפרסם ב"כל העיר".

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. ronen הגיב:

    מה תגיד אם האחים המוסלמים יעלו לשלטון בדרך דמוקרטית ויבטלו את הסכם השלום עם ישראל כפי שהם כבר רמזו שיעשו?

  2. תוהה הגיב:

    כשמישהו עם אורינטציה מרקסיסטית כותב על תהליכים היסטוריים לא כדאי שיהיה קצת יותר צנוע אחרי שכל תחזיותיו על ההכרח בשינוי משטרים והצלחת המשטר הקומוניסטי ברוסיה התבדו?

  3. איתן לרנר הגיב:

    חיים,
    הרשה לי להיות נוקדני :אוריינטציה ל.. או אל ולא על

  4. אמנון נוימן הגיב:

    חיים! שוב ושוב אתה צודק בניתוח הסוציאולוגי פוליטי שלך אין ספק שדבריך אמת . החשבת פעם כמה אנשים שכנעת בכל אחת מכתבותיך, ומאמריך הנכונים בעתון הרשה לי להעריך בין 0-ל-1 אנשים לכל מאמריך הגזמתי, לא.
    לעולם גישה מארכסיסטית לא עזרה לפתרון בעיה ללא ארגון מתאים מאחרי המאמר .

    קום הצטרף , הקם , ארגון המסוגל לשנות את המדינה המטורפת אומללה זאת, שהיא הקמת מדינת כל אזרחיה . חשוב על זאת וחשוב שנית, אין דרך אחרת. אמנון נוימן

  5. חיים ברעם הגיב:

    איתן, נכון, כבר הערת לי על כך. אשתדל לזכור

  6. יובל הלפרין הגיב:

    1. כל הכבוד לגבורת העם המצרי.

    2. יהיה מי שיהיה בשלטון במצרים, אני מקווה שישעה את הסכם השלום עם ישראל, או לפחות ינתק את היחסים הדיפלומטיים עמה, עד שתיסוג מהשטחים הכבושים ותעשה שלום עם המדינה הפלסטינית העצמאית.

  7. מאת אלישע ליובל הלפרין הגיב:

    לא הייתי שש כל כך לביטול הסכם השלום בין מצרים לישראל ידידי.

    האלטרנטיבה להסכם שלום היא מלחמה וכמי שמגדיר עצמו כמרכסיסיט עם נגיעות פציפיסטיות מוזר מאד לשמוע שהוא מייחל למצב של מלחמה בין ישראל למצרים.

    בעצם, מה איכפת לך אם יהרגו כמה מאות ישראלים -אם לא אלפים – במלחמה עתידית עם מצרים?

    הדבר לא נוגע לך כלל שהרי מזה זמן רב אנשי השמאל העיקבי משתמטים משירות צבאי ולא יקחו חלק במלחמות עתידיות אם תתרחשנה.

הגיבו למאת אלישע ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים